חסר רכיב

שלמה גל

שלמה גל
- ט' ניסן תשס"א
26/02/1914 - 02/04/2001
שלמה (וגשל) גל
בן 87 היה במותו



אבא יקר
ליבך היקר, ליבך המתוק, ליבך החזק, הביאנו עד הלום.
דרך ייסורים ארוכה, ארוכה מדי, עברה עליך עד הגאולה. באמת, ממש גאולה.
חצי שנת סבל עברת, ואנו מנסים, ומקווים שבהצלחה, להקל בעומס הכאבים המטורפים.
כעשר שנים הצלחת להתעלם ממחלתך ולטאטא אותה אל מתחת לשטיח, בדרכך החכמה והנבונה כתמיד.
אמרת: "אני חולה? מה הרופאים האלה מבינים. אני מרגיש כל כך טוב". 
כך גם הקרנת על סביבתך הקרובה והרחוקה. במחלתך הקשה, בזמנים הקשים ובזמני הביניים היפים, נחשפו רגשותייך והנעימים.
סבלת וגם ליטפת. 
כאב פה, כאב שם, אבל גם נשיקה ידעת להרעיף על זוגתך.
נתת וגם קיבלת נשיקות מילדייך, נכדייך וגם נינך. התגלית כסבא-רבא אמיתי.
קשיחותך למחלתך ודרך הטיפול בה מזכירה לנו את שיוכך לדור הנפילים ההולך ונעלם.
לא ממזמן יצא לי לבקר במחוז נעורייך, בפראג, ברנו – מקומות שעזבת בתחילת שנות ה-שלושים.
מקומות שהיו בשיא פריחתם, ואפשר הייה לעשות שם חיים משוגעים. בתבונתך, בחוכמתך, בחרת לעשות דרך חיים חדשה, לעשות עלייה לפלשתינה, ולהשתתף בעשיית הבנייה של מדינת ישראל. 
בהרבה מקומות היית. הרבה אבנים הזזת. התחלת בנמל חיפה, עבדת בהקמת מפעל ים-המלח, בבקתות שעל שפת הים, ללא מזגנים, בתנאים של פעם, שהיום אי-אפשר אפילו לשמוע עליהם.
בגבעת חיים קבעת את בסיסך. היית בין מקימי הרפת בקיבוץ. עם השנים התגייסת להיות שותף בהקמת ענף הבקר בארץ. הרבה הפלגת למרחקים, את ליבך השארת למשפחתך. תמיד, בשובך, ידעת לחבק, לאהוב ולהשלים את החסר.
בשנות השבעים הקמת את מועצת החלב. שם התגלית כמנהל יישר ומפוכח. אבל, גם משם ידעת, שצריך לפנות מקום לצעירים. ידעת לפרוש בחיוך, באושר ובסיפוק. ושוב אתה מקים את מפעל האנזימים. מפעל כמעט ל]פי דגם משפחתי – אתה ורק עוד שני פועלים מפיקים אנזימים לכל תנובה.
עם השנים, הביאה הקידמה לסגירת המפעל. ואז באת, התיישבת בשקט בקיבוץ, ועסקת באהבת חייך הגדולה – נגרות. 
הגיל עשה את שלו. חלית ושנים רבות נלחמת בהצלחה שלא תיאמן. עד לפני חצי שנה. חצי שנה של קריעה, ייסורים, כאבים, אהבות, חיבוקים ונשיקות, עד הבוקר בו נפרדת מאיתנו.
אני בטוח שתנוח מנוחת צדיקים בגן-העדן. ומי מאיתנו שייתנו לו להיכנס לשם, לבטח יפגוש אותך.
שתהיה לך מנוחה שקטה ושלווה.
בשמי ובשם כולם : אמא – אשתך, ילדייך, נכדייך וניניך 
באהבה,
אִדו 

מרים ושלמה עם ילדים



לקט מתוך קורות חייו של שלמה, כפי שסיפרם בראיון, שנערך עימו לפני כמה שנים.
נולדתי ב-26.2.1914, כארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בגליציה המערבית, בתור אזרח של הקיסר פרנץ יוסף, במונרכיה האוסטרו-הונגרית.
כאשר החזית התקרבה למקום הזה, ונפוצו שמועות על מעשי הקוזקים כלפי היהודים, ברחה משפחתי בכיוון מערבה ודרומה, להתרחק עד כמה שאפשר מהחזית. כך הפכתי לתינוק פליט-מלחמה. משפחתי נחתה בעיר ברין (ברנו) במורביה. שם חיינו כפליטים עד גמר המלחמה ב-1918. 
עם חלוקת המונרכיה האוסטרו-הונגרית כתוצאה מתבוסתה במלחמה, וכינון הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נאלצנו לחזור כפליטים לרפובליקה הפולנית. 
המצב כלכלי היה קשה מאוד. אבא מצא את פרנסתו במסחר מזדמן. את חינוכי היהודי קיבלתי ב"חדר" מגיל 4, ובגיל 10 הגעתי אפילו ל"זמן ראשון" ללימודים בישיבה. בגיל 6 – בגלל חוק חינוך חובה – נכנסתי גם לבית ספר עממי פולני, בו למדתי ארבע שנים.
ב-1924 חזרה המשפחה לברין. שני אחי המבוגרים נשארו שם אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה, ושימשו עוגן לשובה של המשפחה לצ'כוסלובקיה, אשר בה המצב הכלכלי הייה הרבה יותר טוב מאשר בפולניה. 
המשך החינוך שלי היה בבית ספר עממי יהודי ובגימנסיה יהודית. שפת ההוראה היתה גרמנית. רוח החינוך היתה ציונית, וכללה לימודים בהיסטוריה יהודית ובעברית. במקביל לבית הספר, הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית חלוצית "תכלת-לבן", בה קלטתי את ערכי הציונות החלוצית שדגלה בהגשמה אישית. כמסקנה מכך, הפסקתי את לימודי בגיל 17 והלכתי להכשרה חקלאית, לקראת עלייה לארץ. במסגרת ההכשרה למדתי בבית ספר מקצועי דו-שנתי. הודות להשכלתי הקודמת, יכולתי לסיים אותו תוך שנה אחת בהצלחה, עם תעודות הצטיינות. 

אחרי סיום ביה"ס הזה, עליתי ארצה. המטרה הייתה קיבוץ ג' של השומר-הצעיר.
הקיבוץ ישב בבת-גלים, בחיפה. לאחר שהתפלג מהשומר-הצעיר, הצטרף לקיבוץ המאוחד. חלק מחבריו היו בגבעת חיים וחלק בקיבוץ מעברות. אני, אחרי שבוע ימים בבית העולים, הצטרפתי לפלוגה של הקיבוץ שישבה בחדרה, עבדתי בעיקר בפרדסים, וגם עם קבוצת הבניין של הקיבוץ, שעשתה עבודות קבלניות במושבה.
בשנות ה-30 ייצא לי לעבוד במקומות שונים בעבודות חוץ, בפלוגה הקבלנית של הקיבוץ שעבדה בסדום. בקבוצה קבלנית של סולל-בונה, במחצבות חיפה ובמחצבה הגדולה בבנימינה – בה היינו בין הראשונים. קרוב לשנה עבדתי במתיחת קו העליון מנהריים לתל-אביב. לא רק אני עבדתי כך. חברים רבים נדדו אז למקומות עבודה מרוחקים, ורק בשבתות היינו מגיעים הביתה, לקיבוץ, לאסיפות ולריקודי לילה עד אור הבוקר. 

בתחילת שנות ה-40 התחלתי לעבוד ברפת, ועבדתי שם עד לפילוג, ב-1952.
בתקופה זו התחתנתי והקמתי משפחה עם מרים.
בתקופת הפילוג הייתי מזכיר. עם ההחלטה על הפילוג התפטרתי מתפקידי, וגם לא הצטרפתי לשום צד כחבר. אני התנגדתי לפילוג, ראיתי בו אסון לתנועה הקיבוצית, הכנסת גורמים מפלגתיים, שעניינם לא היה לגופו של הקיבוץ, אלא לגופן של המפלגות היריבות. מעולם לא הייתי חבר מפלגה, לא לפני הפילוג ולא אחריו. ראיתי בקיבוץ את התגשמות השקפת עולמי. 



אחרי הפילוג פרשתי במעמד מהעבודה בבית לעבודה ציבורית במסגרת ענף החלב בארץ. שימשתי כמזכיר של התאחדות של מגדלי הבקר, אחרי-כן עברתי למועצה לענף החלב שבה כיהנתי כמנהל עד 1975, ומשם המשכתי לעבוד במפעל לייצור אנזימים, שאותו הקמתי במסגרת עבודתי במועצת החלב. 
אחרי הפילוג, הייתי במעמד מיוחד. כעבור עשרים שנה החלטתי להצטרף רשמית כחבר קיבוץ, כי לא ראיתי טעם להמשיך להיות במצב של "תלוי באוויר" מבחינה ארגונית רשמית. חזרתי להשתתף באסיפות, ולהיות פעיל בוועדות ובמוסדות השונים. במשך כל השנים המשכתי לעשות תורנויות, ובתורנות החליבה התמדתי עד גיל 72. 



שלמה גל - דברים על קברו 
זה היה סיפורו של שלמה כפי שהוא סיפר אותו. 
לנו עם שלמה רומן אחר, רומן שנוצר בפרקים האחרונים של חייו. הדור היותר צעיר זכה להכיר את שלמה בחזרתו לקיבוץ. 
טבעי היה, שבעקבות ניסיון רב-שנים בעבודתו כמנהל מועצת החלב, ולאחר מכן במפעל לייצור אנזימים, חזר שלמה ישר להקמה של משהו חדש, שהייה קטן ואינטימי בתחילה, והמשך קיבל את השם "גחלבה". עם חלום, ידע רב והמון ניסיון רצון לתת, יצר שלמה דבר שאולי בלעדיו לא היה קם. כשמטעמי בריאות סיים פרק זה, הוא חיפש מקום חדש, בו יוכל לתת מעצמו. 
ושוב, במסלול שאולי נכתב מראש שם, למעלה, הגיע שלמה למפעל שורשים. שורשים בניהולה של פתי, כבר היה קיים כשנתיים, והצטרפותו של שלמה נתנה למקום תנופה. פתי פגשה אדם מלא רצון טוב, אחראי, יצירתי, שותף, ונכבשה על-ידיו. ידו הייתה בכל, תכנן מוצרים, הכין שבלונות, השתתף בהחלטות, לקח פיקוד, הקרין ביטחון. 
מפעל שורשים נסגר לפני כחודש, ולא מקרה הוא, שהדבר התרחש זמן לא רב אחרי פרישתו של שלמה, שוב, מטעמי בריאות. סיום פרק שורשים היווה הזדמנות לסיכומים, ולאמירת מילות תודה, 
בעוד שלמה יכול לשמוע ולהנות.
שלמה ידע לקבל וידע לתת. כל דבר הייה אכפת לו – החברים, פתי, התוצרת של המקום... אפשר היה להתייעץ איתו, להישען עליו, ושלמה מצידו העריך וידע גם להביע מהי משמעותה של העבודה בשורשים לחייו. המחלה תקפה והכאיבה, והמזור היחיד הייה במפעל, ובאהבה שידע לתת שם, ואף לקבל. 
לאורך כל אותן שנים, התגלתה לעיני מי שנמצאו מקרוב מערכת היחסים הנפלאה בינו לבין מרים. יחסים של אהבה וכבוד ורגשות ודאגה הדדית, והתחשבות, כשמסביב לוקחים הילדים אחריות, עוזרים ותומכים.

כל מה שאמרתי עד כאן, הם דברים, שראיתי וגם שמעתי מפתי ומאחרים שליוו את שלמה בשנים האחרונות. תקופת ההכרות שלי איתו הייתה בזמן בו נפגש שלמה לראשונה עם המחלה. 
הבוקר, כששמעתי שנפטר, עלתה בי קודם כל דמותו, כמי שלוקח אחריות גם על כאבים וצרות. שיודע מה הוא רוצה, ויודע להילחם: כמי שבטוח, שלכל בעיה יש פתרון, ואין מושג כזה – לוותר. נדמה, כי לו היה הדבר תלוי בו, והיו נותנים לו עוד קצת זמן, היה קם ופותר גם את בעיית המוות, אותו לא קיבל כאפשרות, עד אתמול.
כמי שמוכן לעשות צרות ולהכביד קצת על הסביבה, שאוהדת את ההולכים בתלם, אבל משאיר חותם חשוב וייחודי על כל מי שמוכן לקבל את הפורצים דרכים חדשות. 
על כל זה, שלמה, תודה מכולנו. 

מצא מנוחה נכונה. 
פתי ידיד ומירהל'ה זיו.  


שלמה גל הקים את המחלבה. בהתחלה בפינה ליד המטבח ויותר מאוחר, יחד עם גלעד כרמי, ברפת.  שלמה היה מומחה בתהליכי ייצור של דברי חלב, כולל גבינות קשות. בעבר הוא ניהל בית חרושת שייצר אנזימים ליצור גבינות. הוא ידע כימיה ושלט בטכניקת הפסטור היטב.  
כשעמד ליד האמבטיה בעת עשיית הגבינות או כשישב וסגר שקיות חלב, היה שר באידיש בקול נעים.
בזקנתו הוא חלה ונחלש וכבר לא היה יכול להגיע למחלבה יומיום. הוא עבד עד סוף ימיו ב"שורשים" ביחד עם פתי ועוד חברים. היתה לו יכולת מופלאה בעבודות יד.  
כתב יהושע שרון


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

על שלמה

אודי בן ארי -קיבוץ בית אורן | 22/5/2015

אבי שהיה בחברת הנוער א בגבעת חיים משנת 1938 עד שנת 1940 ואז עלה עם קבוצתו לבית אורן מספר על שלמה

שמו הקודם שזוכר אבי שלמה ווקשל היה נגר וחצה להיות רפתן בקיבוץ והסיפור הגיע לאסיפת הקיבוץ ומרכז המשק אמר שאין צורך ברפתנים נוספים ברפת הקיבוץ-ושלמה לא ויתר והגיע לעבוד ברפת הקיבוץ.
לאחר מכן התקדם ונהיה מרכז אירגון בקר/חלב ובזמן הפילוג אמר לאבי שיקים חדר בין שני הקיבוצים רק שרצונו לא התממש .
מזיכרונו מספר אבי כשהוא היום מתקרב ל-93 וזוכר את החברים בגבעת חיים עוד לפני הפילוג כי היה גם בהכשרה אחרי שעלה לבית אורן על גידול פרות ובכלל 
שם אבי דב בן ארי .

חסר רכיב