סרגי פוזן
סרגיי נולד בשנת 1947 בבאקו בירת אייזרבג'אן, שהייתה חלק מברית המועצות.
כשהיה בן שמונה המשפחה עברה ללנינגרד, שבה הוא גדל והתבגר. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, התגייס לחיל הים בצבא הרוסי ושרת ארבע שנים.
לאחר השחרור מהצבא, סיים סרגיי את לימודיו במוסד הטכנולוגי בלנינגרד במקצוע האלקטרוניקה והתקבל לעבודה בחברת אלקטרוניקה גדולה. בתוקף תפקידו נסע הרבה ברחבי ברית המועצות וראה מקומות מעניינים.
בשנת 1986 נשא סרגיי את ג'ניה לאישה ובשנת 1990, עלו יחד לישראל.
במסגרת "בית ראשון במולדת" סרגיי וג'ניה מצאו את ביתם בגבעת חיים איחוד ומאז הם חיים פה איתנו.
סרגיי נקלט בעבודה בפרדס ולאחר זמן מה עבר לעבוד בחשמליה, שם מצא קרבה למקצוע שבו התמחה.
לפני שנים סרגיי עבר לעבוד בבית ספר "שפרירים", שבו נתן שירות לתפעול כל המחשבים בבית ספר. הוא היה מגיע בבוקר לפני שהתלמידים והמורים הגיעו ובדק שכל המחשבים תקינים וניתן לעבוד איתם. סרגיי עסק במסירות רבה בשמירה על תקינות המכשירים ועזר לקיים את שגרת הלימודים.
בשנה האחרונה סרגיי יצא לפנסיה ונהנה מבילוי בבריכה, מהעבודה בגינה, מהטיולים עם ג'ניה ובעיקר מהטיפול במחשבים. הוא השאיר בן ושתי נכדות ברוסיה.
יהיה זכרו ברוך.
***
את סרגיי הכרתי כאשר הוא השתלב בצוות בית הספר כאיש המחשבים.
כניסתו לביה"ס הייתה תמיד בהליכה נמרצת, מהירה ומאוששת, שהעידה על ידיעה מה מצפה לו ביום העבודה.
סרגיי השתלב בדיוק בתקופה שבה מערכת התקשורת עברה לרשתות. המצב לא היה קל, לא לו ולא לצוות שעבד במחשבים, אבל בסבלנות האופיינית לו, התגברנו על המכשולים.
לי היה קשר מיוחד עם סרגיי בתור מורה שההוראה במחשבים הייתה מרכזית, תמיד מצאתי אותו לצדי בפתרון בעיות.
כיצד ידעתי שלא טעיתי בחיוג אליו? תשובתו בניב הרוסי הייתה: HALLE. תמיד אמרתי לו אומרים הלו, תשובתו:"האקסנט לואיס, האקסנט".
לעיתים כעס עלי - מדוע אני משאיר תלמידים ללא השגחה לשחק במחשבים? היו לעיתים נזקים. אבל תמיד חייך והתרצה ותיקן את "הנזקים"שגרמו התלמידים, מפני שהבין את תפיסתי, מדוע אני מאפשר להם להישאר בהפסקה בכיתה שלי.
היו לנו שיחות נפש על החינוך הישראלי. "אצלנו ברוסיה, המורה היה אלוהים, כולם עמדו כשנכנס לכיתה, מי העז לדבר בשיעור? היה רספקט למורה". לא קל היה לו, לצפות בשיטותינו "הישראליות" בבית הספר.
תמיד סיפר בהערצה והתרגשות על ביקוריו במוסקבה ועל נכדותיו.
כאשר פרשתי. "כעס" וניסה להניא אותי מפרישה.
בביקוריי, לעיתים, לאחר הפרישה, היינו נפגשים בבית הספר. תמיד חיבק אותי בחיבוקו החזק וכך הרגשתי את חיבתו, שעברה מלב אל לב.
יהי זכרו ברוך.
לואיס ויונטה
***
נדמה לי שאף אחד מאתנו לא באמת הכיר את סרגיי. ראינו איש נמרץ שתמיד הולך מהר, כאילו הרגיש שאין לו מספיק זמן,
הוא היה בשבילנו, גם בעבודה וגם בבית, איש שירות ומומחה למחשבים. יודע, זריז, מסור וצנוע, ותמיד, יחד עם השירות בא גם בונוס אנושי או אישי:
סיפורי טיולים ומסעות בעולם שעשה עם ג'ניה וכל כך אהב.
הבן והנכדות שכל כך היה גאה בהם.
העבודה הקשה והתובענית של ג'ניה ב"גת".
עניני הבית בזמנו, והגאווה על הרעיון, התכנון והתוצאה של ביתם המשותף. שמח היה להראות לכל המתעניין, ושמחת איתו שהגיע עם ג'ניה אל המנוחה והנחלה בבית שהם כל כך אוהבים.
ועדיין לא באמת הכרנו אותו, ואני מודעת לכך שכל זה לא נותן תמונה מלאה על האיש, על הדרך שעשה עד שהגיע אלינו, על המחירים ששילם בחייו. השפעות זרות לנו שעיצבו את אופיו ופועלו, כל זה לא משקף את מלוא אישיותו של סרגיי שחי בתוכנו בכל כך הרבה חריצות וצניעות.
ואולי זה כך, לא את כולם אנחנו באמת מכירים, ובכל זאת מעריכים ואוהבים.
הפתעת אותנו סרגיי, עכשיו אתה גם זריז וגם מסור, גם ידען וגם צנוע וגם מאד חסר.
נעה לוי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!