חסר רכיב

יהודית דוד

יהודית דוד
- ט"ו תשרי תשס"ו
10/10/1924 - 18/10/2005
יהודית דוד איננה. בת 81 במותה. 
יהי זכרה ברוך.



יהודית דוד - זכרונות 
16.1.86

כמה מילות הקדמה                                  
אינני כותבת לפי סדר ההתרחשויות. אלה רק הבזקים של מאורעות, של חוויות ילדות. יש לי, כנראה, זיכרון סלקטיבי מפני שנעים לי יותר להיזכר בדברים טובים ועליזים. לא שלא היו גם בעיות, כמובן שהיו.

נולדתי בכפר קטן בהונגריה - סֶנדרו.
הכפר היה קרוב לכפר הולדתו של אבי ז"ל.
את הבית אינני זוכרת מפני שעזבנו את הכפר בהיותי בת שלוש בערך.
נולדתי למחרת יום כיפור ולפי ה סיפורים אמורה הייתי להיוולד לפני יום כיפור, ואבי רצה מאד שהברית - היו לפני שני בנים, ולא היתה סיבה טובה שגם אני לא אהיה בן  - יהיה ביום כיפור עצמו. זאת מצווה גדולה.
אבי היה איש מאמין מאד ותלמיד חכם.
אבי רצה ששמי יהיה שולמית. שולמית משיר השירים. אבל הרב של הכפר לא הסכים. השם היה ציוני מידי בעיניו, יוצא דופן. לא כמו רבקה או לאה, או חנה, כמו כל בת ישראל כשרה. בקושי הוא הסכים ל"יהודית". אבל, אני הרווחתי. לא היה לי נחוץ שם לועזי נוסף לשם העברי, כנהוג אצל רוב היהודים. עם סיומת מתאימה היה שמי טוב בכל שפה. בבית הספר הייתי JUDITA , בבית - JUCI, בתנועה - JUDIT . 
הכל  בא על מקומו בשלום, ואני מרוצה משמי, ובעקיפין גם מפסיקתו של הרב.

לא היינו בעלי אמצעים. אבי קיבל משכורת חודשית ואימי עשתה מאמצים עצומים לעמוד בתקציב. היא רשמה כל הוצאה בפנקס קטן. אבל, שום דבר לא עזר. הכסף אף פעם לא הספיק. צריך היה לפרנס שש נפשות, ולחיות על רמה נאותה. אסור שמישהו ידע שחסר דבר מה. למשל, הייתי לבושה בשמלות יפהפיות, אלא מה, הן באו מאמריקה, היו שונות מלבושן של הבנות מסביב. ובעיני בגדים מאמריקה היו רק לעניים, רק למי שלא יכול לקנות בעצמו. לאבא היו מוכרחים לקנות חליפות, כי הוא עבד בין אנשים. לאחים צריך גם לקנות. לקרובים באמריקה, כנראה, לא היו בנים. אבל, היו להם בנות, בדיוק בגיל שלנו. 
אמא עשתה  שמיניות באויר על-מנת להיראות תמיד נאה ולבושה היטב, כל דבר הפכה עשר פעמים. פעם זאת היתה שמלה, אחר-כך חצאית, ובסוף סינר ומטפחת, ומה לא. עד היום אני נוהגת כך. 
פעם, פעם על אמת, הלכנו לקנות לי בד צמר בצבע כחול למעיל חורף. זה היה נפלא. בארץ, כשהייתי כבר גדולה, בת 17, הפכתי את המעיל לצד השני, ואחרי שנים עשיתי ממנו בטלדרס. הרגל שהופך לטבע.

הבילויים שלי...
ספרים!  זה היה התחביב שלי. היה ארון ספרים גדול שהיו בו בעיקר ספרי קודש, אבל גם ספרי שירה וספרות יפה, הכל בהונגרית. כמה סופרי ילדים שהם קלאסיקה ממש. על ארון הלילה של אמא היו הספרים שקיבלה  מאבא           כאשר היו חתן וכלה. 
אני עזרתי בבית די הרבה. בכל אופן סידור החדרים, שעסקתי  בו, התמשך תמיד המון זמן. מצאתי בכל פינה ספר ושקעתי בקריאה. 
אבא עודד אותנו לקרוא עוד ועוד. פעם עשינו ביחד רשימה של ספרים שכדאי לקרוא אותם. בכלל היה לו נורא חשוב שנלמד.
הקיץ היה תמיד יפה, בהיר וצבעוני. עונות השנה באירופה יפות מאד.

שיעור בתפירה
בשיעור למלאכת יד למדתי באחת הפעמים לתפור במכונה, ואני בשום פנים ואופן, לא יכולתי להשתלט על הנושא. המכונה הלכה לי תמיד הפוך, אחורנית. עד שבבית לימדה אותי אימי שצריך להניע קלות את הגלגל שמניע את עמוד המחט ביד, וקדימה. זה באמת פתר את הבעיה ומאז אהבתי לתפור. 
היתה לנו מכונת "סינגר" נחמדה. אימי תפרה ותיקנה לנו הרבה דברים. תמיד התאוננה שהיתה צריכה ללמוד לתפור. באותה תקופה 
לא היה נאה לנערה מבית טוב ללמוד מלאכה, זה היה מתאים רק לעניים. 

לימים היתה יהודית ה-התופרת שלנו, של גבעת חיים. יהודית תפרה לתינוקות, ילדים, בחורים, בחורות. ותמיד התגייסה לתפירת תחפושות מיוחדים לחגים ולשאר אירועי הקיבוץ.
ראשה היה מלא רעיונות וידיה הוציאו תמיד תוצרת יצירתית ומשובחת. עד היום הגזרות שלה תלויות בחדר התפירה.
יהי זכרה ברוך.


אמא שלי
אמא שלי יהודית, נולדה במוצאי יום כיפור ועזבה אותנו שמונים שנים וארבעה ימים לאחר מכן בחג הסוכות.
כל יום מימי היותה עמנו היה לנו יום חג.
יכולתי לספר לכם סיפור ממושך על אמא שלי.
זה החל בכפר קטן בהונגריה, ובעיר קושיצה שבסלובקיה, נמשך בבודפשט בירת הונגריה, כפר חסידים, כמו כפר חיים, בישראל, ונגמר לאחר שנים רבות בגבעת חיים בו נחה אמא היום ליד הברושים.
גם אודות שרשרת האסונות של אמא אספר בקצרה. אחיה - משה אליה הכרמי, נהרג בשיירת העשרה לגוש עציון במלחמת השחרור. אני נקרא על שמו. אבי, אלימלך אברמוביץ, נפטר בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, מותיר אותה אלמנה צעירה מטופלת בשני ילדים, בימי צנע ומחסור... 
ובהמשך נכנסתי אני לבית סוהר. ועדיין, למרות שרשרת האסונות, הייתה לי אמא אופטימית,
חכמה, רגישה, בעלת חוש הומור וסלחנית. תכונות אלו נעלות בעיני, ואותן יש להוקיר.
מתנה גדולה נתן לי כבוד השופט יוסוף בבואו לקבוע את שלושת תנאי שחרורי המוקדם, מבית האסירים. התנאי הראשון, זה שאני מחזיק בעבורו טובה מרובה לכבודו, חייב אותי להתגורר בבית אמי בקיבוץ. וכך הרווחתי מתנה של פעם בחיים שאינה מזומנת לכל אחד, לחזור ולהיות ילד של אמא. במשך שנה שלמה קמנו יחד, טיילנו יחד, ישנו יחד, ודיברנו, המון דיברנו.
כשנגמרה השנה, ואני חזרתי לביתי, החליטה אמא שדי לה לתת לאחרים, והחלה להיפרד לאט מן העולם עד שנמוגה.
שכן, זאת לדעת, היכולת המופלאה ביותר של אמא הייתה יכולת הנתינה. אם היה מישהו שהביא יכולת זו לידי שלמות, הייתה זאת אמא שלי. החל מכביסת חיילים בשעת בוקר מוקדמת בשבת, דרך תפירת בגדים ותחפושות פורים בנועם ובאהבה לגדולים ולקטנים, עד נתינה שלא נגמרת למשפחה. לו אך הייתה לי עשירית מעוצמת נתינה זו, הייתי אדם שלם הרבה יותר. 

מותר, צריך ונעים להגיד תודה.
תודה לכל הצוות הנהדר של נווה נועם, שהעניק לאמא בסוף ימיה כל מה שיד אדם יכולה להעניק, ויותר. לאנשים הנפלאים שהסיעו את אמא לכל מקום שאליו הייתה צריכה להגיע, וליוסי כפרי במיוחד. ותודה שאינה נמדדת לכל אלו היודעים כי מעשה בעתו, חיוך, מבט, מילה טובה ויד מלטפת יוצרים אור גדול. תודה על שהייתם בשביל אמא שלי, יהודית דוד. 
אלי אברמוביץ


 

יהודית אחותי
יהודית הייתה בפי כל הילדה הכי יפה בגן, בבית הספר, בתנועת הנוער, ובמשפחה שלנו.
לבנת פנים, יפת עיניים ולה שער ערמוני עשיר ומתולתל. כאשר התמרמרתי למה רק לי יש שער צהוב וישר, אמרו לי שיהודית ילדה טובה ולכן בכל לילה באים מלאכים לקשט את ראשה בתלתלים. האמנתי והגנבתי מבט בלילות, אך תמיד נרדמתי מוקדם מדי.

אני ניצבת כאן לבכות את אחותי הגדולה, חברה למשחקי ילדות ובחורפים הקשים שותפה למיטה הגדולה בה התכרבלנו בפני הקור ולחשנו זו לזו סודות מרגשים.
היינו ארבעה, ועתה נותרנו שנים. היינו ארבעה במשפחה יראת שמים. משכילה וציונית, מכלול נדיר אז במחוזותינו, אחינו משה נפל חלל, צעיר לימים, בשיירה אל גוש עציון הנצור במלחמת העצמאות. שניים מבין אחייניו נקראים על שמו.
מבין ארבעתנו, הייתה יהודית ללא ספק, חביבת אבא שלנו. הוא אהב אותה, הענוגה בדרך מגוננת מיוחדת. היה גאה בה וכינה אותה חבצלת השרון ושושנת העמקים. 
יהודית הייתה שוחרת דעת וספר. כן הייתה מחוננת באמנות כפיים מופלגת ויצירתית. עבודה וחריצות היו חלק מחייה בבחינת לא יכבה בלילה נרה.
לא רק משפחתה אלא גם חבריה התברכו ממתת יצירתה ונדיבות רוחה הרבה.
נפש עדינה, נפש חדורת אמונה, אידיאלים ועקרונות היו ליהודית אחותי.
מי ייתן ותמצא מנוחה טובה, רגיעה מלאה, במקום משכבה האחרון, בין השדות המוריקים שכה הבה.
יהי זכרה ברוך
שושנה

מסיבה לאולפן אריה ויהודית דוד



יהודית היקרה,
כבר שנתיים שאת לא ממש אתנו. לצערי, עדי שלנו לא זכתה להכיר אותך.
נדב לא ממש זוכר. והתמזל מזלו של טל שזכה בסבתא שכזאת, אתמול, כששמע שנפטרת מירר בבכי.
כשטל נולד, אירחת אותנו חודש שלם בביתך, מיותר לציין שדאגת שהכל יהיה באישור הקיבוץ.
בחודש הזה נתת לי להרגיש כמו מלכה, ואת התרוצצת ללא הרף; לחדר האוכל לספק לי ארוחות גורמה, למכבסה, למרפאה , לפח (זכור לי שיום אחד עליזה קראה לעברך - יהודית לא צריך לרוץ עם כל טיטול לפח) כל הזמן תפרת לו בגדים ותיקנת לו בגדים, ושיחקת אתו וקראת לו , הזמן אתך היה פשוט זמן איכות.
כשנדב נולד בחורף, הופעת בוקר אחד ב"הלל יפה" עם שקית מלאה בבגדים לתינוק, שתחושת הריח והרכות שלהם עדיין מלווה אותי.
כשטל חלה ואושפז, זו היית שישבת יום וגם לילה ליד מיטתו, ואחר כך כשאני חליתי והתאשפזתי, ונאלצתי להשאיר את הילדים אצלך, ידעתי שהילדים בידיים הכי טובות שאפשר.
אז רציתי להגיד לך תודה על האהבה והמסירות ללא גבולות, ולספר לך שאת חסרה לנו.
באהבה שרה כלתך



סבתא, אלוהים אני מצטער מאד שסבתא נפטרה. אני כל כך אוהב אותך.
את אף פעם לא הצקת לי, ורק טיפלת בי במסירות רבה. 
ואהבת אותי מאוד. אני כל כך עצוב בשבילך, וגם אני עצוב שאיבדתי אותך.
אני זוכר שמילאת לי גיגית מים בחצר ביתך, ושיחקנו הרבה בכדור.
הקראת לי המון סיפורים, ונתת לי פיטנגו כמו שאני אוהב וישבנו על הרצפה שבביתך וציירנו בכיף. 
תודה על הכל,
מנכדך האהוב והאוהב לעולם לא אשכח אותך.





יהודית ואריה דוד



רולף ויהודית דוד


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב