שמואל נבון

שמואל הלך מאתנו למנוחה אחרונה, מוקף בחום של משפחה אוהבת, אחרי תקופה ארוכה של בגידת הגוף המזדקן מבלי שתיפגע צלילות הראש והדבקות בחיים.

הוא נולד ב- 1915 בצנאיים בדרום מוראביה, שהיתה שייכת לאוסטרו-הונגריה עד שסופחה ב- 1918 לרפובליקה הצ'כית.

שפת הדיבור וההוראה היתה גרמנית. הוא נולד כבן זקונים למשפחה בת שלושה ילדים. אחות אחת נפטרה בטרם לידתו, ואחות שניה היתה בוגרת ממנו בשמונה שנים, ובעצם, כדבריו, "הייתי לבד עם הורים מבוגרים".

מסלול חייו אופיני לבני דורו. בית ספר יסודי, תיכון, בחינות בגרות והמשך במסלול לימודי רפואה באוניברסיטה בפראג.

"כאשר החלטתי ללמוד רפואה התרחקתי מהתנועה, לא היו לי אז כוונות לעלות לא"י".

אך היסוד התנועתי היה. בגיל שתים-עשרה הצטרף לתנועת הנוער "תכלת לבן", וכשעלו הנאצים לשלטון, והלימודים הופסקו אחרי ארבע שנים, העליה ארצה היתה הברירה היחידה.

מאחוריו נשארו לשברון לבו הורים זקנים שנפטרו מחולשה ומחלה בגטו טריזנשטאט, ואחות שנספתה באושוויץ. "היינו משפחה קטנה, מלבד דודה אחת זקנה, נספו כולם ולא נשארו קרובי משפחה יותר".

את מסע העליה התחיל שמואל בברין, שם התארגנה קבוצה גדולה

להעפלה. המסע שהתחיל בנובמבר הסתיים ב - 24.12.38. "כיוון שהיה חג מולד כל השוטרים והחיילים היו שיכורים, כך שירדנו בחופי הארץ בלי בעיות, הנחיתה היתה מרגשת וקבלת הפנים היתה חמה".

אך, כשהופנה לגרעין לקיבוץ 'הבונה' בחדרה חווה חבלי קליטה קשים, עבודה פיזית קשה בפרדסים בתנאים קשים. "המפגש עם המציאות כאן היה לי קשה. כעבור שנים הגיעה קבוצה נוספת מצ'כיה, וביניהם חנה, אשתי לעתיד. בקיבוץ 'הבונה' התחתנו, ושם גם נולד עוזי ב - 1941. בשנת 42' עברנו לגבעת חיים".

שמואל החל לעבוד בגת, עבר שם מסלולים שונים. מימיו הבריאים והצעירים ועד לפני שנים מספר התמיד בעבודתו בנאמנות האופיינית לו.

עם הנישואין לחנה ולידת עוזי החלה להתגבש אישיותו המשפחתית הטוטאלית של שמואל. מעגל חייו סובב סביבם, במסירות ובנאמנות שאין כמוה.

שמואל נבון ושלומית בגן

בסיום הראיון שהיה ב - 1989, אמר שמואל: "אני רוצה להגיד שמשאלת הלב שלי היתה ללמוד רפואה. רציתי להמשיך בארץ, אך עד שהגיעו המסמכים כבר היה מאוחר מדי, גם הקיבוץ לא היה מאפשר לי".

כאדם שתכנן את חייו אחרת, ומצא עצמו פועל בבית חרושת ובונה קיבוץ בארץ-ישראל, התמקד שמואל ללא מרירות וחרטה, תמיד בחיוך וברוח טובה, באופן מוחלט באהבותיו: הספורט, המוזיקה, עניינים פוליטיים, ובעיקר במשפחה.

טיפולו ומסירותו לחנה בשנות מחלתה באופן כל כך שלם ללא כל ספק ושאלה, גאוותו בילדיו, אהבתו לנכדיו שידע לקשור אותם בחבלי החום שהקרין, והתפעלותו מניניו - אין להם דומה.

יפה היה לראות איך תוגמל בזקנתו באותה אהבה ובאותה המסירות על-ידי ילדיו, הנכדים, הכלות, החתנים ועד אחרון הנינים.

זכרונו המופלא שהכיר יצירות קלאסיות, אירועים היסטוריים

ושחקני כדורגל לדורותם, זכר כל יום הולדת או אירוע חשוב, הקשורים למשפחה ולמשפחה המורחבת - שכנים, ידידים של הילדים, אנשים טובים שפגש בדרך, בעקביות ובהתמדה.

אפשר לומר לסיום - כאן נח אדם שכל חייו היה מסור ונאמן לכל מה שחשוב ונחשב בעיניו באופן השלם ביותר.

                                                                                                               נעה לוי

שמואל עם הנכד יובל

סבא

כבר היה קר, ולילה והמון חושך בשבילים. וגם כל הקיבוץ, אולי חוץ מחבר או שניים, הלך לישון.

אבל בבית הזה, לא גדול, ועל גבעה קטנה, תמיד היה המון אור.

והיו בו מגירות חומות עם ניירות ועפרונות מחודדים, וטרנזיסטור אחד כחול כזה, ומרגרינה לבנה וממתקים "שווים" בקופסה שבארון הכתום, וגם מסטיק בזוקה, שוקולד פרה, תפוח או ענבים, עיתון 'דבר', או 'הארץ', יותר מאוחר.

אז היינו באים, ככה בלילה מאוחר, לקבל קצת חום. לדבר קצת, להיות ביחד. וסבא היה תמיד דרוך, יש לומר, ונתן מבט בוחן עם עיניים קצת טרוטות לעבר הדלת, ואז החיוך שלו לא מש להמון זמן.

כן, היו ערבים, לילות קסומים, נשגבים, לילות של אהבת נכדים.

ישבנו, החלפנו דעות, ראינו המון ספורט ופוליטיקה, היינו בדום עת הכו בקול רועם צפצופי החדשות. בדקנו מה יש במקרר, "שדדנו" אותך, כהגדרתך הנחרצת. ואי-אפשר היה להיפרד, כי תמיד רצינו לשמוע עוד, לספוג עוד דבר חכמה, או שניים, הלצה או הגדרה קולחת.

וישבת סקרן, ורצית לדעת, וידעת ראשון אם כבר יש לנו חברות, ואיך בצבא, וכמה קיבלנו במבחן בגרות, ואם הצלחנו לעבור סוף סוף את מבחן הנהיגה.

והיינו פשוט חברים, היתה בינינו אהבת נכדים, אהבת נעורינו, בגרותנו, אהבת חיינו.

ואתמול, ככה בסביבות השעה שלוש ומשהו בצהרים פשט בנו עצב תהומי. ונורא בכינו. בכינו המון. כי רצינו, אולי רק עוד קצת, לבוא אל הבית החם שבגבעה, רצינו שתעשה סלט פילים, רצינו שתשים המון מלח, שתצעק על ביבי, תקטול את קשטן, שתסמן, לעזאזל, קו על בית"ר ירושלים, שתהיה בכל זאת מטר ושמונים, שאופיר הקטנה תאחוז ברכות את כף ידך המושטת, שתשאיר לנו הודעות במשיבון שאפשר להתקשר אליך כל הלילה.

אולי בעצם רק רצינו שתשאל בפשטות: "מה נשמע?"

ואתה כבר שכבת שקט, יפה, נקי, צלול ובהיר.

סבא, אנחנו אהבנו אותך, ואתה אותנו, עד בלי גבול. אהבה של חברים. נדמת, כוכב שלנו.

אהובנו הגדול והתמיר. אלוהים, כמה הוא היה גדול.

ערן נבון

ערב נוסטלגיה חג ה-25 - שמואל נבון וסימה שרי בדואט אהבה שיר מהנחת אבן הפינה