אלי (אליהו) פטר ורפל

אלי ורפל

בשנת 1994 סיפר אלי על עצמו ללאה הישראלי: 

נולדתי בעיר טפליץ בצ’כוסלובקיה ב־ 17.6.1922, בן יחיד להורי. בבית היתה מודעות ליהדותנו – אך לא היו כל מנהגי מסורת, מלבד שאבי הקפיד לצום ביום הכיפורים. היינו משפחה אמידה שחיה בשלווה בפרוור וילות עם גינה קטנה. בסופי-שבוע טיילנו למקומות יפים ובחופשות גדולות נסענו אל ארצות שכנות להינפש.

בצ׳כיה שלטה אז הדמוקרטיה והיחס ליהודים היה בדרך כלל טוב. ברובע בו גרנו היינו יהודים בודדים ועם התפתחות האנטישמיות בגרמניה התגלו גם שם גילויים גזעניים, ואז נטשנו את המקום ועברנו אל דירה קטנה בפרג.

אני הצטרפתי לתנועת הנוער ״תכלת לבן״ (״בלו וייס״) וכנער הצטרפתי למחנות הכנה למסגרת "עליית הנוער״ לארץ ישראל.

כעבור שנה – בהיותי בן 17 – עליתי ארצה באוקטובר 1939 באניית הנוסעים ״גליליאה״.

הפרידה מההורים היתה קשה, עקב התחזקות השלטון הנאצי והאירועים האנטישמיים הרבים שהלכו וגברו.

אמנם, האמנתי שעוד ניפגש והתכתבנו בקביעות, אך רק עד שהורי גורשו לטרזינשטדט, שאז היתה הקצבה למכתבים קצרים דרך הצלב האדום. כעבור מספר חדשים הורי הועברו מזרחה ומאז לא שמעתי יותר עליהם.

צילם עמרם נבו

את הפרק הראשון שלי בארץ עברתי בחברת-נוער בגבעת-חיים. בעיקר עבודה ולימוד השפה העברית. (אגב – לימוד השפה היה לי מאד קשה). מרים וראובן הישראלי היו בצוות המדריכים-מורים שלנו, ומאד אהבתי אותם.

באמצע1941  עברנו לתקופת הכשרה כבוגרים לעין-גב. התנאים שם היו יותר קשים, אך כצעירים – לא נורא סבלנו. שם נפגשתי לראשונה בעבודת הייעור מטעם קק״ל. כעבור שנה וחצי חלק מהקבוצה עברו לכפר-סאלד ובד בבד עם עבודת הכשרת הקרקע (בעיקר סיקול אבנים) גוייסתי על-ידי הקק״ל לייעור מורדות הגולן.

בכפר סאלד נהנייתי מאד מחיי החברה הפעילים ובעיקר מאד אהבתי את נוף האזור. במשך הזמן – ליד עבודת הייעור – הייתי לספרן ושותפתי בהוצאת עלון הקיבוץ וצעדים ראשונים במזכירות הטכנית.

עם המעבר לגבעת־חיים בגלל הפילוג – נכנסתי להתארגנות המזכירות הטכנית שהיתה משולבת עם הנהלת החשבונות והדואר בצריף אחד. כך הייתי מאד מעורב בנעשה בקיבוץ. במשך הזמן הסתעפו המדורים ואני נשארתי בנושאי הדואר, מזכירות טכנית וספרנות.

נחמיה גייס אותי להיות צלם החצר למען תיעוד ההסטוריה של גח״א, ומאד נהנייתי לעשות זאת משך שנים רבות.

בסוף שנות ה-50 יצאתי לעבודת-חוץ בבית־ברל. שם פגשתי את בלה, מלהבות הבשן. אחרי תקופת התלבטות ב׳׳להבות״ החלטנו לבנות את ביתנו בגח״א, יחד עם בנה אליעזר.

בפרדס

בשנת 61' נולדה לנו אורית. ממש חלום שהתגשם. הייתי מאד מאושר לגדל אותה ולראות בהתפתחותה.

מותה שינה את כל חיינו. הבית התרוקן וקשה מאד לחיות עם הכאב הזה, שלא מתפוגג.

 

אלי עבד כל השנים במזכירות, בנה קשרים עם משרד הפנים והתמיד בתיעוד ההסטוריה המצולמת של גח׳׳א, באירגון הספריה שלנו ובמערכת הדואר.

בתקופה האחרונה סבל ממחלתו הקשה ואבלו הכבד על בתו היקשה עליו להתמודד עם המחלה – עד שהכריעה אותו.

יהי זכרו ברוך

 

  

במזכירות

עוד על אלי

לפני כשנה החליט אלי שהוא רוצה, מוכרח, ללמוד להשתמש במחשב. הבנתי, שבעצם, היה זה צורך שהתעורר בו לכתוב. ברוב מומחיותי, שמחתי לעזור לו לנסות להתגבר על רזי המכשיר. המאבק עם התמלילן לא היה קל, כי כושר הריכוז שלו נחלש אז, בעקבות האירוע המוחי שפקדו. הוא היה כועס על עצמו, הוא היה מתנצל על חולשתו ,אך, לוותר לו ויתר. ממש כפי שלא ויתר בדברים הרבים שעשה עד אז בחייו.

כך היה, בעשותו את עבודת הייעור על צלעות ההר בכפר סאלד, לרגלי הרמה הסורית. עבודה, שלא פעם, נתנה הרגשה של סיזיפיות. השריפות הרבות – על פי רוב תוצאה של הצתות – פקדו את היער חדשות לבקרים, וגרמו להרבה כאב לב.

כך היה, בחתירתו המתמדת לשיפור העברית שלו, לא רק שתהיה נכונה, שתהיה מגוונת, שתהיה עשירה. בתקופה בה היה עורך העלון, השקיע באלה עמל רב במאוד. מה שיוצא מתחת ידיו, רצה שיהיה מושלם.

היותו לספרן, גם הוא אינו מקרה.

וכך היה, בכל שאר הדברים בהם עסק – שנים – כמזכיר הטכני וכנציגנו במשרד הפנים.

ובוודאי שלא נשכח, את התמסרותו של אלי לכל הכרוך בקיום מצוות חסד של אמת בקהילתנו.

איני בטוחה כלל, כי אי פעם נבחר או מונה לכך. כמי שהכל עובר דרכו, בהיותו במזכירות ,וכמי שבכל עוזר למזכירים המתחלפים לצידו, נרתם לתפקיד, ושימש בו שנים על שנים. בדייקנות ובאיכפתיות רבה, בהתחשבות ברגשותיהם של האבלים, דאג לכל פרט – החל בהסדרת כל התהליך הביורוקרטי במשרד הפנים, מקום, בו התמצא והסתדר כבן בית,כאמור. המשך – בניסוח המודעה בעיתונות. ועד הטקס עצמו – שלקראתו, וידא, וחזר ווידא,שהכל מוכן כראוי. וגם כל שאר דברים, שאנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם,אלי טיפל בהם.

לאלי יש חלק בכך, שאנו מרבים לשמוע שבחים על האווירה התרבותית, המיוחדת, השורה אצלנו בבית הקברות.

פי כמה, למדנו להוקיר זאת, לאחר שסוף סוף הקלנו עליו,ושיחררנו אותו מעשייתו זו. לא בנקל נמצאו קופצים לתפקיד העדין והמסובך.איש אף לא מתמיד בו כמו אלי.

כאמור, גם פה, בתמלילן, הוא לא ויתר. אני יצאתי נשכרת – התלוויתי אינטנסיבית לטיולם הגדול של אלי ובלה לארה״ב בשנת 1973  (ערב התפרצותה, הבלתי-צפויה, של מלחמת יום-הכיפורים).

זה הנושא שבתור התחלה בחר להדפיסו – יומן מסעם מאז. ומה שאני רוצה לספר, הוא, מי הוא אלי שפגשתי שם.

הזדמן לי, להתוודע אליו בפן לא מאוד מוכר שלו. רוח הומור מלבב שורה על כל דבריו שם. קראתים כולם כשאני מחייכת, ונהניתי, נהניתי. הטיול התקיים, והסיפורים סופרו, עוד בימים הטובים, בימים, שלפני האסון הכבד שפקד את בלה ואת אלי – מות אורית.

פגשתי שם אלי ,סקרן וצרכן בלתי נלאה של חוויות תרבות. רוצה להכיר מה שיותר, לא להחמיץ דבר. גם אם זה יקר – והוא מפרט מחירים וכדאויות. גם אם זה מאמץ – והוא דווקא מפונק, אוהב מותרות, הדבר ניכר באופן בו הוא מתאר נוחות (או אי נוחות) של כל נסיעה, טיסה, לינה, וטעמה של כל ארוחה או כוס קפה...

הוא חווה אמנות, ונופים, וגנים. והללו זוכים אצלו לתיאור שהוא כמעט סיפרות.

הוא אינו נטול ביקורת, ומה שבמיוחד מצא חן בעיני, הוא כנותה של הביקורת שלו - כלל לא מעניין אותו מה מקובל, מה לא מקובל,לחשוב.

הטיפוסים שהוא פוגש זוכים אף הם להנצחה – השוער של הגן; המלצרית בבית הקפה (והשיקולים המלווים את גובה סכום הטיפ שייתן לה, תוך שהוא מלגלג קלילות על עצמו)  איכות נהיגתו של הנהג ,בין אם מדובר בבן משפחה, בין אם בנהג טקסי ששכרו; הפקידה בסוכנות הנסיעות. ועוד ועוד פורטרטים. והרבה הרבה אפיזודות וקוריוזים.

בחום רב הוא מתאר את הפגישות הרבות עם בני המשפחה הענפה של בלה. והיו להם גם כמה מפגשים עם קרובים וידידים שלו משכבר הימים – אלי שמר וטיפח קשרים רבים. קצת הייתי מתבלבלת בין השמות הרבים, מי הוא מי ושל מי. אלי מגלה בקיאות רבה בחייו של כל אחד מהם, בהשגיהם. גם בבעיותיהם ובאכזבותיהם, ועל אלה הוא מספר באמפתיה רבה. אך, כשיש לו ביקורת, אינו שומרה לעצמו. הכל בהומור דק, כבר אמרתי. ובחום, כבר אמרתי.

בעקיפין ,באה לידי ביטוי בתיאוריו הציונות שלו. המחשבה המלווה אותו כל הזמן, איך היו הללו חיים אילו עלו ארצה, ושחבל, שלא עלו. זו גישתו גם לגבי אותם, שהסתדרו שם יפה מאד, בגלות. כך אלי, דורש טובתם, שמאד יודע להעריך רמת חיים גבוהה.

אפשר לחוש בכל מלה, כי המסע הזה היטיב עימו מאד. מורגש כמה הוא נהנה מן החופש. הרגשת הנינוחות, ממש, משכרת אותו. אין שמץ מן המתח והעצבנות, שהעשייה היומיומית, והיא תמיד בעניינים מרכזיים, לא פעם רגישים, היתה גורמת לעיתים.

 

נהנה, נהנה, אבל, גם מתגעגע הביתה. מרבה להזכיר ביומנו את אליעזר ודליה, וכמובן, את אורית: ״הגיע (לא הגיע) מכתב, טלפון, דרישת שלום״. וגם: ״שלחנו מכתב, דרישת שלום״ , וכו'. ו״קנינו מתנה, זה יתאים, ישמח״, וכו'. ומתגעגע ארצה ומתגעגע לגבעת חיים, ומוכרח לדעת מה מתרחש.

הרבה חן והומור מתלווים גם לתיאוריו את בלה במסעם. הפשרות שהם עושים, כשהעדפותיהם שונות, הפינוקים ההדדיים.

נהנייתי מאד, אבל, גם הצטערתי, שאלי מתמסר אז, לפני שנה, להעתקת היומן ההוא. ניסיתי להציע לו, שיכתוב דבר שטרם כתב. הסכים איתי, אבל, ״אחר כך״, אחרי שייטיב להשתלט על המכשיר. אז יכתוב את הדברים האחרים.

לכך כבר לא זכה. חבל.

דברים שכתב, ראוי לנו שנכירם. דברים שעשה, ראוי אלי, שנזכרם.

סימה שרי