פביאן (גרשון) רזניק

בני היקר,

במשך תשעה ירחים היית בתוך תוכי. חייתי והתרגשתי איך גדלת והשתנית מיום ליום ולמדתי לאהוב אותך בכל רגע ובכל שינוי. מחשבתי הייתה רק לשמור על בריאותך ולהרחיק אותך מכל רע. חלמתי בשבילך, בני היקר פביאן, עולם שלום ואושר, עולם יותר טוב ושלווה.

עבר הזמן... שאיפתי עלתה וגדלה בעזרת אהבה ולטיפות מאבא והחיוך והשמחה של אחותך. נולדת. יצאת לחיים להילחם לקיום ולגדול בחיים הקשים. זה קרה בארגנטינה ב-28 ביולי 1964 בשעה 6.30 בערב חורפי.

הייתי מאושרת ושמחתי בלי גבול, כששמעתי את הבכי הראשון. גם אבא, אחותך, הסבים והסבתות שמחו מאוד אתך.

התרגשתי מאוד כשנודע לי שאתה בריא, גבוה, חזק ויפה. אז חשבתי... איזה אושר!! נולד לי בן יהודי, לי ולעם ישראל. לכן, כעבור שמונה ימים בתוך שמחה ובכי קיימנו את ברית-המילה וקבלת שם עברי. מתתיהו גרשון.

חלף הזמן ונעשית גדול , יפה, טוב לב ויפה עיניים. ראש מלא תלתלים וחיוך על הפנים. בשנים אלה כבר הופיעו תכונות האופי שלך. מהיום הראשון ידעת מה שרצית. היית עצמאי. חינכנו אותך בדרך היהדות והציונות וחיית את מסורת עמנו בביתך ובבית הסבים.

הלכת לגן-ילדים עברי ולבית-ספר יסודי על שם "נתן גזנג" ולמדת ברצון ובחשק כל מה שלימדו אותך המורים. היית תלמיד מוכשר. הרגשת כל מה שמסרו לך בהתלהבות רבה והשתתפת בכל חגיגה ותמיד מעניין היה לך התוכן, הסיבה והסמליות של כל מועד. עברת את התיכון בבית-ספר טכני אורט, שבחרת בו כדי להמשיך בלימודים.

באותו זמן למדת מוסיקה, גיטרה וחליל, גם ציור וקרמיקה. במועדון "הבראיקה" השתתפת בחוג התעמלות ושחיה. מהתקופה הזאת המוסיקה ליוותה אותך בכל שעות היום והייתה השמחה והמנוחה בין פעולותיך.

היה לך קול יפה ומלודי וששון ושמחה שררו בבית עם המוסיקה. גם השכנים נהנו לשמוע אותך. תמיד נפגשו בבית חבר'ה כדי לשיר ולנגן בכלי נגינה. וכך, פעם השתתפת כנציג אורט בפסטיבל שירה של תיכונים עבריים ושם קיבלת פרס חשוב. בשנים האלה קיימת את טקס בר-המצווה. בראשית הייתה מסיבה של " בני מצווה, בבית-הספר עם כל הכיתה. אחר-כך בבית-הכנסת, איפה שהתפלל סבא אברהם. הנחת תפילין במשך השבוע ובשבת עלית לתורה, אמרת את הברכות ושרת את כל ההפטרה בעל-פה בקול-מלאכים.

זאת הייתה תקופה יפה וחיובית בחייך שקבעה את העתיד. הרגש הציוני שלך כיוון אותך לתנועה חלוצית. בתנועת "החלוץ למרחב" התחלת להשתתף כחניך, היית מדריך כמה שנים וגם ראש הקן. פעלת בתנועה ברצון רב ובאחריות גדולה.

פעם ראשונה (ב-1983) נסעת לישראל כתלמיד במכון למדריכים בירושלים. הייתה לך הזדמנות ללמוד בעיר, לחיות בקיבוץ ולהכיר את הארץ. אז החלטת להתיישב בישראל, להפריח את הנגב, לבנות את הארץ ולהבנות בה. חזרת הביתה וכל הזמן חלמת והתכוננת לעלייה. כל המחשבות שלך היו קשורות לישראל ולחיים בקיבוץ. כשסיימת את הלימודים בתיכון אורט כטכנאי מחשבים, החלטת להמשיך את הלימודים והחיים בארץ. עברת בהצלחה את הבחינות הפסיכומטריות ועם יתר החבה של התנועה ארגנתם את גרעין העלייה.

סוף-סוף ב-31 בדצמבר 1985 עלית ארצה עם כל הגרעין מ"החלוץ למרחב". עברתם תקופת הכשרה בקיבוץ "נאות מרדכי" בגליל ואחרי שמונה חדשים התיישבתם בקיבוץ צעיר בנגב, "טללים". היה לך רצון להמשיך את הלימודים באוניברסיטה, ובהזדמנות ראשונה עברת לירושלים עם קבוצת חברים, כדי ללמוד במכינה לאוניברסיטה. על מנת לקיים את עצמך עבדת בכל מיני עבודות.

הצלחת מאוד בבחינות הכניסה והתחלת ללמוד באוניברסיטת ירושלים מתימטיקה ומחשבים. אחר כך עברת ללמוד באוניברסיטה בתל אביב. הרגש שלך לחיים בקיבוץ הוביל אותך לקשור קשר עם קיבוץ "גבעת חיים איחוד."

היית מאושר שיכולת לקיים את חלומך: ללמוד, לעבוד ולחיות בקיבוץ. חבל בני, שהכול עבר במהירות ולא יכולת לחיות עם חלומך יחד עם המציאות יותר זמן. קרה האסון - ושירת חייך באמצע נפסקה... וגדול מאוד, מאוד הכאב! וצר!!

היה איש שלם ואיננו עוד, נקטף בדמי ימיו בפיגוע הטרגי ואבד בתהום. עוד מזמור אחד היה לך, והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!!

פביאן, היית בשבילי יותר מהבן המפונק, היקר, הענו, הנבון וטוב הלב. היית חבר וידיד נאמן. אין כמוך! הבנו אחד את השני בכל השטחים. הערכתי ועזרתי לך בכל מחשבותיך כדי שתמשיך בחזון הציוני שלך והבנו אותך, אבא ואני, כשעלית ארצה.

שאפנו הכי-טוב לחייך בכל עת. תמיד אהבת את החיים והשלום. היית בננו היקר והאוצר שלנו. תמיד שמרת עלינו, דאגת לכל פרט והיית מייעץ לנו כאיש מבוגר.

למה נגדעו באמצע חיים, חיים כל-כך טובים שתמיד עזר לאחרים להיות מאושרים וחיוביים???

בני וחברי, תמיד תהיה תוך נפשי ולבי ואף אחד לא יוכל לעולם להרחיק אותך מאהבתי וממחשבתי. אהבנו אחד את השני כל כך שעכשיו שאתה איננו, אתה חי בכל פעימה של לבי ותמשיך לפעום כל זמן שאני אחיה.

יהי שמך ברוך לנצח.

בכאב גדול, אימא שרה

פביאן יקירי (אביו של פביאן כותב)

עבר זמן רב ממכתבי האחרון. האמת היא שלא נהגתי לכתוב אליך בתדירות גבוהה. למרות זאת ידענו תמיד אחד על השני. לרוב לא סיפרתי במכתבי על השגרה היום-יומית (אימא דאגה לספר על זה). אנחנו היינו מדברים על נושאים כלליים, על פוליטיקה ולפעמים היינו מתווכחים. אני נזכר בוויכוח מסוים, מיד אחרי ניתוח הלב שעברתי. בשיחה הזאת ביקשתי ממך להגיד "קדיש" לזכרי בכותל המערבי במקרה שיקרה לי משהו. אתה סירבת, הסירוב לא נבע מחוסר אימון בדת או במסורת, אלא מכיוון ששללת את המוות עצמו. היית אופטימי ונאחזת בחיים.

נהגת גם להגיד, שלילדיך לא היית נותן שמות של מתים, שהיה לך מספיק עם שמך בעברית (מתתיהו), שם שיצר סבך מצד אימך מראשי התיבות של הקרובים שנספו בשואה. אמרת שתקרא לבניך בשם ישראלי, שיהווה שיר לחיים. רצית לנתק את הקשרים עם הגלות ועם המוות.

הדוגמה הזאת מסבירה יותר מאלף מלים את תפיסת החיים שלך. עכשיו, בני, הכול השתנה. אני זה שאומר קדיש לזכרך, כאשר הדמעו מאפשרות לי להוציא מלים מגרוני (ובגלל מה שסיפרתי, התעקשתי להגיד קדיש בכותל המערבי כאשר נהרגת). אני גם יודע, שכבר לא יוולד הילד ההוא עם השם הישראלי היפה, שהיה אמור להיות המנון לחיים.

פאביטו: אספר לך על חיינו בלעדיך, עכשיו, כאשר אתה שוכב בצל העצים ובאדמה שכה אהבת וסביבך נוף פסטורלי. אספר לך על אימך, או על מה ששרד ממנה, על הזנחתה. היא "שריתה" אחרת, בלי שמחה, בלי חשק לחיות ותמיד עם דמעה בעיניים. רק היא יודעת מאיפה שואבים כל כך הרבה דמעות ואני, מרוסק בתוכי, מנסה לשאוב כוח כדי להחזירה למציאות. בשביל מה? הרי היעדרותך הנצחית היא המציאות האכזרית. אספר לך משהו שממחיש מה שהמלים אינן יכולות להסביר. יום אחד, כאשר הגעתי מהעבודה, מצאתי את אימך שוכבת במיטה, כולה דמעות. היא האזינה לקסטה ששלחת והחזיקה את הטייפ. הבעת פניה הייתה דומה רק לזו של אם שמחזיקה את בנה. לא העזתי להוציא אותה ממצבה. כעבור כמה דקות, אולי כשההקלטה הסתיימה, שוחחנו על דברים סתמיים, כאילו שום דבר לא קרה לה, כאילו היא התעוררה מחלום.

עלי, מה אני יכול לספר? אני עושה את הדברים מתוך הרגל, מתוך שגרה. אינני יכול להתרכז, החלומות והסיוטים הפכו את לילותיי לעינוי.

חלומות בהם אנחנו חיים ימים מאושרים, הימים הראשונים שלך בגן הילדים, היום הראשון בבית הספר לבוש חלוק לבן, הבר-מצווה בו היית הגאווה והאושר של הסבים שלך.

האושר של ההצלחה במבחן הראשון, הלהיטות שלך למוסיקה. הצעדים הראשונים בתנועה. חווינו יחד את אחריותך בתנועה, הסיפוק הרב שנתנה לך ההדרכה בתנועה.

שאלת אותי הרבה פעמים על ישראל שאני הכרתי ועל חיי בקיבוץ. האושר הבלתי ניתן לתיאור, כאשר נסעת בפעם הראשונה לישראל. כל כך רצית את הנסיעה הזאת, שסיימת את כל חובותיך הלימודיים כדי ליהנות בצורה מושלמת מהחוויה, שובך לארגנטינה עם המחשבה לחזור לישראל. האושר והאהבה כאשר סיפרת על חוויותיך, על הביקור בקיבוץ גזית, בו היית חבר מספר שנים, ועל הביקור במקום עבודתי: הנגרייה.

בתקופה הזאת עברתי ניתוח, ולעולם לא אשכח את האהבה בה טיפלת בי. הכול איחד אותנו. אחר כך, האירועים האחרונים, עלייתך, החיים בקיבוץ. ההחלטה הגדולה לעזוב את הקיבוץ שכל כך אהבת כדי להמשיך בלימודים, ראשית באוניברסיטה העברית ואחר כך באוניברסיטת תל-אביב. התקווה הגדולה כאשר התקשרת לקיבוץ "גבעת חיים-איחוד", וכך חזרת לחיי הקיבוץ שכה אהבת ושלא רצית לוותר עליהם.

וכאן, הכול נעצר פתאום והסיוטים פורצים. אני רואה את עצמי עומד ליד ערמת האדמה שתחתיה אתה שוכב. אני בוכה יחד עם אימך ואחותך מול המצבה שעודנה טרייה ופתאום אני קם, כולי רועד, שופע זיעה ודמעות בעיניים ושום דבר אינו דומה למה שהיה. השעות עוברות בין הזיות אפוקליפטיות של הרים ותהומות שהולכים ונעשים עמוקים יותר...

ערבי מטורף שקם, רץ, נאבק. ונפילה אל האינסוף. צעקות ושאגות כאב ופתאום דממה, ואימך, אחותך ואני אחוזים בחיבוק אחד ארוך ושקט.

אך לא הכול דמעות. בימים רבים השמש זורחת וצחוק צח נשמע בבית. זאת נאיירה, בת אחותך, אהבתך הגדולה, לה הבטחת הבטלה שלא יכולת לקיים, לכוון אותה בדרכה של היהדות וללמד אותה את האלף-בית, התורה. אותה, שכל כך אהבת, עד כדי כך ששמה היה הצופן להפעלת המחשב שלך באוניברסיטה.

היא באה לבקר את סבתא וסבא, ולמרות ארבע שנותיה הרכות, היא מבינה שהצעצוע הזה או הגיטרה שנמצאת בחדרה הם מתנות של הדוד פביאן, שנהרג בישראל.

למרבה הצער נפטר אביו של פביאן יהושע רזניק ז"ל  תוך כדי הכנת החוברת

בתאריך ג' אדר ב' תשנ"ב - 8 במרץ 1992

פביאן עם משפחת ישראל המאמצת

אחי פביאן,

מבקשים ממני שאכתוב משהו על אחי האהוב, מהאני יכולה להגיד עליו? האם עלי לספר על כאבי העמוק, ועל העצב הרב שממלאים את חיי?

אני יודעת על מאמציו הרבים של פבי, איך הוא דאג לנו, ובמיוחד להורינו. על אהבתו הכנה לישראל. השישה ביולי 1989 היה היום העצוב והנורא ביותר החיינו.

איך אני יכולה לבטא את רגשותיי? את רגשות כולנו בפני מעשה שביצעו ידיים מלוכלכות ואכזריות, שכרתו את חייו היפים של פבי? האם אתם לא יודעים שהוא היה האדם הנהדר ביותר בעולם, שקדן, מתוק ורודף שלום? האם זה חדש בשבילכם שאהבתי אותו כל כך ושאין כוח בעולם שיוכל לעקור אותו מלבי ומלבנו?

אני יכולה רק להגיד על אחי, שתמיד היה נכון לעזור לכל אחד, שהיה מסור ודאג לכל האנושות. גר בישראל, 17,000 ק"מ רחוק מהבית, אך אף פעם לא שכח לשלוח לנו פרחים, מתנות ומברקים או סתם ד"ש. היינו רק מתנחמים קצת לו ידענו שקורבן חיי אחי היה הקורבן האחרון והיה מהווה סוף לסיוט.

מי ייתן ולא יפלו יותר חללים במדינת ישראל בידי המחבלים הרצחניים הארורים.

מריאל, רודריגו ונאיירה

פביאן

פביאן הגיע אלינו באחד מימי הקיץ של שנת 1988. הוא סיפר לנו על רצונו להיקלט בקיבוץ במסגרת קליטת צעירים, לאחר גמר לימודיו באוניברסיטה. מיד נוצרה בינינו כימיה והחלה להתפתח ידידות יפה. הסברנו לו על חיי הקיבוץ ועודדנו אותו להשתלב במשק.

שנת הלימודים החלה ופביאן היה מגיע לקיבוץ לסופי שבוע בלבד. הוא קיבל חדר למגורים והיה משובץ לעבודה ברפת. אבל למרות עבודתו הרבה כרפתן, השתדל מאוד לשמור על קשר אתנו והיה מגיע אפילו לכמה דקות כדי לומר שלום ולשאול מה נשמע.

ערב אחד כשישבנו לשולחן היה נדמה , כאבא הדואג, שפביאן לא אכל מספיק סלט, האצתי בו לקחת עוד קצת ולבסוף שמתי בצלחת שלו מנת סלט נוספת. על כך קיבלתי על הראש מהילדים שלי שכך אין נוהגים באורח ואין כופים אותו, גם אם הוא בן בית. כדי לתקן את המעוות הוחלט שפביאן ישים מנת סלט נוספת בצלחת שלי.

פביאן הצטיין במתמטיקה ובמחשבים, ומיד עם בואו לקיבוץ נרתם לעזור בשני תחומים אלה. הוא נתן שיעורי עזר לתלמידי י"ב שעמדו לגשת לבחינת בגרות במתמטיקה, וביניהם גם לדרור בני. למשפחתי הוא עזר בהדרכה בהפעלת המחשב, שרכשנו באותה עת.

אי אפשר לדבר על פביאן ולא להזכיר את הכישרון שלו למוסיקה. ערב אחד הייתה לנו הזדמנות מיוחדת לעמוד על כך, בביתנו היה אורח, וכשפביאן הגיע, התיישבו השניים אל הפסנתר והשמיעו לנו קונצרט שנשמור עמנו לתמיד.

לעולם לא נשכח אותך פביאן. נעמת לנו מאוד. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

 ממשפחת ישראל

 המשפחה המאמצת מקיבוץ "גבעת חיים איחוד"