רבקה קראוס
- ד' תמוז תשמ"ו
07/03/1907 - 11/07/1986
קומה זקופה (לזכר רבקה קראוס לבית רבינוביץ)
רבקה נולדה בשנת 1907. בבסרביה נולדה, והיתה, בעיני, דמות טיפוסית ליהדות זו.
היתה זו ארץ של מרחבים, של שדות חקלאים משתרעים מאופק עד אופק. והיה זה אזור שספג השפעה תרבותית מעמים שונים שהיו בו.
הבית היה בית יהודי מסורתי. אביה היה רב. משפחה גדולה, של אנשים גדולים, חזקים, בעלי שורשים יהודיים. קיבלה חינוך מסורתי, וגם עברית שמעה כבר אז בתנועה.
בגיל צעיר הצטרפה לתנועת "החלוץ", ומאז החלו פגישות בלתי אמצעיות עם שליחים מן הארץ. אלה, כשבאו לשם, באו לבית, לא אל זרים שיש צורך לקרבם.
הרוחות שנשבו - הציונות המגשימה מכאן והנהיה אחר עולם המהפכה מאידך, השפיעו על עיצוב דמותה הרוחנית של רבקה. אך מעולם לא היה ספק אצלה, כי היא תגשים בדרך הציונות -בארץ ובקבוץ. וכבר שם הכשירה עצמה, בחוות החקלאיות של החלוץ, לעבודה, להגשמה עצמית.
הצטיינה בכוח גופני רב. בעצמה ידעה להבקיע לעצמה את הדרך. היה לה ברור לאן דרכה מובילה.
עלתה ארצה עם ראשוני העלייה החמישית ב-1929, והצטרפה לקבוץ ג' של השומר הצעיר בחיפה. מהר מאד נקלעה לויכוח הפוליטי הלוהט לקראת אחוד המפלגות, ובחרה, עם רבים מחבריה, לפרוש מידידים לתנועה, לנטוש את הקו החם של השומר הצעיר, ולהצטרף לתנועה הגדולה, המאוחדת, שהתארגנה זה עתה במסגרת של מפא"י, וכמובן מאליו - גם לקבוץ המאוחד.
כאן נפגשנו. ומכאן עיקר זכרונותי על רבקה.
הקבוץ התקיים אז על עבודה שכירה, ורבקה משתלבת בקבוצת הבניין שלנו. לצד זה, מימיה הראשונים, פעילה בתנועת הפועלות ושליחה בארגוני פועלים שונים.
מעורה בויכוחים ובעשייה הפוליטית. לוחמת ללא חת, עד קיצוניות, למען האשה, זכויותיה בחברה, ייצוגה במוסדות בכלל התנועה ובתוך הקבוץ. על זכותה להכשיר עצמה הן לעבודה חקלאית, הן לאמהות ולתפקידי מטפלת.
אני זוכר, איך הטילה את מלוא משקלה, קולה נשמע אז ברמה -למען חברה אשר תבעה להישלח למשק הפועלות, על מנת להכשיר עצמה לקראת ההתיישבות העתידה - דבר שהיה עדייו לוט בערפל. הן ראו את העתיד כהוויתו.
רבקה בפורים
כך הכרנו אותה - לוחמת נצחית, לוהטת. היתה מן הראשונות שהקימה משפחה. הבגרות שהיתה בה, עשתה אותה כתובת לאנשים, בעיקר לנשים-הבנות, שמצאו בה אדם פתוח, יועצת אימהית, שאפשר לסמוך עליה בשעת צרה או מבוכה.
בעיני היתה כעץ נטוע, מושרש, רחב, זקוף שאמנם משמש משענת, אך יש בו גם מן המסוקס, המחוספס, הקוצני.
הנערות העדינות מן הבתים הטובים, שהגיעו לתנאי חיים מפרכים כשהן בלתי מנוסות בחיי היום-יום, היו זקוקות להדרכה בכל ורבקה היתה אם ואחות ומדריכה גם בעניינים האינטימיים ביותר.
וכל מה שהנחה אותה באלה היתה האינטואיציה הטבעית שלה ותכונתה. פשוט, מתחת לקליפה הקשה של רבקה האדם, פעם לב חם ומבין.
שנים רבות ליוויתי את רבקה רק מרחוק, אבל הקשר בינינו לא ניתק. בתקופה של הפילוג, סיפרה לי בכאב, כי היא נקלעה לפרשת דרכים ביו נאמנותה להשקפותיה הפוליטיות, לבין נאמנותה ליושקו ולרצונה העז לשמור על שלמות המשפחה. אך היא הכריעה והצטרפה אלינו, והיתה שלמה עם צעדה זה. ראתה במיזוג עם אנשי כפר-סאלד תרומה עצומה־לקבוץ, להעלאת רמתו. וראתה עצמה שותפה מלאה במעשה הנועז של בניית קבוץ חדש בגיל כה מתקדם, ותרמה לו רבות.
רבקה עם יצחק רובין
כל מה שהשיגה - בכוחות עצמה השיגה. הכמיהה להשכלה, הוקרת היופי, האסטטיקה, יחס לאמנות -כל אלה לא מבית אביה הביאה.
שנים רבות היתה זו רק משאת נפש שלה...
בגיל מבוגר למדי עשתה תפנית בחייה: מן העבודה הגופנית המפרכת -לתחום האמנות והתרבות. כדרכה, לפי טבעה, היתה פורצת דרך לעצמה, אבל תמיד היו אחרים בעקבותיה.
לפני כן עוד היתה תקופה של עבודה בחינוך -הוראת מלאכה. היא ראתה בזה שליחות חינוכית: שילדים, לצד ההשכלה ההומניסטית, יאמנו ידיהם להחזיק בכלי עבודה - פטיש ומסמר, חוט ומחט. לעשותם עצמאיים ובעלי תבונת כפיים.
ואז הגיעה תקופת הציור, תקופת האמנות.
כאן גילתה עולם שעד אז היה בבחינת בלתי ניתן להשגה, חלום. גם כאן -בכח הרצון, בעבודה מאומצת, בהתמדה, בהתנסות מיוסרת, לא הרפתה מן המכחול במשך שנים רבות, עד לפני זמן קצר - כשהרגישה שכוחותיה כלים.
כאמור ־ לא קל היה לה. נאבקה עם עצמה, עם מגבלותיה. בין היתר ־ להכשיר אצבעותיה הנוקשות להחזיק במכחול ובעפרון העדינים.
אבל, המאבק היה גם עם הסביבה, עם החברה. אנו לא היינו בשלים, ולא נתנו מקום ראוי להגשמת הכמיהות היצירתיות שצמחו בחברתנו. רבקה היתה אחת מקבוצה של ציירות וציירים אמנים, שהתגבשה בגבעת-חיים, ונזקקה למדריכים מעולים ולמחווי דעה מקצועיים. לו לא היתה לוחמת כזו מטבעה, יתכן כי היינו דלים יותר היום בקבוצנו.
מזה שנים אני מכה על חטא: מדוע לא לחמתי למענה, כשכה השתוקקה למסע למרכזי האמנות באירופה, להשביע עיניה בשכיות החמדה, במוזאונים. היה זה צורך אמיתי שלה. ואחר כך היה מאוחר מדי.
האילן הזקוף האיתן הזה מתכרסם לאט אבל לבטח, במשך עשרות בשנים, ע"י מחלה מסתורית. וזו מיררה את חייה, עצרה את תנופת יצירתה והרחיקתה מפעילותה בחברה. אבל, גם כאן עומד לה כח הרצון וההתמדה להמשיך ולא לוותר. וגם להגיע להישגים, שנתנו לה סיפוק והוכרו גם ע"י בני סמכא. אחד משיאי אושרה היה, כשהתקבלה כחברה באגודת הציירים.
בשיחות האין-סופיות שהתנהלו בינינו בביתה, בנסיעותינו הלא קצרות ובשעות ההמתנה הארוכות, באו לידי ביטוי אצלה ערנות ומעודכנות בכל שטחי החיים שלנו.
ידעה לגמול לאלה שבאו לעזרתה: אלה שליווה בביקוריה - הרבים -בבתי חולים, אלה שסייעו לה בשירותי יומיום קטנים. עשרות, אולי מאות, הרישומים של הנערות שהביאו לביתה את ארוחותיה, מעידים ־כאלף עדים על היחסים שטיפחה איתם. היה נעים להנעים לה.
רבקה אהבה מאד את ביתה. והיה לה חשוב שהוא יהיה מרכז לילדיה - למשפחה על דורותיה, על הסתעפויותיה. לגינתה התמסרה בלב ונפש. צבעי הפרחים וגוני העלים דיברו אל ליבה לא פחות מאשר הצבעים שהיתה מניחה על הבד. היתה מאושרת שצאצאיה ממשיכים בדרכה בקבוץ, וגם בנטיותיהם לאמנות.
רבקה ניחנה בראיה מפוכח, הבינה לפני שהבנו אנו כי כלים כוחותיה ותלותה גוברת והולכת. ובהכרה מלאה ויתרה על הבית הזה. ושוב. כפורצת דרך בתחומים כה רבים, ראשונה העתיקה את משכנה למה שכינתה בהומור אופייני: "טרום נוה נועם".
יצרה לעצמה פינה תרבותית מאד, כדרכה וכטעמה. הייתי מופתע- ואף אמרתי לה זאת,
באיזה סיפוק ואהבה דיברה על פינה זו. שהמעבר אליה היה כרוך בויתור כה גדול מצידה.
כל השנים היתה מספרת בגאוה על בני משפחתה כעל מאריכי ימים. הבטיחה חזור והבטח כי לא תפר את המסורת.
לעיתים, בהומור. עשתה זאת כאיום עלינו "עוד אכביד עליכם הרבה שנים!" חשבתי ־ אפילו דיברנו על כך – שהיא תספיד אותי.
אמרה: אני אשה עם גב כפוף וקומה זקופה.
רבקה! נשכח את הגב הכפוף, נזכור את הקומה הזקופה.
שרי
"והנה רבקה יוצאת" (בראשית כ"ד, על רבקה אמנו)
בחצות בלילה הוגד לי שרבקה מתה. "לא יתכן!", היתה תגובתי הראשונה, "אשה זו תחיה לעולם..." כל כך הופתעתי, אף כי בקרתי אצלה אך ימים מעטים לפני כן ב"איזולטור", שבו קבעה לה לאחרונה דירת קבע על-מנת שלא תגור עוד באיזולציה, ובלט כבר לעין שכוחותיה כלים והולכים, שמצב בריאותה ירוד ומדרדר. ואף-על-פי-כן האמנו, כאמור, איזו אמונה מיסטית-למחצה, אמונה תפלה, כמובן, כי "אשה זו תחיה לעולמים", - משום שכה אבסורדי נחשב לנו הצירוף "רבקה מתה" אסתכן ואומר: יחסה אל המוות לא רחוק היה מיחס אריה בעל-גוף אליו (בתיאורו של ביאליק) כלומר התעלמות טוטאלית מן הנושא העגום והמפחיד הזה כולו. גם בבית-העלמין לא דרכה כמעט רגלה. ואולי מתבטאת גישה דומה אף בהתיחסות לפרחים: הגן הפורח סביב ביתה שם-דבר היה, אבל רבקה לא סבלה שום פרח קטוף באגרטל אצלה בחדר. היתה רואה בזה מין פגר מובס. לכל היותר מודל לציוריה.
אילו מצאה אותנו פה ניצבים על-יד מצבתה, היתה מבקשת להסתלק שנית, להתרחק עוד יותר, להתפזר, אילו אוזנה קלטה הספד, חוששני – היתה גוערת בנו נמרצות...אבל מאידך, לא היתה אוסרת בוודאי לנסות ולשרטט – ולו בקווים מועטים והססנים – עיקר דמותה. והפעם במילים. ובכלל לא היתה מתנגדת, למרות אהבתה את הצבע, שיאמרו עליה דברים בלא כחל ובלא שרק, ובלבד שכנים יהיו, לא מליצות בעלמא. אגיד אפוא גלויות אשר עם לבי:
בשני מובניה של המלה אפשר לכנותה "קשה". לא נוחה לבריות ולחברה – ובוודאי לא לכל הבריות, ולא לחברה הקיבוצית על חולשותיה החברתיות. היתה מרימה קולה ללא מורא והיתה נאבקת בעוז ובעקשנות למען עקרון צודק בעיניה ונגד עוולות קטנות וגדולות. אף למען עצמה וזכויותיה כנגד מקפחים "מגבוה". וקשה רבקה במשמע האלמנטרי: קרוצה מחומר מוצק, מונוליתי כלשהו, - בשום אופן לא חומר רכרוכי, שוב- כלפי חוץ וכלפי עצמה גם יחד. לא היתה עשויה, פשוט, לא מסוגלת לוותר, לסגת, להשלים, להתפשר עם "המוסדות", ומרובות, בין השאר, רשימותיה בעלונים במדור הנצחי "זה אכפת לי". זה ידוע. אולם לא הכל ולא במידה הראויה ידעו להתרשם מקשי-עורפה המופלא כלפי גופה הכואב, מנחישות רצונה שלא להתפנק, שלא להיכנע לפניו, שלא להיתפס הרבה לחמלה עצמית בכיינית ונאנחת. צריך להתגבר! בהפרזת-מה ניתן לומר: לא מפלדה – וכן מפלדה. אשה אמיצה, בלי ספק.
אמת, היו לה לרבקה לא מעט מתנגדים, נתקלה פה ושם בסימני עוינות. גזבר לא אחד התחמק מפגישה אתה, מזכיר לא אחד חשש מפניה, מתביעותיה הבוטות, התוקפניות, מטענותיה המושמעות בקול רם וללא לאות. רבקה מעמידה סעיף על סדר היום – מי לא יירא? מגישה ערעור – מי לא יחת? אבל צריך לדעת ומין הדין לזכור גם את הפן האחר באישיותה, כי יש סכנה שהוא ישכח או יטושטש. כוונתי בראש ובראשונה ליחסה לעולם הרוח והאמנות. אליו ניגשה מראשית דרכה ועד סופה ביראת-כבוד מרובה, בדחילו ורחימו, ברצון בלתי-נלאה להוסיף דעת ולהתפתח, קרבה אליו בענווה ואפילו בעדינות. כמובן גאה היתה שנתקבלה לאגטדת הציירים כאמנית מוכרת, אבל מעודה לא נחה על זרי-דפנה. תמיד חשדה – כך נדמה לי – בעצמה, שמא תתגלה כעין סבתא מוזס עממית-נאיבית. בכל עת צמאה היתה להדרכה, לביקורת כנה, לשיפוט גלוי של יצירותיה. התעניינה במגמות השונות שבאמנות המודרנית והתאמצה להבין וללמוד בלי הרף גם מזרמים שזרים היו לה במהותם, מציירים השואבים מן הדמיון הפורה והפרוע, ולא מן הטבע הממשי. היתה מעודדת כל מעשה אמנות או אומנות באשר הוא שם, ומצרה היתה על שגופה הכתיב לה להסתפק בספרי אמנות ומנע ביקורים במרכזי אמנות ברחבי העולם.
עד לרגע האחרון פעלה במלוא ההכרה, נשארה ערה ומפוכחת, לא התכופפה ברוחה. חיתה ומתה בלי פשרות – עובדת ויוצרת ולוחמת. צוחקת למר המוות כביכול בפה מלא. את דרכה על במתי-ארץ צעדה זקופה עד תום. עד אותו שבריר של דקה שעליו אומר הכתוב: "והנה רבקה יוצאת..."
עדי נחמני
ליום השלושים לפטירתה של רבקה רבינוביץ'-קראוס
פגשתי את רבקה לראשונה כשהיא עולה במעלה המדרגות לגבעת מגדל המים, עמוסת סלים, ושקיות בשתי ידיה, גבה כפוף וראשה כאילו מתווה את הדרך קדימה. הצעתי עזרה ומיד באה התשובה "לא צריך זה יקלקל לי את שיווי המשקל, רק ככה אני מרגישה נוח ומסוגלת ללכת קדימה. וכך, במשך כל השנים מחפשת איזון, שלמות, אמת וצדק ואמונה בדרכה הקיבוצית, לפעמים בקולי-קולות, לעיתים בדממה, אך תמיד עם סימן קריאה ללא שאלות, התלבטות והיסוסים. קיימת מטרה ואליה צריך להגיע בכל מחיר.
לאנשים מסביב היה קושי לחיות עם הכוח הזה, הווכחנות והעקשנות הבלתי מתפשרת, אך זו היתה דרכה ובאמצעותה הגיעה להישגים באמנותה והתפתחותה הרוחנית. סקרנית היתה מאין-כמוה וכשלא יכלה להיות מעורבת פיזית בנעשה במשק דאגה להתעדכן מיד וממקור ראשון. ואוי לו למי שאכזב אותה, לא חששה לשאול ולגעת בפרטים המביכים והקשים ביותר וכשלא קבלה תשובה תבעה אותה תכף ומיד.
אהבתי לשמוע אותה כשהיתה לוקחת בידיה (שהיו עדינות להפליא) את צרור המפתחות ששימש אותה בשנים שלימדה בבית-הספר. היתה מלטפת את טבעת המפתחות ומספרת בהתרגשות רבה על כל מפתח, איזה שימוש היה בו, איזה דלתות הוא פתח ומי היו הילדים שלמדו בחדר המלאכה. הילדים מזמן הפכו לאנשים, מהארונות הוצאה תכולתם וחדר המלאכה כבר לא קיים, אך צרור המפתחות עם צרור הספורים עדיין מהלכים איתי.
יראת כבוד מיוחדת היתה לה כלפי אמנות ואמנים למיניהם זכו אצלה מיד ליחס אישי. נעשה לה נס לדבריה ובגיל מאוחר עקב חולי החלה לצייר, ובדרכה העקשנית לימדה את ידיה לאחוז מכחול, עפרון, חימר, מוזאיקה ושאר חומרים שמלאו אותה אושר רב. כשהיתה יושבת למעלה במגדל המים, היתה לאדם אחר, רוחנית, רגישה, מקשיבה וכשהיתה יורדת לחצרו של הקיבוץ, היתה שוב אחרת.
מפליאים היו יחסיה עם קשת אנשים בני גיל שונה. בכל "השתקעות" שלה באיזולטור היתה רוכשת לה ידידים חדשים ומיד כדרכה חוקרת ושואלת לשלומם ומעשיהם, משעשע במיוחד היה הקשר שלה עם התיירות שהביאו לה אוכל, היא למדה מספר מילים באנגלית עליהן היתה מאלתרת גרמנית ויידיש והפלא ופלא צמחה ביניהן הבנה מושלמת, לא פעם הושיבה אותן לשמש לה כמודל לרישום פורטרט והקשר ביניהן נמשך ימים רבים.
אני נושאת עמי ספורים רבים יפים ומצחיקים מהשנים שהייתי מתגנבת בלילה לחדרה המואר עד שעה מאוחרת. היתה למשענת בתקופות קשות שלי, ליוויתי אותה בקשיים שלה. סך-הכול, צעירה אני מצעיר בניה ובכל זאת מצאנו שבילים זו ללבה של זו. היא תחסר לי מאד.
בלהה רובין
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!