שושנה פניגר
- כ"א חשון תשנ"ד
05/06/1914 - 05/11/1993
שושנה - קוים לדמותה
שושנה האמא, חברת הקיבוץ הכמעט יחידה שדברה לפני 50-40 שנה עם ״ריש״ במבטא צברי גזעי/
ואכן' שושנה היתה עם יחוס יחודי בנוף קיבוצנו, צברית גזעית, בת למשפחה צפתית דור רביעי בארץ מצד אביה' ודור חמישי מצד אימה שהיתה מצאצאי הבעש"ט.
שושנה וחמשת אחיה ואחיותיה' גדלו בבית דתי מאד, מהמשפחות הצפתיות החרדיות והשורשיות, כולם עזבו את הבית בגילאי העשרה והתפקרו.
שושנה עשתה זאת בגיל 15, אז החלה במסלול הארץ ישראלי הטיפוסי של ארץ־ישראל היפה - לימודי תיכון בויצ״ו במשק הפועלות, סמינר למורות וגננות, לימודי ריקוד אצל גרטרוד קראוס שהיוו הכשרה לשמש כמורה להתעמלות בגבעת-חיים.
את יצחק פגשה בתל־אביב במטבח של ויצ"ו כשעבדה בהתנדבות בהגשת ארוחות לעולים החדשים. יצחק שם עין על הצברית היפה והשובבה שהגישה לו בכוונה אוכל ישראלי שלא היה רגיל אליו (זיתים, מלפפונים...)הוא אכל את הכל וגם הזמין אותה לבוא עימו לועידת ההסתדרות/
וכך החל הרומן... וכך הגיעה שושנה ליצחק לגבעת־חיים.
במשך שנים בשביל כולנו היא שושנה הגננת, המחנכת והמורה, בשבילי יצחק והיא ידידי נפש של הורי.
כמו בהיותה בת 15 כך גם בשנות ה־40, ה־50, וה־60 לחייה, תמיד היה לה צורך לצאת מד' אמותיה ומד' אמות הקיבוץ.
במשך כל השנים היה לה חשוב לצעוד בדרך עצמאית משלה שבה האמינה, אפילו כשהחצר הקיבוצית לא כל-כך קיבלה זאת.
היא המציאה כבר לפני שלושים וארבעים שנה את המסלול של מימוש עצמי ביציאה ללימודים מאוחדים, בגילוי ומיצוי הצד האומנותי והיצירתי שלה - ציור ופיסול.
יחד עם זה היה לה צורך להתמודד עם אתגרים במקצוע שלה בחינוך, וכך הגיעה לעבוד עם בנימין שפריר בראשית הדרך של הכתות המקדמות, ובשנות הפנסיה יצאה לעבוד עם נוער עבריין בכלא תל־מונד (מי לא זוכר את בקור האסירים בביתה ואת רדיפתה אחר אחד הנערים שברח) ועם נערים מתקשים באור-עקיבא.
שושנה עם תמר ויותם
שושנה סיפרה שהיו לה שני חלומות - האחד להקים משפחה עם הרבה ילדים, חלום שהתגשם ברובו - חמישה ילדים במשפחה היתה תופעה נדירה בישובנו.
משפחת פניגר
והחלום השני - ללמוד רפואה, חלום שאמנם לא התגשם ממש, בגלל פרוץ מלחמת העולם השניה, אך התגשם ביחס המיוחד שהיה לה לגוף ולאורגניזם שלה, היא היתה הרופאה של עצמה.
כולנו היכרנו את שושנה כאשה חזקה, את כאבי השכול על עופר שנפל, ועל יצחק שהלך לעולמו שמרה רק לעצמה, אותנו שיתפה רק בחלק היפה, בהנצחה ובזיכרונות.
על מכאובי הגוף התגברה בשתיקה או בהסברים עיניניים כמו רופאה, ועל כן דוקא בחודשים האחרונים של מחלתה, יצרה קשרים מיוחדים עם המטפלים בה, ועם אלו שבאו לבקרה.
נירה פארן
שושנה עם עופר ותמר
על ימים אלו כותבת רעיה מירון:
כשבקיץ האחרון נודע דבר מחלתה של שושנה, כבר ידעתי שהפעם הזאת נצטרך להפרד.
הנס שהשאירה בחיים שנים ספורות קודם, לא יקרה שוב, ניסים קורים רק פעם אחת, אם בכלל.
קבלתי אותה בירושה מבנותיה שהן ידידותי, וכמו שקורה לפעמים במקומותינו בין בני דורות שונים נוצרה הכימיה הזו המפורסמת, מבלי שאדע לקבוע היכן ומתי, רק ה"למה" ברור לי כשמש.
כמי שאינה אוהבת פרידות, וכמי שפוחדת מהן, החלטתי... שהפעם נעשה זאת כמו שצריך,
שישאר לפחות הטעם הטוב.
בחדרה שב"נוה נועם" התקימה הפרידה המתמשכת. הקסם הזה שלה... ההומור המיוחד,
תשומת הלב הנתנת לכל מי שנכנס, משכו לחדרה מבקרים.
בת מזל ראיתי עצמי שלפעמים מצאתיה לבדה.
אהבתי את ה"טנדו" הזה אתה. לשקוע ביחד לתוך שיחות מהסוג הזה, שבסופן אתה יוצא קצת שונה ממה שהיית כשנכנסת.
כי היה לה לשושנה אותו כשרון מופלא שניחנו בו יחידי הסגולה: היא הקשיבה, היא קלטה את הדקויות, והיא הגיבה. בתגובתיות הזאת שלה היה כל מה שאדם מבקש אצל בן שיחו.
היתה הבנה אמיתית, היתה כנות באמירה, היה ניתוח הגיוני של מצבים והיה פרגון, לעולם לא שכחה את הפרגון: "אני אוהבת שאת באה", היתה נוהגת לומר כשנפרדנו, ובכך כבר סללה את הדרך לבקורי הבא.
סבלה הגופני והנפשי שמור היה לבנותיה בלבד. עם האחרים שמרה על ״פסון״. אותה לא יראו בכאבה, עליה איש לא ירחם.
כך גם בפגישתנו האחרונה, ערב נסיעתה לבית החולים. מצאתיה לבדה, ענת ותמר נסעו לירושלים להתייעצות דחופה עם רופא בכיר. אכן ראיתיה אז בסבלה, במאמץ על אנושי שאפה אויר לראותיה החולות, לפני לכתי העזתי ואמרתי: "מה יהיה שושנה? ותשובתה: ״רעיהל׳ה, כל יום יהיה קצת יותר טוב..." והיא ידעה, שתינו ידענו, איזו גבורה. איזו אשה.
משפחת פניגר
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!