פינדה (אליקים) שפע
דברים על קברו של פינדה
למסתכל מבחוץ היה נראה כי בפינדה לא ניכרה יד הזמן . ולאותו מסתכל מבחוץ היה נראה, כי גם פינדה עצמו לא הכיר בה, ביד הזמן. המשיך בחלומות, בשאיפות, בפעילויות הייחודיות לו. וההתמדה הזאת שלו נתנה את ההרגשה שהכל יימשך
ויימשך. לכן,
מותו האכזרי, המיותר, שבא עליו בחטף, בא בחטף גם עלינו.
לא היינו
מוכנים, פינדה.
אפשר לומר, כי פינדה היה ארכיון מהלך. ראשית - בתקופות בראשית היה אחד מיוזמיו של הארכיון. ומעושיו. קצת באי-סדר, קצת בלי שיטה, אבל, בהתמסרות ובהכרה עד כמה הדבר חשוב. הוא היה המתחיל בארכיון שלנו, אך אצלו ארכיון היה
מושג מורחב. אצלו זה כלל גם חפצים. ולכן, יפה חשב מי שבחר את ״הנקודה״ כמקום שבו נתכנס ללוותו בדרכו האחרונה.
הנקודה, שהוא חלם להקימה, ושידע בדיוק מה הוא רוצה בה - וזכה. רק שבפיו המשיכה להיקרא "קיבוץ של פעם״. לולא ראייתו זו של הדברים ועקשנות! ־ היא לא היתה לנו.
בן 88 במותו. יליד פראג . אבא רודולף ואמא אידה לבית אקשטיין - יהודים מבית מסורתי כל אחד, אך ביתם שלהם, כבר לא. יהודי, אך לא שומר מסורת. אמא מרשה לשחק רק עם ילדים יהודים. כבר בגיל 8 היה חבר בתנועת הנוער, והוא בעצמו אינו
מבין כיצד. ההורים מסכימים ברצון לפעילות והרבה ב״תכלת לבן". הדיבורים על יציאה להכשרה, עלייה לפלשתינה, אינם מדאיגים אותם, וזאת, לא משום שהם מסכימים לכך, הם פשוט לא מאמינים כי זה מה שיקרה. בעיניהם ייעודו של פינדה
הוא לימודי
רפואה.
אבל , כאמור, פינדה ציוני מילדות, והתנועה מושכת אותו - בטיולים, בפעולות הצופיות, בהווי.
בגיל 17 פינדה מוסר ״שנת שירות״ במשפחה. כך הסכימו שני הצדדים. אבל אחר כך הוא יוצא להדרכה בפילזן, ולצד זה מכשיר עצמו כשוליית נגרים. המשפחה מנתקת כל קשר עימו - וכל קיומו בכוחות עצמו.
לעלות הוא עולה בעלייה בלתי ליגאלית - וזו החלטה שלו, שהוא מקבל בהתלהבות. לסרטיפיקט מסודר זקוקים אחרים יותר ממנו. ההורים, מפוייסים במקצת, עוזרים בציוד ובהכנות - וכל הארגז שמגיע ארצה בעלייה ליגאלית, מחכה לו סגור בגבעת -
חיים, ונמסר
למחסן. סיפור מוכר. אלא
שפינדה מספרו בהתלהבות.
הרבה יש לספר
על פינדה. ועוד יסופר ויסופר.
הוא מתחיל כנגר, אך משקיע את כל כוחו ומרצו בהקמת כל ענפי הספורט ובעיקר ספורט המים בגבעת-חיים איחוד.
תקופה מסוימת, הצורך להנציח מתבטא אצלו גם בצילום ־ הוא גאה בכך, שגם את החיפוש הגדול הנציח. ויש לו גם דעה מאוד מגובשת מה צריך להיות אופיו של בית-טרזין. והיה יוזם ופעיל בהקמת האנדרטה לזכר נספי השואה בני משפחות חברינו.
יש תקופה בה הוא מרכז תרבות. בחיי החברה הוא הנאבק התמידי על קיבוציות, ומי אינו זוכר את מאבקיו בענייני בריאות החברה - מלחמותיו נגד העישון.
בשלב כלשהו מסכם פינדה ואומר: ״במלחמותיי הרבות קניתי לי גם הרבה מאוד מתנגדים, אם לא לומר שונאים. היתה לי הברירה: להמשיך להיאבק, ולהפסיד חברים טובים, או לא לדבוק במטרתי. ואני, בדרך כלל, דבקתי במטרתי״ .
וכל מאבקיו של פינדה, וכל תרומותיו, וכל רעיונותיו, הרי הם כתובים בספר דברי הימים של גבעת-חיים, וחייבים נהיה עוד לשוב ולספר בהם.
היום אנו
נפרדים בלב דואב עם המשפחה הגדולה. מה עוד
נוכל לומר? חבל, כה חבל.
אבל, אתה
נפרד מן העולם כאיש עשיר, פינדה .
סימה שרי
על מורשת
הספורט של פינדה
עם עלייתו של פ׳נדה לארץ, בינואר 1935, הוא נשלח לגבעת-ח״ם, כנגר, ומייד נעשה שותף פעיל להוויה החלוצית, אך בעיקר התגלתה אז - במפתיע - נטייתו לספורט בעשייה היומיומית. פינדה דוחף, ומריץ, ומארגן את כל חברי הקיבוץ ותושביו לצעדות, מירוצים, מיפגנים, חוגים, תחרויות. במתקנים מאולתרים, לאחר יום עבודה מפרך, לילות שמירה וריקודים עד אור הבוקר, קמות קבוצות כדורסל, כדורעף, התעמלות, שחייה ועוד. הספורט הופך לנשמת הקיבוץ ומקור גאוותו. עד מהרה יוצא שמה של גבעת-חיים בתנועה הקיבוצית וברחבי הארץ. פינדה יוזם הקמת תשתיות ומתקנים הולמים, ולא נח לרגע:
ב 1941- נבנית
בריכת אגירה בקיבוץ, תקנית, ככל הניתן, לאימונים ותחרויות.
בשנים 1943-1942 נבנה אולם הספורט - אולם הפועל - הראשון בהתיישבות העובדת. כל העבודה נעשית על-ידי החברים, בהתנדבות. חומרי הבנייה נרכשים בסיוע תרומות של תכשיטים, בגדים, ואפילו שיער - סאגה מפוארת בתולדות הקיבוץ. הוא
גם בונה במו ידיו (נגר!) את מרבית הציוד הנדרש לשיעורי ההתעמלות, השחייה, ענפי הכדור - הכל!
ב 1944-, והוא כבר בן 32 , נשלח פינדה ללמוד חינוך גופני, במחזור הראשון להכשרת מורים לחינוך גופני, ומועשר בידע הוא חוזר לקיבוץ, משוכנע עוד יותר בתרומת הספורט לחברה ולפרט.
פינדה עצמו שחקן פעיל בקבוצת הכדורסל והכדורעף, לוקח חלק בכל האירועים ואף זוכה במקום שני בצליחת הכינרת. תלמידיו בבית הספר, שכבר נולדו אל מודעות הספורט שבקיבוץ, ממשיכים את הוריהם ומשביחים את הישגיהם, וכבר שוברים
שיאים! עוזי גלר, ראובן שנפר (שפע בעתיד), יורם מנדלבאום ־ בשחייה, איתן חפר באתלטיקה.
פינדה מגייס גם מאמנים מקצועיים לסיוע. ליגות מסודרות ארציות מחייבות לוגיסטיקה ו... כסף. ושום דבר לא בא על מגש של כסף. ופינדה נלחם, עקשן כפרד, מזיז, משכנע, מקים הנהלת סניף, ורואה ברכה, ברכה רבה, בעמלו.
ב1952- , עם
הפילוג הטראומטי, הוא עובר עם משפחתו לנקודה החדשה.
בגיל 40 הוא מתחיל מחדש. מתכנן בעצמו, כאדריכל לכל דבר, בריכה חדשה ומודרנית. נבנים מגרשי כדורסל וטנ׳ס, אצטדיון בפאתי הקיבוץ, ומתקני ספח לספורט, ואפילו גדנ״ע... חרף הפילוג, סניף הפועל נשאר מאוחד, והפריחה נמשכת: קבוצת כדורסל - בלאומית; כדורגל - בליגה א׳; בשחייה - שיאנים; וגם - בתווך - פעילות ענפה בהיאבקות, באתלטיקה קלה, הרמת משקולות, קליעה למטרה, שחמט, ומה לא. מגיע תור הזהב של הכדורמים, הנמשך יותר משלושה עשורים. בכל אלה מעורבים גם בניו ונכדיו, שלו ושל חווה, אנחנו. ואנחנו יודעים יותר מכולם, כמה היה צנוע. צנוע, אבל כל־כך גאה בנו, מאושר בהצלחותינו, שמח שהמשכנו את דרכו.
בשנים האחרונות היה מוטרד מאוד מהידרדרות הערכים בארץ ובקיבוץ, ובמקביל - מירידת קרנה של המודעות לספורט. לכן, הפנה את מרצו וכוחו הבלתי-נלאה גם לאפיקים אחרים, בוגרים - וילדותיים; חובקי עולם, אך ארציים מאוד; רוחניים - וגשמיים, עדינים - ומגושמים.
אהב ונצר את הטבע, טייל במרחביו, יצר ממנו, וחי ממנו, ונשם אותו, ושינה אותו, והתמסר לו.
ובשבריר של
אי זהירות, שכל כך אופיינית לו, הקדימה אותו הקידמה.
בערב, בחושך,
פגעה בו המכונית, והוא נפל ולא קם.
למשפחה, לנו,
לא יהיה עוד כמוך, פינדה.
גרשון
פינדה וחוה
ביולי 1955 איבדתי
את אבי.
מאז היית
לי אב, לילדי סב, ולנכדי סבא-רבא.
אהבתך לילדים
לא ידעה גבול, והם לדורותיהם השיבו לך באותו מטבע.
היום, כשלדאבוני עלי לסכם את חייך כראש משפחתנו, נדמה לי שסוף סוף עליתי על סודך. כל ילד היה לך עוד ניצן צעיר, עוד דף חלק, חדש, חסר פניות, הניתן עדיין לעיצוב. ככאלה הם קסמו לך, כשם שקסם לך כל אתגר חדש שהטלת על עצמך.
אתגרים כאלה מעולם לא חסרו לך, משום שעיניך היו פקוחות לרווחה לעולם סביבך, כשתמיד חיפשת לרוץ קדימה ולמצוא משימה נוספת בחיים.
וכך, אתגר חדש היה יכול להיות ילד חדש במשפחה ההולכת ומתרחבת, קליטת והשרשת צמח חדש בגנך ובפארק הפסלים שלך, פארק המשחקים שבנית עבור נכדיך/ניניך ועבור כל ילדי העולם, או מוסד חדש שאתה חשת בחסרונו לחברה בגבעה
הרבה לפני
שהחברה בקיבוץ הבינה זאת.
ילדי ונכדי
הוקסמו מאהבתך להם ומחיוניותך ואתה עוד לא אמרת די.
גם בבגרותם אתה תמיד מחפש לתפוס עימהם שיחת-חולין של אחד על אחד , כדי לבדוק ולהבהיר לעצמך ״נו, מהו המוצר הסופי שייצא מיצור קטן זה?״
ולשיחת החולין מתלווה הגשמה בשטח: לראות את דורון במשחקי כדורסל, לבקר את הגן של דליה, ולשבת ב״ארומות״ של יריב ושל סהר.
פינדה,
לפני 45 שנה
נפגע אב׳ ונהרג בתאונת דרכים בצומת כפר-הרא״ה-חיבת־ציון, והוא בן 41.
בגיל 88 גם אתה
נפגעת ונהרגת באותה דרך.
לאסונך ולכאבנו, הפעם לא תוכל , כדרכך, להוריד את הגבס מהרגל ומהיד בעצמך ולחזור אלינו ולתפקד כתמול-שלשום.
זה כואב,
ונצטרך להתרגל לחיים בלא נוכחותך המוחשית.
עם זאת, אני מאושר ביודעי כי סיימת את חייך המלאים באחת . שכן לסיימם כנתמך סיעודי לא היתה לך סבלנות.
הייה שלום,
ראובן שפע
שלום פינדה,
פינדה קראנו לך, לא אבא. אולי משום שזה מה שהורגלנו לשמוע מפיו של ראובן, אחינו הבכור.
חושבני שכמה שנים מאוחר יותר, כאשר התחלנו - על-פי הוראותיך הברורות והמדויקות - ללכת על הקורה, לעשות תרגיל תלייה על הטבעות או לבצע עליית-בטן על המתח, כבר היית עבורנו המורה לחינוך גופני ופשוט לא היה אפשר לקרוא לך
אבא בנוכחות
כל הילדים.
רק ערה, בת-הזקונים
המאושרת, נהנתה מהלוקסוס לקרוא לך פשוט אבא.
כאשר החלו לכרכר מסביבך הנכדים הראשונים, שום כוח שבעולם כבר לא היה יכול למנוע ממך את התואר הנכסף - סבא.
אך גם כשהפכת לסבא ועם השנים החולפות לסבא-רבא, נשארת תמיד המורה לחינוך גופני ולהתעמלות בכל רמ״ח אבריך.
דומני שגן-המשחקים שיצרת ועיצבת ליד ביתך, המוכר כל־כך לכל ילד כאן בגבעה, היה השילוב המתבקש של המורה והסבא, אשר מילאו את כל יישותך כל העת.
נחרתה בזכרוני התמונה היפה של המשפחה, המתכנסת להרמת כוסית לחייך עם מלאות לך שמונים שנה. אמא אמרה מילות ברכה חגיגיות וכינתה אותך בלהט ״החולם והלוחם״. כמי שהיתה לצידך לאורך כל הדרך וחוותה על בשרה את כל חלומותיך-מלחמותיך, אני חושב שהיא היטיבה לתאר את מה שהניע אותך תמיד. לא ידעת ללכת בתלם. היית עקשן ואיכפתי כפייתי ממש. כעסת עלי כעס רב כאשר אמרתי לך פעם, בלהט הוויכוח, שלעיתים צריך ללמוד לקבל את הדברים כמות שהם, ובעצם, פינדה, ידענו אל נכון כבר אז, ועוד יותר היום, שדווקא אי-ההליכה שלך בתלם, דווקא אי-היכולת שלך לקבל את הדברים כמות שהם, הביאו אותך, בסופו של מעשה, למימוש הרבה חלומות שחלמת, גם כאשר הם היו כרוכים במאבקים קשים שניהלת ובתדמית ״עושה הצרות״ חסר-התקנה שיצרת לעצמך בחצר הקיבוצית הביקורתית כל־כך שלנו.
אתה יודע פינדה, כאשר אני חושב על ההליכה האחרונה שלך, אותה הליכה שהלכת לבד בחושך והסתיימה במותך, מקננת בי תחושה שגם בה היה מעשה כלשהו של התרסה, של אי-קבלת המוסכמות, של הליכה מודעת נגד הזרם, אשר כל-כך אפיינו
אותך לאורך
דרך חייך.
גרשון אמר, שהיתה מידה רבה של סימליות בעובדה שמצאת את מותך דווקא בצומת שבין שתי הגבעות-חיים. היית שותף פעיל בבנייתן של שתי הגבעות הללו. אל אחת מהן, זו שממנה צעדת בהליכתך האחרונה, היית קשור בעבותות של זיכרונות ועבר היסטורי משותף. אל הגבעה השנייה, זו שאליה צעדת ובה שכן ביתך, היית קשור בהווה היומיומי, כאן ועכשיו.
מי ייתן ומותך
בתווך, בין שתי הגבעות שאהבת, ימציא לך בסוף הדרך מנוחה נכונה.
שלום פינדה,
שלום סבא...
חנן
בעצם, סבא,
שיר היו חייך,
שיר הלל לחיים.
להם הקמת מקדשי מעט
בכל אשר הלכת,
ובמקדשים אלה, כאביזרי קידוש הנחת
צלחות מעוטרות ופסלי אבן,
שעוני מחבת וסולמות טיפוס,
קולאז'ים אין-סופיים של מציאות
ששזרת בשמחת ילדים לפרצוף. או סתם.
שזרת.
אבל המקדש הגדול מכולם
בתוך נפשך שכן,
ולכן נדמתה היא לפעמים
כנפש של ילד משחק או נער מאוהבופעם כנפשו
של לוחם או פילוסוף,
אך תמיד מלאה
היתה עד גדותיה
ותמיד מתעניינת
ועושה ויוצרת,
ואותו להט
חיים שבער בך
הוא אשר הדביק
לך לא פעם
את התואר
״משוגע״,
אבל היה הוא
גם זה
אשר הפיץ
מסביבך את
אותם חום
ואור
שנדמה היה
שלא הסביבה
המשתנה ולא הזמן
לא יוכלו
לקרר ולכבות
ושבגללם אהבתי
אותך כל כך.
לא המקום
הזה
ולא אני,
לא נישאר אותו דבר
עכשיו בלכתך
מפה.
צ ו ר
(דברים שצור קרא על קברו של פינדה 9.11.00)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!