חסר רכיב

פרידל שקדי

פרידל שקדי
- ו' חשון תשס"ג
16/02/1918 - 12/10/2002

פרידל שקדי


עלתה ארצה: 1937

בתה דגנית כותבת: "את אמא אני רוצה לזכור, כפי שהיא מצטיירת מילדותי ומנעוריי, לפני שקיעתה במחלה הנוראה".

ארוחות הבוקר של שבת, מבחר העוגות (בשנים שכבר מותר ואפשר היה),. גם עבודת האם במדגרה – מאות האפרוחים הבוקעים - מצטרפת לחוויות של הילדה הקטנה. ופרידל היא גם אם שסיפקה לבתה, תולעת הספרים הצעירה, ספרים מן הספרייה, ובנוסף, סיפרה סיפורים מן הספרים שקראה היא עצמה, ומן הסרטים שצפתה בהם, שלילדים לא היו מותרים...

ולמדנית מתמידה הייתה פרידל. קראה המון, ושנים השתתפה בחוגי תנ"ך וספרות.


פרידל שקדי במכבסה


ועוד: "זו הייתה גדולתה: הצניעות והענווה, ההסתפקות במועט, מבלי לדרוש ולו כזית. ושמירתה על שלום המשפחה ושלמותה"

גם הגר מתארת את העוגות, עוגות השמרים, ספרים ומשחקים עם נכדים, והדעיכה האיטית.  

וזיוה: פשטות הליכותיה. הושטת היד ללא חשבון. העבודה הפיסית הקשה. האהבה לנכדיה שטופי האור. והעייפות המתמדת ממשא הוריה השרופים במזבחות תאי הגזים, שלא הרפתה.


הודייה - 1964  - פרידל שקדי

בהודייה - 1964


אמא

ריח עוגות השמרים המגולגלות

טעמן הנמס בפה

תמיד בקופסת פח גדולה

סגורה ומהודקת, לבל יסיר מטריותן

ואני לילדי מגישה, ומייחלת שיספיק

עד לפעם הבאה, כשתבוא לביקור בחמדיה

ואיך ידעה לשבת אתם עם ספר או משחק

בסבלנות, בהקפדה ובשקט.

והסוף הארוך- הדעיכה האיטית.

כמו שהיתה בחייה- תמיד בהליכותיה הפשוטות

בלי לקרוא תגר על העולם, בלי לתבוע לעצמה

יום אחר יום

תחילה במחסן הבגדים, אח"כ בסביום.

ובשנים האחרונות הארורות- בנווה נועם

דועכת והולכת, גוועת ומתכלה

עד שגם קולה גווע

נעלמה תודעתה

ורק אתמול הסתלקו לה חייה

רגבי אדמה טריים יכסו קברה.

הגר גילה.



מרדכי ופרידל שקדי

מרדכי ופרידל שקדי



פרידל דיוקן

פשטות הליכותיה.

התמימות שאין בה גם דוק של תחכום.

הושטת היד של ללא חשבון, תמיד בזמן, ללא תנאים, בלי לברור את המטלות.

הצניעות שהיתה מנת חלקה.

העבודה הפיזית הקשה, עטופת זיעה דביקה ומטפחת בד פשוטה, אורזת שערותיה המקורזלות,

בבית החולים, על מסדרונותיו הארוכים, עם דלי וסמרטוט ביד, רכונה על פנלים דהויים.

בברווזייה, מחוברת לדליי תערובת כבדים וחבילות קש מנופחות.

במכבסה, אצל בגדים ספוגי מים רבים.

האהבה לנכדיה שטופי האור וספר תינוקות עב קרס בידיה.

והעייפות המתמדת ממשא הוריה השרופים במזבחות תאי הגזים שלא הרפו.

דיוקן אדם.

פרידל.

פרידל

כניצב מלח

תועה

בוהה

אשת לוט

בלאט-

על קצה אצבעות

ללא טרוניות

ובלחישות

אין דברים

ללא ברכות-

אל

ניגרו חייה

פרידל


זיוה רום.



במועדון - פרידל שקדי, אדית מדיני


במכבסה


פברואר 1988

פרדליין - עדה שולמן


אף פעם לא הבנתי, כמעט לא האמנתי

שלפרידל עבר כזה מיליטנטי. מדובר בכך

שפרידל באמת הייתה בצעירותה בפלמ"ח

גם אם אשתדל, גם אם אני מאוד רוצה

איך לתאר את פרידל זורקת פצצה?

או, משתתפת בפעולת איבה, כמו מסתערת על גבעה?

מאז, כמובן, הסתנן המאמין שלה

אולי לא בתוכן או action , מפעולה

היום היא יותר נאמנה לשמה שהיא נושאת עמה.

פרידל, היא אחת שסולדת ריב.

מקבלת אף משלימה עם כל המתרחש סביב.

נדמה לי וזה נדיר בכל קהילה,

נדמה לי שאפילו לא רבה עם בעלה.

ואת בנותיה האהובות מקבלת בלי צנזורה ובלי רצון לתקן.

הרי כולנו, כל האמהות, יודעות כמה קשה לעיתים ההסכמה, הכן

אך היא מבטאה זאת בשקט ובחן.

כך היא גם מתנהגת מול קושי פיזי וכאב שהיא עוברת

גם על אלה היא בכבוד מתגברת.

ברחמים על עצמה לא מגזימה

כאשר מחלימה, בשקט חוזרת לעבודה

באותה חריצות ובאותה התמדה.

ועוד מילה בענייני עבודה: בודאי לא הקלה עליה העובדה

שעברה ממשק חי, אלינו לשמטראי עם כל השוני של ההווי

אך פרידל פשוט עוברת בעיות וקשיים בכבוד.

הכוונה של הרבה אנשים נשארת תעלומה וסוד.

חברים, אפשר לספר על 70 שנות חייה של פרידל עוד ועוד, אך בכל זאת אסיים בכדי לא לשעמם.

רק עוד לאחל לה בסוף מזל טוב

מעובדות המחסן כולן.


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

אמא

דגנית שקדי פלס | 30/5/2015

לאמא

 

 

מת אב, ומת אלול , ומת חומם,

ונאסף תשרי ומת עמם.

וגם אני נאספת, כמדי עונת הסתיו,

חולקת עונות מעבר,

אל האבן, האדמה וריח הגשם המבורך.

אל המצבות הדוממות

אל השרשים המתקבעים בעמק הזה,

אל משפחותי שצומחות ורוות את היש.

שאו ברכה

ילדי

נכדי

רוו מהטל עם כל יום חדש.

 

דגנית 12.10.13

חסר רכיב