אליהו שרי

חג הארבעים סימה ושרי 1992

לאבא

במקום היפה והמטופח הזה, בצל העצים הגבוהים, המשקיפים על העמק, הולך לנוח איש שבע ימים. גבר, שלפני 65 שנים הוביל לכאן את כלתו, אחרי שהענידו חופה בחדה. ואני, בתם של בני הזוג הזה, יהודית ושרי, כותבת היום לאבא את המכתב האחרון:

בשנים האחרונות כתבתי אליך הרבה מכתבים, שלא נשלחו בדואר. מצאתי, שכאשר אני מייעדת את המכתבים לעיניך או לאוזניך, קל לי יותר להתבטא.

הפעם לא קל לי. איך נפרדים מאב אהוב? איזה אב היית? קודם כל אוהב, חם, תומך ומפרגן. במשך למעלה משישים שנה, אני לא זוכרת שממש כעסת עלי. לכן, היתה זו הפתעה, כשלפני מספר ימים, תוך מאבק כמעט אחרון על עצמאותך וכבודך, הרמת עלי קול. וגם אז פנית אלי בשם החיבה נעמי'ק, שאדע שזה לא ממש ברצינות.

זכינו, אני, נדב, אסף וחנן שהיה לנו אבא, שלא מצא בנו אפילו חסרון אחד. בעיניו, כל ילד ונכד ונין (כולל חתן וכלות) היה מושלם, כליל המעלות והיופי. לראות אותו מחזיק בזרועותיו תינוק חדש שנולד במשפחה, לראות את החיוך הקורן, את החיבוק והנשיקה העדינה ולדעת שבשבילו הילד הזה הוא הנהדר ביותר, יחד עם כל האחרים.

איך מסכמים תקופת חיים של 88 שנים. שנים של פעילות ועשייה בלתי פוסקת. מהמאגר שבזכרוני אני מעלה כמה תמונות: על הפיגום של בניין הולך ונבנה, עם כף טייחים ביד. במשרד של איגוד הימאים ליד הנמל בחיפה. כסדרן עבודה בגת, ובמכונית הדה-שבו המקרטעת, כאיש מחלקת השימורים בתנובה. עם המזמרה בפרדס, וכאיש ועדת הבריאות. וביןלבין, ותוך כדי, כל מיני תפקידים ציבוריים בחיפה ובגבעת חיים: חבר מפלגה, איש האיגוד המקצועי, לוחם בהגנה ובצה"ל עם קום המדינה. והכל במסירות, בכישרון ובצניעות, מתוך אמונה שכך צריך, שיש מטרה. כך חונכתי וכך ניסית לחנך גם אותנו.

במשך כל השנים, שמרת על מצב רוח מרומם. רק בתקופות בהן נאלצת להיעדר מהעבודה, איבדת את שמחת החיים. שוב ושוב נלחמת על איכות חייך. הלכת לניתוח ועוד ניתוח. תמיד חזרת לפעילות מלאה, כי עבורך חיים ללא עבודה, לא נחשבו חיים.

אמרתי אב אהוב: אבא היה אדם אוהב ואהוב. הוא התעניין בבני אדם ואהב אותם. והם החזירו לו אהבה. גם בימיו האחרונים, לא חדל מלהפתיע את הצוות במחלקה. את הרופאים- בצלילותו ובידענותו הרפואית, את האחיות- בקסמו האישי ובהופעתו המטופחת. הקסם האישי היה סימן ההיכר של האיש הזה, שזכיתי לקרוא לו אבא. גם החברות שלי אהבו אותו, וקנאו בי. לא עבר יום, שבו לא הייתי מודעת לעובדה, שהיה לי מזל גדול לבלות כל כך הרבה שנים במחיצתו. יחד עם זאת, כשהתברר לי לפני כשבוע, שמצבו הרפואי בלתי הפיך, לא יכולתי להסתגל לרעיון, שייאלץ לחיות חיים שאין עמם כבוד. אינני יודעת אם יש אלוהים, אבל, ביום שלישי שמע מישהו את תפילתי, ופעל בהתאם.

אבא מת בשלווה, כשליד מיטתו סימה ואסף. והיום כולנו מלווים אותו למנוחתו האחרונה ומתפללים שיידע מנוחה ושקט. הרי אלה היו מילותיו האחרונות כמעט: "אני רוצה לישון", "אני רוצה שקט". נתנו לו רשות לישון, רשות להפסיק להיאבק, רשות לנוח. נוח בשלום, אבאל'ה. מגיע לך.

נעמי.  

אני לוקח אתי מאבא שלי

אני לוקח אתי מאבא שלי

מגע חם, כבד וקל כאחת, רחב,

של ידו על עורפי

לעיתים מונחת,

לעיתים מחליקה- מלטפת מהשיער על הגב,

מהשמים לאדמה,

מצמררת עונג

מחממת אהבה.

נדב.

אבא,

נו מה תאמר עלינו?

מתקשים להיפרד, מסרבים להאמין

רוצים עוד רגע, רק עוד קצת.

אני שומע את קולך, מרגיע.

את נגינת דבריך.

אני חש את מבטך,

ומדמיין את הגעגוע בעיניך.

כמה טוב להם שם, לקבל אותך עכשיו

אדם שלם, שלו, שלחיות כל כך אהב.

אבא

איש נמרץ בעל צעדים זריזים

משרטט ללא סרגל קווים מקבילים ישרים ישרים.

פועל בניין עם שאר רוח

איש ציבור, לא חושש מוויכוח.

מעורב, תורם, מאזין ומשמיע

משלים, מפשר, מתווך ומרגיע

ציוני וחולם, אל לא הוזה בהקיץ,

מחובר לקרקע, ולא לאיזה קפיץ.

כך חי וכך סיים בלב ובנפש אדם שלם.

עבר שבוע,

עבר עוד יום.

אני מסב את ראשי לאחור.

נו, איפה אבא? תיכף יחזור.

הרי כולם כבר פה,

מדוע הוא כל כך מאחר?

די נגמר המשחק, אלינו חזור,

לא טוב לנו לבד,

לא בחושך לא בקור.

חנן

אזכרה- שלושים לשרי

היה מרגש, אמרו לנו אחרי האזכרה והיה מכובד. ומוצף אהבה לאיש, וחם ונכון. ואמיתי, אפילו תמים. והיה מעניין, אמרו לנו, אפילו מאלף, למדנו על האיש דברים שלא ידענו. (כזאת אמרו גם אחרי ההלוויה. אחרי ששמעו את דבריו של בארי על יד הקבר). ודמותו של שרי, אמרו, נשקפה ממה שסופר.

שמענו באזכרה דברים שסיפרו ומכתבים שקראו בני משפחה וחברים וקולגות.

שיבצנו קטעים אחדים, מעטים, מתוך "שרי זוכר ומסופר"- ספר זיכרונותיו של שרי, שהוצאנו לאור לכבוד יובלו השמונים. קטעים בהם הוא מספר על עבודתו, שלו ושל חבריו, ושל חברותיו (!) כפועל בניין, על זמירות של שבת בבית אבא- אמא, על טיולו הגדול הראשון בארץ ורשמיו העמוקים מן העמק ואנשיו, על מורה אנטישמי, ותלמידיו, אשר כך הוא מרגיש, הם שעשאוהו ציוני ופועל גאה, על קופת חולים של אז, שככל שאמצעיה דלים, הרופאים והאחיות בה הם פאר המין האנושי, ולפועל העברי הנזקק להם, יש כתובת, שהוא נותן בה את כל האמון. כל הקטעים הללו הן בחזקת "הרי הם כתובים" כאמור, ולא נביאם כאן.

אנו רק מצטערים, ולא בפעם הראשונה, שאין לנו עמנו יותר עותקים מספרו של שרי- אנשים חוזרים וקוראים בו עתה. אחרת. (מה שמצאנו בכתובים- הכל אנו מוצאים עתה- הן תגובות שרשמנו אז, הנלהבות והביקורתיות כאחת. אלה שהגיענו בכתב ואלה שבעל פה. הכל בשם אומרם, אף השותקות.)

גם מוסיקה השמענו: קטעי נגינת פסנתר, שבחר וביצע להפליא חילי מילמן. וביצוע מוקלט של שיר, מן השירים האהובים על שרי, שבלי היסוס, היה חוזר ו"מזמין" שישירוהו אתו, בכל ערב שירה חדשה, או במסיבות דומות שקיימנו. והשיר- כולו שאלות ותשובות בין רב לחסידיו, על הסעודה, ואף הבידור הצפויים לחסידים בגן עדן, כשיבוא המשיח. "וואס וועט זיין ווען משיח וועט קומען, זאגט מיד רעבעניו". עם השנים, היתה זו כמעט שירת סולו של שרי. משנה לשנה פחתו האנשים המסוגלים להצטרף לשירת שיר חסידי, באידיש, אותו היו שרים בבית הוריו בזמירות ערב שבת, ואותו היו מזמרים גם החבר'ה- המורדים המובהקים במסורת- בפעולות השבת שלהם, בקן השומר הצעיר בוינה. גם באזכרה שמענו אותו מבוצע סולו- זמרה מופלאה של נתניה דוברת. 

יש והיו, הרבה חברים, קרובים וידידים, שיכולים לספר על שרי ועל תכונותיו המיוחדות, היפות. הסיבה שבגללה אני אגיד כמה מילים, היא שאנחנו שנינו מאותו הכפר. ו"מאותו הכפר" הוא, שההורים שלנו באו מגליציה, ואנחנו, את הילדות והנעורים שלנו בילינו בווינה. ושאחר כך, גם בארץ, חיינו תקופה יחד באותו הכפר- בקיבות בחיפה, וגם אחרי הפסקה ארוכה, באנו לכאן, לגבעת חיים אחוד, וחיינו במשותף כחברים טובים. ושהיינו "באותו הכפר", וינה, אומר שקראנו אותם ספרים, את ורפל, את שניצל, את מאן. ספגנו אותם הדברים, הדברים שהיו בווינה לפני שהיא הידרדרה לתת תרבות, בתקופת הרייך השלישי. הלכנו לאותו תיאטרון נפלא שהיה אז. גם להרצאות של הסוציאל דמוקרטיים של וינה האדומה, אוטו באום ואחרים, שהם אולי כבר לא מושגים בשבילכם, אבל אנו זוכרים אותם. הם הבטיחו שלעולם לא יקרה באוסטריה מה שעמד לקרות, וכבר קרה, בגרמניה.

שרי הלך לגימנסיה עברית, אני לכללית, הוא היה בשומר הצעיר, אני בבלאו וויס. אבל, חלמנו אותו החלום- לבוא לארץ ישראל וליצור חברה שיוויונית- חילונית. כמובן חילונית, לדידנו דת יתה אופיום. אנחנו נבנה את החברה היותר טובה, היותר צודקת. בעמל כפיים, במו ידינו, ללא עזרה של זרים. עם החלום הזה באנו ארצה.

והיחד הזה, השורשים הללו, משפיעים הרבה גם בעתיד. וכך, לא קרה, שניפגש בשבילי קיבוצנו, בלי לחיצת יד חמה, בלי מבט ידידותי, בלי לשאול מה שלומך, ואפילו לחכות לתשובה. ובמסיבות, בחגיגות, באספות, חיפשנו זה את חברת זה, כי אז הרגשנו יותר טוב, יותר בבית. וזה גם גרם לכך, שרקדנו יחד, למשל. זה היה מאוד נעים, לרקוד עם שרי. רקדנו ודיברנו- המוסיקה אז לא היתה מחרישת אוזניים כפי שהיא היום. והרגשנו ידידות ונועם גם יחד.

וכמובן, אי אפשר לגמור את הסיפור, מבלי לספר על הגישה המשותפת שלנו, מבלי שדיברנו על כך הרבה, על ראיית העולם לגבי הארץ הזאת, ראיית העתיד, ועל התוכניות והחלומות לקראתו.

מבלי שדיברנו על כך הרבה, חשנו את המשותף. תמיד היה לי מוזר, שאומרים, שהשינויים המתרחשים הם בקיבוץ. השינויים הם בעולם, והקיבוץ היה צריך להשתלב בהם, להשתלב בעולם. ושנינו הרגשנו, שאנחנו משתלבים לא כל כך יפה...

מבלי שדיברנו על כך הרבה, אני בטוחה, שהיתה לנו איזו התנגדות למרות היופי של התקופה הזאת, הבלתי רגילה, האמצאות הטכנולוגיות הנפלאות, המכונה שחושבת יחד עם האדם ועוד. אבל, בשנים שהקיבוץ השתלב באלה, הוא היה יותר מדי חומרני. כל כך הרבה שיחות על הפרטה והפרטה, ועל מי ישלם על מה. ואני בטוחה, כי היתה לנו גישה משותפת: ההתלהבות מאותה התקופה, מן העבר, והאהבה הרבה לדורות הבאים, לילדים, לבנים. אי אפשר לזלזל במה שהילדים- הבנים חושבים ורוצים.

כל מי שהיה מקורב לשרי הרגיש, שקרן ממנו משהו, שאולי אפשר לקרוא לו א שטיקעלע חלום. וזה חסר גם לו, גם לי.

וביחד הזה, שרי יחסר לי מאוד. תמיד אפשר היה לבוא אליו, ביום ובלילה, לדבר על דברים, גם להתאונן. תמיד. וכמובן, סימה שיתפה פעולה. היתה זו הרגשה טובה, לדעת שהוא קיים. וקשה לחשוב שהוא איננו. הוא יחסר לי, והוא יחסר להרבה אנשים אחרים. זה העצב שרציתי להביע אותו.

שרי היה אהוב עלי מאוד.

עדה שולמן.

קבלת שבת - עם שרי

ראיינו איתי ולירון

"יש לי ארבעה חפצים שאותם קיבלתי בירושה מאבי: חנוכייה, קופסת בשמים, קופסה לאתרוג ונר הבדלה. היו הרבה יותר דברים אבל הרבה הלכו לאיבוד במלחמות ובנדודים, ומה שנשאר התחלק ביני ובין אחי.

קופסה לאתרוג - בת 100 שנה כמעט. סב אמי עשה אותה באולר פשוט בשנת תרמ"ט והיא עשויה מעץ אגוז עם מוטיבים של בית כנסת בחריטה. שמנו בה אתרוגים קטנים ויפים שהגיעו אלינו מיוון. סב אמי שעשה את הקופסה היה גם חקלאי.

קופסת בשמים - בנויה בצורת מגדל (אינני יודע למה). הריחו בשבת בשמים כי השבת קשורה לכל מיני דברים טובים וגם לריח טוב.אבי שם בה פרחי צפורן מיובשים ונתן לכולם להריח.

נר ההבדלה - ילד היה מחזיקו ואבי הדליקו, הרים אותו לכל הכיוונים ולבסוף כבה אותו ביין שנשאר בכוסו. היה עשוי מארבעה נרות שלובים."

מתוך חוברת בר מצווה קבוצת אשל