דודו מספר

בי"ד באדר תרפ"ט 1929 נולדתי בחיפה, בן בכור ליעקב ולאה פריברוצקי,

היישר לסעודת פורים כפי שסבתא לאה סיפרה.

לאחר שהוקמה קריית חיים עברה המשפחה למגורי הקבע בקריה.

אחותי נולדה כ-7 שנים אחריי, גדלנו, אפוא, שני ילדים במשפחה שורשית ציונית, שנמנתה על ותיקי העיר חיפה ומייסדי קריית חיים.

שנות הילדות עברו בקריה (כפי שנהגו לכנותה), לימודים בבי"ס לילדי העובדים, ובאופן חלקי בתיכון מקומי.

עד התגייסותי לפלמ"ח לקחתי חלק פעיל בתנועת הנוער העובד, הגדנ"ע ובחי"ש.

חברים שעמם רקמנו חלומות ילדות, חבריי הטובים מהקריה, רובם נפלו במערכות ישראל בדרך לעצמאות.

חוויות הילדות בעיקר מתמקדות בפעילות הדרכה בנוער העובד ובהגנה.

למרבה הצער מעט הן החוויות של נער מתבגר מתחום בית הספר ומשובות נעורים, הדגש הושם על חיים חלוציים ומאבקים בשלטון הבריטי. בלימודים דאז לא השקעתי, הייתי שותף בהכנת התנאים הנדרשים להקמת המדינה.

ההתלהבות, הנחישות, והאמונה, הביאה ללקיחת אחריות בנושאים ביטחוניים באזור קריית חיים בימים ובלילות.

ההצטרפות להגנה, השבעה בתנאי מחתרת, והרגע בו נמצאתי כשיר לשאת נשק הפכו אותי לבוגר והעניקו תחושה של יהודי לוחם...

הדרך מכאן מהר מאוד הביאה להצטרפותי לפלמ"ח.

ממפקד גדנ"ע זוטר בקריית חיים, להכשרת אפיקים, דרך פעילות מבצעית לשחרור הגליל, ובכלל זה הקרב המפורסם בנבי יושע ואח"כ כיבוש צפת, ולבסוף הירידה לנגב.

בתום מלחמת העצמאות וכהמשך טבעי למכלול התפקידים הביטחוניים, הצטרפתי לשרות הביטחון הכללי שזה מקרוב הוקם. עיקר העבודה הייתה בצפון לצידו של איסר הראל כיד ימינו. עשייה ביטחונית בארץ ובחו"ל דרך יבשות וימים, מבצעים עלומים שחלקם נחרת בדפי ההיסטוריה של עם ישראל.

בתום השירות בשב"כ, שהיווה עבורי קרש קפיצה לעבודה בצמרת שרות המדינה, התחלתי את עבודתי במשרד האוצר כעוזרו של פנחס ספיר.

בתקופה זו החלטתי לעשות גם קצת למען השכלתי סיימתי באופן עצמאי את לימודי התיכון וההמשך, היה מאוד ברור שהכיוון יהיה הפקולטה למשפטים וקרימינולוגיה. לימים, הייתי מרצה ומשנה לדיקן הסטודנטים.

החינוך מהבית לעשייה ולתרומה דחפו אותי במשך השנים לפעילויות נוספות ומגוונות ב"בונים החופשיים", JCI ורוטרי.

ואז, לאחר הולדת הצעיר בבנים, ערן, באה פנייה לעשייה חשובה נוספת, והיא העבודה בשרות בתי הסוהר, כמפקד כלא רמלה המרכזי והשמור דאז במדינה.

תפקיד מאתגר תובעני אך יחד עם זאת ממכר וממלא החזה בגאוות השליחות.

לגבעת חיים הגענו בסוף 1979 ללא תכניות ארוכות טווח. דבר אחד עמד בפנינו, והוא הענקת חינוך אחר לילדים, איכות חיים טובה והאידיאולוגיה דאז שעדיין קסמה לנו.

היינו בבחינת חולמים, אך לבסוף נחושים להישאר כאן.

וכאן עשייה למען ביתי וקיבוצי, תפקידים בבית (בענף הבניין ובצבע למשל, בהם לא היה לי מושג עד אז), בי"ס "שפרירים", וועדה פוליטית של התק"ם, המגזר הערבי וניהול ביה"ס כדורי.

עד לאותה החלטה לחזור למקצוע שאותו אני כל כך אוהב, עריכת הדין.

אולם בית המשפט היה משול לאולם מופעים, בו נתתי את הופעותיי הסוליסטיות בתחום הפלילי על הצד הטוב שרק יכולתי, בוירטואוזיות ובמקצועיות רבה. על כך זכיתי לביקורות מקצועיות ולשבחים.

הקשר עם עליזה נרקם בירושלים ובנה את נישואיי השניים.

תוך אהבה ורצון טוב לחיים משותפים בנינו את הקן המשפחתי. ובאושר אין קץ הבאנו את שלושת הבנים אסף אלעד וערן, שלימים נישאו ומהם יש לנו חמישה נכדים.

רונית ויעל מנישואיי הראשונים בוגרות בהרבה מהבנים, הן פרשו כנפיים, נישאו וקבעו את ביתן במחוזות אחרים, ומהם יש לי שבעה נכדים ושלושה נינים.

 

 

סבא ואבא דודו

 הכרנו לפני 7 שנים במשרד בו עבדת, אתה עו"ד מכובד ואני עוד אחת מהפקידות, מעולם לא נתת לנו להרגיש נחותות ממך, תמיד היית מגיע עם 'בוקר טוב' מחויך, מידי פעם היית עושה הפסקה בין פגישה לפגישה בין דיון לדיון ומגיע אלינו לחדר הגדול מלא הפקידות לשאול מה נשמע? ולבדוק ולטעום איזה עוגיה שהבאנו ותמיד תמיד לסיים באיזה סיפור. את הסיפורים האלה למדתי במשך השנים להכיר היטב מההרצאות  בימי שישי שנסענו איתך.

מהרגע בו ידעת כי אני וערן יחד כזוג נתת לי להרגיש כמו הבת שלך, תמיד הדלת שלך הייתה פתוחה להקשבה, עזרה ואפילו לסתם קיטור.

מרגע בו הודענו כי אנחנו מתחתנים אושר הציף אותך ולא הפסקת לדבר על כמה שאתה רוצה נכדים  "נו מתי כבר יהיו נכדים?" "אני רוצה הרבה מקיר לקיר..." וכמובן לא עבר זמן רב והגיעו הנכדים בשרשרת, הראשונה עומר – שהיית נוכח בלידה שלה, ברגע שראית אותה אושר ושמחה מילאו את עיניך ומיד אחריה יהלי, גאיה, יותם ועמיתי הקטן.

הבנות כל כך אהבו לבוא אליך להוריד את כל הספרים על הריצפה לשבת לידך על הספה ו "סבא ספר לנו סיפור...." ואתה כמובן בלי לחשוב פעמיים מתיישב בין הבנות ומתחיל להקריא סיפור אחר סיפור ואף פעם לא מתעייף.

וכמובן איך אפשר לדלג ולפסוח על ה"סיבוב בקלנוע" – בוקר בוקר, קיץ חורף, גשם, שמש לא מפספס אף רגע , אתה מגיע עם הקלנוע ולוקח את הבנות על הברכיים ולוקח אותם לגן. את המחזה הזה אף אחד בקיבוץ לא ישכח אתה נפוח כטווס מלא בגאווה כאשר הבנות יושבות לך על הברכיים, בדרך עוד עושה סיבוב עיתונים, העיקר להרוויח עוד דקה עם הבנות. אין אחד שלא היה עוצר אותך בדרך על המראה הנהדר הזה, ואתה כסב גאה מנשק את הבנות  בדרך אל הגן.

רק שלשום בערב ישבנו אצלנו בארוחת ערב חגיגית לט"ו בשבט ואתה כהרגלך התיישבת במקום טוב באמצע כדי שתוכל להגיע לכל האוכל ונישנשת מכל הבא ליד, ורגע לפני שעומר נרדמה באת אליה למיטה נתת לה נשיקה ואמרת לה "להתראות מחר בבוקר ב- 7:45, אני אבוא לקחת אותך לגן". בבוקר, כשערן חזר מעליזה ובא לקחת את עומר לגן, הוא פתח את הדלת ועומר בציפיה לסבא אומרת לי "אמא נראה לי שסבא בא לקחת אותי...." הרבה לא היה לי מה להגיד מלבד, "עומר היום אבא לוקח אותך".

אתמול אחה"צ שישבנו כולנו אצלכם בבית, חיכינו כל רגע כי תצא מחדר השינה עם הטרנינג שלך "נפוח" משנת צהרים ותגיד לעומר "איפה היפה שלי?" איפה הנחמדה שלי?", ובערב רגע לפני שהלכנו הביתה, עומר ניגשה לעליזה להגיד לילה טוב ולתת נשיקה, היא שאלה "אבל סבתא איפה סבא דודו"? עליזה הסבירה לה בקצרה אך ההסבר לא ממש נתפס, ובבית היא המשיכה ושאלה האם לקחת איתך את המשקפיים לבית החדש שלך שתוכל להקריא לה סיפורים?

אז כן, דודו, אתה כבר חסר לנו מאוד, עם כל העקיצות, והשאלות והבירורים והרעפת החום והאהבה, ולמי ערן יתקשר באמצע היום למה שנקרא "בדיקת קשר" ובערב למי הוא יצלצל ויגיד "דייב, אבל למה אתה מקלל?" ומי יתחלק איתי במרקים ובעוגות שאני מכינה ויגיד איזה טעם נהדר?..." ומי יכנס כל בוקר ויגיד בקול: "בוקר טוב, איפה הנהדרת הזו?"

 

דודו יקר שלנו, אהבנו, אוהבים ונאהב לעד

עמית, עומר ערן ודניאלה

 

 

כבר מעונן והגשם עכשיו...

ואתה אבא-סבא-דודו אינך חש את משק האורנים...

סבא שעדנה כה גדולה נפלה בחלקו עת המשפחה התרחבה בשנים האחרונות...

צפוף...

שוב רצים אחרי כדור, שוב מגדירים פרח בגינה, שוב מטיילים ברחבי הקיבוץ, אך היום זה כבר לא פשוט, ולכן יש קלנוע!

ואתה כטווס מרחיב החזה מפסק רגליים, על כל ברך נכדה דוהר בשבילים ומסיע הקטנות לגנים הקסומים.

כן סבא, תאמר לנו, לעוד איזה סבא מבוגר בגילך יש נכדים כה צעירים?

והלא אתה ממהר כדי להספיק. להספיק להגיע בזמן, להספיק לקרוא ולהקריא עוד ספר, לשמוע מהדורת חדשות ואקטואליה לרצות להבין, לדעת, להסביר, לפרש ולהבהיר ובעיקר להאזין.

צמא בלתי נגמר.

היום נפטרה גם שושנה דמארי, אתם בדרככם תפגשו, אתה תגיש זר כלניות והיא תשיר את שירו של יחיאל מוהר – 'לאור הזיכרונות.

אנו הנשארים נעשה הכל לשמור על משפחתנו היפה והתומכת, מבטיחים לשתף אותך בכל השמחות שתבואנה.

ינעמו לך רגבי אדמת הארץ שכה אהבת.

                                                                                          עליזה

 

אבא

 

  

הלילה, הקשבתי לקולות שבחוץ

רוחות יללו, השמים בכו

האדמה, אספה את הדמעות לחיקה

הצמחים – הרוו צימאונם בשקיקה

ואני – הוצפתי זיכרונות רחוקים

חווה ריק, גם כאב, ההולכים וגוברים

חשה שביאליק כתב בשבילי:

"כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם ואיוותר לבדי...לבדי..."

 

                                                                           רונית