חנהל'ה פרנקל

חנהל'ה נולדה ב - 14.09.1943, בת להוריה נחמיה ואמי גינזבורג (הורוויץ) ואחות למיכל. הימים הם ימי העלייה להתיישבות בכפר-סאלד שבגליל, שם עוברות עליה שנות ילדותה הראשונות.

בשנת 1952, עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, מתמזגים חברי האיחוד מכפר-סאלד וג"ח ומקִימים קיבוץ חדש, גבעת-חיים איחוד. 

בשנת 1962 מסיימת חנהל'ה את לימודיה בביה"ס בקיבוץ ומתגייסת לצה"ל, משרתת כסמלת סעד בגדוד נח"ל בשבטה. אחרי שירותה הצבאי היא מדריכה במסגרת ש"ש בקן בורוכוב. בהמשך דרכה יוצאת חנהל'ה ללימודים באוניברסיטת ת"א, בסיומם היא מצטרפת לצוות התחנה הפסיכולוגית המוקמת בגבעת-חיים, ומתחילה בעבודתה כפסיכותרפיסטית. 

תערוכת סוף שנה במקדמות 

מימין - רות לוי, אמי וחנהלה גינצבורג

בשנות התשעים היא מתמנה למנהלת התחנה.

לימים, סיימה את ההכשרה באגודה הישראלית לפסיכולוגיה יונגיאנית, והפכה להיות פסיכואנליטיקאית מן המניין. קטע מעבודת הגמר שלה בעת לימודיה מופיע בספר.

במלחמת יום כפור נופל גיסה עוזי, בעלה של מיכל.

בשנת 1977 נישאים חנהל'ה ואבי וב-1978 נולד בנה הבכור מתן, אח לחמוטל בתו של אבי. ב-1981 נולדת שלומית. חנהל'ה משלבת את שני כישרונותיה הבולטים, כתיבה וציור, ומכינה מדי שנה לילדיה הצעירים  ספרים פרי יצירתה, לימי הולדתם. 

שנים ספורות לאחר מכן, תלווה את אביה נחמיה במסירות, בעת מחלתו הקשה ממנה לא קם. אחריו הולכת לעולמה גם אִמהּ אֶמִי. 

חנהל'ה ממשיכה הלאה, עסוקה מאד בעבודתה ומעורה בחיי החברה.

במאי 2001 מתגלה מחלתה. חנהל'ה מקבלת סדרת טיפולים קשים ואינטנסיביים, והיא חדורת מוטיבציה לנצח את המחלה. אכן מסתמנת הטבה, נראית קרן אור, אך הבדיקות החוזרות מצביעות על התפשטות המחלה. בתקופה קשה זו זוכה חנהל'ה להרבה תשומת-לב של סביבה תומכת ואוהבת, אף נותנת לכך ביטוי ברשימה שהיא כותבת לעלון הקיבוץ.

בט"ו באב, 24 ביולי 2002, אנחנו נפרדים ממנה בכאב גדול.

בת 58 במותה. נקברה בבית הקברות בקיבוצה גבעת-חיים איחוד בסמוך להוריה ואחותה.

חמוטל כותבת:

בשנה שעברה, בסביבות יום השנה שלך, חלמתי חלום: זה היה ערב ליל הסדר, בשעה לפני שהולכים כולם לטקס בחדר האוכל. כולנו היינו בבית  - אבא, מתן, שלומית ואני, אבל התמהמהנו ללכת, כאילו חיכינו למשהו. פתאום נפתחה הדלת, ואת הופעת, מכוסה כולך בגלימה שחורה, רק פנייך גלויים אלינו, וריחפת מעלינו בחלל החדר. כשהתעוררתי מהחלום הרגשתי שקיבלתי מתנה, כמו יכולתי להרגיש שוב איך את עוטפת את כולנו באהבה שלך.

לקח לי שנה להבין, שגם אחרי שהלכת, ישנם דברים ממך שיישארו אצלי בלב לתמיד. 

אני רואה ורד שצומח בגינה, ואם יש לו ריח כזה אמיתי, כמו זה שאהבת, אני מתמלאת בזיכרון נעים. החביתה שלך לא יוצאת לי במרקם שרק את ידעת ליצור, אבל אני ממשיכה לנסות. בבית שלי ושל איתי ישנה הכרית בצבע בורדו שנתת לנו, וכשאני קוראת ספר היא מונחת למראשותיי, מתאימה בדיוק לשקע שבין הצוואר לספה.

אני יודעת שאם היית רואה אותנו היום, היית מאד גאה בנו, גם כי נשארנו  אותו הדבר, וגם כי השתנינו, או כמו שאבא אוהב לומר עלינו, הילדים, התפתחנו. מתן  -  במגדל העמק, מוקף בחברים, לומד ויוצר מוזיקה, שמרוב שהיא איכותית לפעמים קשה לי לקלוט אותה.

שטונצי - פרשה כנפיים וטסה לטיול עצמאי בהודו, ולמרות שאבא שמר על החלקים הפולניים שלו, היא חזרה גדולה ויפה כתמיד. עכשיו היא עובדת עם הילדים בקיבוץ, משקיעה בהם הרבה אנרגיות, אותן היא מקבלת חזרה מהים ומהאהבה החדשה שלה.

אבא ממשיך בנאמנות בעבודתו, מנסה להעביר את גבעת חיים תחת תהליך ההפרטה, עם הכי הרבה עדינות והגינות שאפשר, כמו שאבא יודע. חוצמיזה  - הוא ממשיך בספורט שלו, ולדעתי, כמו יין טוב, הוא רק משתבח עם השנים. הייתה תקופה שאנשים ניסו להצטרף אליו אל מסעות האופניים, אבל אבא כל הזמן נסע הלוך ושוב, כי הוא חיכה להם, אז היום זה רק הוא ורן, ושבילי העמק...

אני בלימודי התרפיה בתנועה, מרגישה קשורה היום למקצוע שכל כך אהבת לעסוק בו. עצוב לי שדווקא אותך אני לא יכולה לשתף ולשאול, ומצד שני, לפעמים, אני חושבת מה היית אומרת לי, וזה נותן לי כוח. איתי ממשיך בצבא (עושה דברים שעקיבא תמיד צוחק שאסור לדבר עליהם, כי הוא מת לדעת...), ובשנה הבאה הוא גם מתחיל ללמוד לתואר שני. טוב לנו בתל-אביב, ויש פה סביבנו חברים טובים.

אני מרגישה שגדלנו, שאנחנו ממשיכים הלאה למרות העצב הגדול, כמו שאבא לימד אותנו לעשות, ובעיקר בזכות כל מה שקיבלנו ממך ומאבא, שיש לנו בתוכנו, שהוא מתמלא ומתמלא כל פעם מחדש.

אני שולחת לך נשיקות, ומתחבקת אתך בדמיוני, 

היי שלום, חמוטל

רעיה מירון

עצוב.

עצוב לכולנו כאן. חברים, חברות, משפחה.

אנו נפרדים היום מחנהל'ה אשר כל-כך רצתה לחיות.

לחיות בשקט ובסבלנות, כמו כל דבר אשר עשתה.

לחנהל'ה הייתה דעה בכל עניין והיא ידעה להציגה לסובבים בצורה בהירה.

תחילה מחשבה, התייעצות ואחר ביצוע. זו הייתה דרכה של חנהל'ה, ומתכונותיה היפות במגעה עם חברים וילדים, שנכבשו לה. בדיבורה השקט, בשכל, הציעה פתרונות.

נדמה כאילו חנהל'ה ברחה מתפקידים בקיבוץ, זו טעות. פעמים רבות כשחשבו לבקשה למלא תפקיד וויתרו לבסוף, כי הכירו בחשיבותה הרבה בתחנה ובפגיעה שהיעדרה מתחנה תפגע בציבור גדול, חברים וילדים.

חנהל'ה לא הייתה יפה במובן הרגיל של המילה. אבל הייתה לה צורה מיוחדת וכובשת, והיא בלטה בכל חברה. אהבתי להתבונן בה, בתווי פניה ובגוון עורה המיוחד. ומצאתי עצמי לא פעם מהרהר איך בת לזוג הורים ייקים נולדה עם צבע עור כזה. נמשכתי לדבר אתה כמה שיותר, ובכל נושא. השקט והצניעות, האדיבות והגוון השחור היוקד  -  כבשו אותי.

אהבתי את הכנסים המשפחתיים, את השיחות הערות עם כולם ובמיוחד עם נחמיה, שהיה בן-אדם מיוחד במינו, והיום אני מוצא עצמי חושב בעצם כמה שטוב שאין הוא צריך להשתתף בהלוויה העצובה שבה קוברים את חנהל'ה.

את חנהל'ה נזכור, חברייך הרבים, את השפעתך הרבה, מתוך השקט העמוק והעדינות. נשמור על החברה שחיית בה ושכל כך הייתה חשובה לך, שתהייה בריאה וסובלנית. כמוך.

חנהל'ה, אהבתי אותך מאד וכך גם את מיכל, אמי ונחמיה. 

אבי, מתן ושלומית אנחנו נהיה לכם משפחה גדולה ואוהבת, ומקווה שנצליח.

נוחי על משכבך בשלום.

מירהל'ה

דברים בהלוויה (יולי 2002)

אין בנו מילים, רק צעקה גדולה.

בכל אחד מהעומדים פה יש נגיעה רכה שלך. רגעי חסד, זרעים של אהבה.

כמלאך ריחפת בינינו השנה. סובלת, מקווה, מבינה את שבירותם של החיים, רומזת על פשטותם וקרבתם של אושר ונחמה.

מנסה בשרביט המלאך שלך לגעת, להאיר, לתת.

ובעיקר  -  לפתוח שערייך.

מוכנה לאסוף, לקבל ולשמור  -  חיוך, פתק, מגע, עוגה, שיר, תפילה, ליטוף, מילה של אהבה.

ורק כשגמרת לאסוף כל אלה פרשת כנפייך.

כולנו יתומים, מבוהלים, לא מוכנים, חסרי מילים.

תודה, כוכב צפון, הלוואי ונדע תמיד לזהות אורך.