כניסת חברים ותושבים

רביבה שמיר
תאריך לידה:
12/1/1938
תאריך פטירה:
27/5/2021
תאריך פטירה עברי:
טז סיוון תשפ"א
רביבה ואברמהלה שמיר
צילמה אפרת אשל

אמא שלנו נולדה בגבעת חיים מאוחד ב- 12.1.38 להוריה ישראל כץ וחנה לבית מדורסקי.
בשנת 1952 בעקבות הפילוג, עברה עם משפחתה, אבא, אמא ושתי ילדות – רביבה ונורית - לגבעת חיים איחוד.
בצעירותה היתה אמא ספורטאית מצטיינת, בעיקר בשני תחומים: שחיה וכדורסל. הגנים הספורטיביים שלה המשיכו בדורות הבאים, לעיתים באופן ישיר ולעיתים תוך דילוג על דור.

1952-4 תמי, רוני ורביבה - מביאות ביכורים

1952-4 תמי, רוני ורביבה - מביאות ביכורים


היא שירתה בבה"ד 12 כמ"כית, ולאחר הצבא יצאה לשנת שירות בקיבוץ משמר דוד, שם הכירה את אבא שהתגורר באותה עת בקיבוץ חולדה במסגרת שירותו בנח"ל.

רביבה שמיר בצבא

הם נישאו ועברו לגור בקיבוץ, שם נולדנו ילדיהם ניר, אני וזוהר.

משפחת כץ האחיות עם האבא

אמא ואחותה נורית היו קרובות ומסורות זו לזו, גם בילדותן וגם כשבגרו והקימו משפחות. כאמהות צעירות ועסוקות, לא היה להן זמן להפגש, אלא בסופי שבוע אצל הסבים של המשפחה כל ערב שישי אצל בלה ובשבת אצל סבא, בעת שהיו עורכות או מפנות ושוטפות את כוסות הקפה וצלחות העוגה, הן ניצלו את ההזדמנות לעדכן והתעדכן, לספר זו לזו את אשר על ליבן ולהשלים פערי מידע. 

האחיות שמיר וולף

כשסיגל, בתה של נורית, ואני, תפסנו את מקומן, מצאנו עצמנו כמותן, מדברות ומתעדכנות, וממלאות אחת אצל השניה את מקום האחות החסרה אצל שתינו.

70 לישראל כץ  המשפחה המורחבת

70 לישראל כץ המשפחה המורחבת



אמא ואבא, אורי ונורית היו חבורה מגובשת ומאוחדת. יחד נסעו לטיולים הארץ ובחו"ל, נפגשו לארוחות שישי שבועיות פעם אצלם ופעם אצלנו, והיוו את המסגרת המשפחתית אלו לאלו כשהילדים של כולם כבר היו מחוץ לקיבוץ.

אורי וולף, רביבה ואברמלה שמיר איה וששון שוחט בפורים

אורי וולף, רביבה ואברמלה שמיר איה וששון שוחט בפורים



אני זוכרת את הנסיעות המשפחתיות לסחנה עם אורי ונורית ואיה וששון ולפעמים חברים נוספים, את הפיקניקים בחולות עטא, את מנהג "שולחן היומולדת" שהמשכתי עם בנותי עד שעזבו את הבית, את ימי ההולדת של המשפחה המורחבת. אני זוכרת שבתות בבוקר בבריכה עם קופסת פירות קיץ ואת שנת הצהרים המקודשת של שבת. אני זוכרת משפחה גדולה, שכללה שתי אחיות ומשפחותיהן, ומסביב חברים רבים שותפים לעשיה. 
לי לא היתה סבתא. בנותי זכו לסבתא נהדרת.
היא היתה סבתא כמו שסבתות צריכות להיות: סורגת, רוקמת, תופרת, סבתא שאופה את עוגות היומולדת הייחודיות לכל אחת, סבתא שתמיד יש לה זמן ומקום ולב בשבילן.
כשרוני נולדה, נולד מוסד "סבתא של יום שלישי". מדי שבוע היתה מגיעה אלינו לתל-אביב. היא נהגה להוציא את רוני מהגן ובהמשך מבית הספר והן היו הולכות יד ביד, סבתא ונכדה. בדרך הביתה, הן היו יושבות על ספסל קבוע מתחת עץ השקמים הזקן שבככר ואוכלות תפוח ירוק שסבתא היתה מקלפת עם האולר שתמיד היה לה בתיק.
עץ השקמים איננו, גם הספסל כבר לא קיים, וגם סבתא לא איתנו יותר.
את שירה היא לימדה לתפוס כדור ולזרוק, ולא משנה אם זה היה כדור גומי קטן, כדור טניס או כדורסל.
כשעברנו לקיבוץ הן היו מאושרות, הסבתא ושתי הנכדות, וה"סבתא של יום שלישי" הפכה לסבתא של כמעט כל יום.
היה את מחבוא הממתקים, בו היתה שומרת את הממתקים בשביל הבנות. לא פעם רצתה לכבד אותן בממתקים מהמחבוא, ומגלה שהן רוקנו אותו לפניה...
והיה את המרק של סבתא, שבכלל סבא הכין, אבל לא היה לו אכפת שקראו לו המרק של סבתא.
בתמורה הן לימדו אותה לאהוב, לחבק, לנשק, להגיד "אני אוהבת אותך", לרקוד איתן ולשיר, והיא קראה להן: "האוצר שלנו".
ביומולדת 80 שלה, לפני כשלוש וחצי שנים, ערכנו מפגש משפחתי מלא, שאסף את כל הילדים והנכדים מהארץ ומעבר לים. זה היה מפגש ראשון ויחיד בו השתתפנו כולנו, והיא הייתה מאושרת.
אמא שלי לא פחדה משום דבר שאני פחדתי ממנו: לא מחושך, לא מגו'קים ולא מאנשים רעים. כששאלתי אותה לפני המון שנים, ילדה מבועתת, אׅם היא פוחדת למות, היא ענתה שלא. כשלא האמנתי, היא ענתה שזה פשוט לא מפחיד אותה..
לפני שנים רבות ביקשה ממני שכשתגיע למצב בו לא תהיה מסוגלת לתפקד בעצמה, אדאג לקצר את ימיה. עניתי לה, שהיא יודעת שלא אוכל למלא בקשתה, ושתבקש ממישהו אחר. לימים התברר שהיא ביקשה גם מזוהר. בשנים האחרונות, כשהגיעה למצב אליו ביקשה במפורש לא להגיע, התייסרתי על כי איני יכולה למלא את בקשתה, ונאחזתי בכל בדל חיוך, הבלחה של הכרה בעיניה, בתקווה שהיא עדיין מצליחה להפיק הנאה כלשהי מהחיים..
התברכנו במטפלות נפלאות ואהובות שהפכו לחלק מהמשפחה: אַמֶליה, אֶריקה, יוֹלי, ובעיקר מישל הנפלאה, בשקט, בעדינות ובסבלנות אין קץ, הפכו להיות הדמויות הקרובות והחשובות ביותר עבורה ועבורנו.
נוחי בשלום על משכבך אמא יקרה, נשמור בשבילך על עצמנו, על ילדינו, על אבא ועל נורית.
אני אוהבת אותך.
תמר

משפחת שמיר וולף

אמא איננה
צמד מלים שקשה לי מאד להגיד.
חשבתי שהפרידה תהיה יותר קלה.
הרי קרה מה שצריך לקרות.
הרי כבר שנים שאנחנו נפרדים מאמא לאט, לאט חלקים חלקים.
מאמא שנתנה לנו הכל נאלצנו ללמוד להסתפק במעט, אפילו מעט מאד.
אם קיבלנו כמה מלים לא ברורות, מבט מפוקס, שמינית חיוך, או הרמת גבה,
זה היה עושה לנו את היום.
אז למה הפרידה היום כל כך עצובה.
כי היום אנחנו נפרדים מהאישה שהייתה, מאמא שלנו
לא מהאישה שהייתה מתבוננת בנו במבט לא ברור, אלא מהאמא שהייתה מלטפת אותנו בשערינו ושרה שירי ערש לפני השינה.
לא מהאישה שהתקשתה לקום לבד, אלא מהספורטאית האתלטית שהייתה רוקדת בחגים ושניצחה אותי בשחייה עד גיל עשר.
לא מהאישה שמוללה חוטים בכיסא הגלגלים, אלא מהאמא שסרגה לנו את הסוודרים הכי יפים והכינה לנו את התחפושות הכי מושקעות לפורים.
לא מהאישה שהתקשתה עם ההרכבות הכי פשוטות אלא מהאישה שהיית משרטטת את התכניות הכי מורכבות והכי נקיות במשרד של אלכס.
לא מהאישה שהתקשתה להחזיק סכין ומזלג, אלא מהאמא שהכינה לנו את המאכלים, ובעיקר העוגות שהכי אהבנו.
אמא שדיברה בשקט ונתנה לנו דוגמה למצוינות על ידי מעשים לא דיבורים.

רביבה שמיר

אישה שכל תפקיד שקיבלה על עצמה עשתה במלוא הרצינות והאחריות ובצורה הטובה ביותר
אמא שכמעט אף פעם לא כעסה עלינו, ותמיד ידעה לסלוח לנו.
אנחנו נפרדים היום מאישה יפה, אלגנטית וחכמה, שקטה ועדינה, גאה ואצילית.
אמא שאהבנו, ועדיין אוהבים מאד
נוחי על משכבך בשלום אמא
יהי זכרך ברוך
אוהב אותך
ניר

אמא,
ה-30 מתקרב, ואני נזכר.
היית אמא כל כך טובה. 
אמא נעימה, שקטה.
אמא שלא כועסת, לא מרימה את הקול, לא מבקרת.
אמא אוהבת. אהבה של קיבוץ של פעם, שלא תמיד מובעת במילים או בחיבוקים. אהבה של נשיקה במצח, של דאגה, של פינוקים קטנים.
בתור בן הזקונים, היית אמא רק שלי, ולא היתה לי תחרות. כך בכל אופן הרגשתי. 
נזכר באימוני הכדורגל שהעברת לי בגן.
ובביקורים הליליים בבית הילדים שעשית, גם בחורף כשהיה גשום וקר, לבדוק שאני בסדר. 
שהיית מסכימה לי לראות טלוויזיה איתך עד שהמסך הפך לכדור צבעוני. גם בימים של בית ספר.
ואת האנגלית המשעשעת שלך.
את מעיל הפרווה הארוך והלבן.
ואת סוכריות הדבש של הטיולים.
ואת לביבות הגבינה, הבראוניז, האורז הסיני והפיצה של ימי ההולדת.
את החיוך הגדול שהאיר את עינייך כשהחזקת את מאיה בפעם הראשונה.
לימדת אותי שזה בסדר להיות ביישן. ושלא תמיד צריך לדבר בשביל להשמיע קול. ושאם אין משהו טוב להגיד, זה בסדר גם לשתוק.
ואף פעם לא התאכזבת. או שלא הראית. גם כשנסעתי רחוק, לא שאלת למה. רק מתי אני בא לבקר. 
תמיד היית יפה. מטופחת בעדינות ובאלגנטיות. עם שיערך הארוך והשחור אסוף בקפדנות על ראשך ככדור.
ליום הולדתך ה 40, ציירתי לך ברכה וכתבתי, ש״מים שקטים חודרים עמוק, ורביבים חודרים עד הלב״. משום מה אני זוכר את זה. בתור ילד, לא ממש הבנתי את המשמעות, זה פשוט נשמע לי נחמד. במשך השנים, הבנתי כמה המשפט הזה התאים לך ולהשפעה שהיתה לך על אלה שזכו להכיר אותך.
למרות המחלה, נשארת שקטה ונעימה. לא נתת לה לשנות את מי שאת. בעקשנות, נלחמת, וחיכית בסבלנות, עד שהספקנו כולנו להפרד.
אמא יקרה. מבטיח לך לבוא לבקר, ולשמור על אבא, על נורית, ועל עצמנו.
אוהב ומתגעגע, זהר

רביבה אחותי היקרה           ח' סיון תשפא - 25.06.21 
(שלושים לפטירתה)
רביבה הוא לא שם נפוץ, הוא מאד ייחודי, אמא שלנו חנה ז"ל שהייתה אשת ספר, בחרה את השם, למרות שהחברות בקיבוץ הציעו  כל מיני שמות, כי הרי התינוקת שייכת לקיבוץ. השם נלקח מהתנ"ך – "שירת האזינו" ספר דברים פרק ל"ב פסוק ב' 
 "רביבים עלי דשא",  שם כל כך מתאים, רביבה הייתה עדינה ושקטה, ביישנית,  היא כבשה את הסובבים אותה בשקט וברוגע שלה כרסיסי הטל הנוצצים בבוקר על הדשא.

בקיבוץ של פעם התינוקות היו שייכים לקיבוץ ולמטפלות, התינוקות היו נשארים בבית התינוקות וההורים כמעט לא ראו את ילדיהם. אמא סיפרה לנו שהיא הייתה מתגנבת מאחורי הגדר ומציצה לעברנו, אם התינוק היה חולה ההורים לא ידעו, לא לקחו את התינוקות אחה"צ הביתה, רק בגיל הגן וגם אז לזמן קצר.
כך שבשנים הראשונות, רביבה ואני כמעט לא נפגשנו.

יותר מאוחר כשקצת בגרנו היינו נפגשות בבית ההורים, אבא בנה סוכה נהדרת ליד החדר (כך קראנו לבית ההורים), שם שיחקנו במעט המשחקים שהיו לנו. 
ב 1947 אבא נסע  לשליחות בקפריסין, לפני שהוא נסע הוא בנה לאמא מקלחת פרטית בסוכה, כדי שהיא לא תלך בחורף למקלחת הציבורית (זו הייתה הבנייה הפרטית הראשונה בתנועה הקיבוצית). המקלחת הייתה בנויה מאבני כורכר שהוא כל כך אהב, חימום המים נעשה ע"י עצים. אהבנו לשבת לידו ולראות איך שהוא מבקע  את העצים.

כשהבנים בגן היו מציקים לרביבה היא הייתה אומרת להם "אבא שלי ישים אתכם על הגג". בחצר הגן היה מחסן לכלי גינה עשוי מבטונדה, אבא היה גבוה וזה היה האיום של רביבה ואח"כ גם שלי, וזה ממש עזר.

רביבה הייתה שחיינית ושיחקה כדור סל, אבא היה אומר לה, תתאמני הרבה ותצליחי ואז תיסעי לחוץ לארץ, (אז נסיעה לחו"ל נחשבה לשיא השאיפות).
כשבגרנו שיחקנו משחקים בשכונה והיו תחרויות בין הבתים בעיקר בכדור נוצה.
אבא הרכיב בשכונה שתי נדנדות מאד גדולות, גבוהות וחזקות בין שני עצי גרבילאה, תמיד רבו עליהן והיה תור.
היו הרבה עצי פרי בשכונה, היינו  "סוחבים" מהשכנים אבוקדו, אנונות, גואיבות, ועוד, ההורים שלנו העלימו עין, הם שמחו שאנחנו אוכלות משהו  כי היינו מאד רזות.
לא היו אצלנו חיבוקים ונישוקים ולא ליטופים ופרגונים, רגשנות ורגישות לא היה מתאים לחלוצים שבאו לבנות את הארץ והקיבוץ.  
ימי ההולדת שלנו היו בסוכה, אבא אירגן משחקים ועשה קסמים, הוא גם ניגן במפוחית פה.
הילדים מאד אהבו אותו, כשהוא נסע לשליחות בקפריסין  גם שאר הילדים היו מאד מעורבים, אבא שלח להם מכתבים וביקש לתרום משחקי חברה לילדים של העולים, הילדים מאד התרגשו ושלחו בעיקר משחקי קלפים (זה מה שהיה) רביעיות כמו הדב השחור, ספרן, אתרים בארץ, אגדות, דומינו, ספרים וכו'.
כשהוא חזר מקפריסין הילדים רצו לשער לקבל את פניו בשמחה.

מסיבת הבת מצווה של רביבה הייתה עוד לפני הפילוג, באותה תקופה הייתה מגפה של שיתוק ילדים והיה סגר בישובים, אסור היה להזמין אורחים וקרובים, רביבה לא קיבלה מתנות וזו הייתה אכזבה גדולה, היא קיבלה שעון יד מההורים ומהאורחת היחידה שבאה (יפה ברויידה שהייתה חברה תקופה קצרה בקיבוץ ועזבה כדי לעבוד בטרקטורים בנגב, 
היא הייתה חברה של ההורים) ספר משלי קרילוב. 

לקראת הפילוג היינו מאד מעורבות בפוליטיקה כי אבא היה פעיל במפא"י ושיתף אותנו. בכיתות שלנו היו משפחות חלוקות, אחד מימין והשני משמאל והמחלוקות היו גם בין הילדים.

כשעברנו  לאיחוד, ל"נקודה", רביבה הייתה בת 14 ואני בת 11, לא נפגשנו הרבה, לא היו טיולים ובילויים משפחתיים. ההורים השקיעו את רוב זמנם בעיקר בעבודה.

בחתונה של רביבה ואברמלה העלו מערכון מאחד המשלים של קרילוב. לימים נודע לנו שסבא שלנו (מצד אמא) תירגם את משלי קרילוב מרוסית עוד לפני חנניה רייכמן.

בצבא רביבה הייתה מכי"ת בבה"ד 12. לאחר הצבא היא הייתה בשנת שרות במשמר דוד,
שם הכירה את אברמלה שהיה בגרעין בחולדה.

במשך השנים רביבה מילאה תפקידים רבים בקיבוץ, היא התחילה בשרטוט במשרד אצל  אלכס קשטן, מרכזת הגיל הרך, מנהלת מחסן בגדים, חברת מזכירות, מרכזת ועדת קליטה ובשנים האחרונות  מזכירה בתחנה הפסיכלוגית. את כל התפקידים היא מילאה בשקט, רוגע, סבלנות והקשבה מבלי לצעוק ולריב, הכל בנחת, בדייקנות ובנועם הליכות, באמינות 
ובלי אגו. היא קיבלה  הערכה רבה בכל מקום בו עבדה.
רביבה כמעט שלא דיברה על העבודה בבית, הכל נשאר אצלה, היא לא עסקה ברכילות.

לאורך השנים רביבה ואברמלה אירחו ואימצו חברים מהמתנדבים והאולפן וגם שחיינם ואת דן הבן של פנינה ז"ל אחות של אברמלה.

כשהקמנו כל אחת משפחה, היינו משפחות מאד צמודות, הכל עשינו ביחד, אברמלה ואורי עבדו  ביחד בכותנה וקראו  להם האחים כץ... כל הבילויים, טיולים, חופשים, גם בחו"ל, מסיבות, ימי הולדת, ארוחות יום שישי, תמיד היינו ביחד.

רביבה ואני היינו אחיות וחברות טובות, על אף ששתינו לא דברניות גדולות, סגורות ולא רכלניות, ידענו אחת על השנייה גם מבלי לדבר. הרגשנו שיש חיבור מעבר למילים המקשר בין שתינו, תמיד היינו אחת למען השנייה.

כשנולדו הילדים לא ידענו איך לתת להם את מה שאנחנו לא קיבלנו. להעניק חום ואהבה. במשך הזמן לאט לאט למדנו, אבל זה לא היה מספיק, רק כשהנכדים נולדו כבר היינו בשלים/ות להיות סבא וסבתא, שיודעים לחבק ולהעניק חום ואהבה ולפגרן.
אני שמחה רביבה שזכית בשנים האחרונות לקבל בחזרה, חום אהבה והרבה חיבוקים מהילדים ומהנכדים.

רביבה אחותי היקרה, סבלת תקופה ארוכה וידינו קצרה, לצערי הרב לא הייתה בידינו אפשרות לעזור, היינו חסרי אונים ומתוסכלים, עשינו כמיטב יכולתנו.

הלכת מאתנו, הכאב הוא גדול.
חיבוק חזק, אוהבת אותך מאד,
תהיי בליבי לעד
נורית

אמא
עברו 30 יום. בעצם עברו יותר משלוש שנים, ואולי עוד 30 יום.
בחודש הזה השתדלתי בעיקר לא לחשוב עלייך. זה היה קשה מדי. העסקתי את עצמי בכל מה שהיה אפשר, ניסיתי לעייף את עצמי, כדי שכשאכנס למיטה בלילה, לא יציפו אותי המחשבות.
וזה הצליח לא רע בכלל. עד שראיתי את המצבה שלך, ופתאום כבר לא היה לאן לברוח. 
אמא יקרה, נשארו רק זכרונות:
אני זוכרת שתמיד היו בבית אורחים: משפחה, חברים (שאף פעם לא הודיעו מראש על בואם ותמיד התקבלו בסבר פנים יפות), מתנדבים, אולפניסטים, ובעיקר שחיינים. הרבה שחיינים. חלקם לזמן קצר ואחרים לתקופות ממושכות, ואת תמיד היית נעימה, סבלנית ומכילה את כולם.
היתה לנו הקצבה של שורת שוקולד ליום, ותמיד סיפרת שלכם היתה הקצבה של קוביה בשבוע, ושאנחנו צריכים לשמוח שאפשר לאכול שוקולד כל יום. 
לא קרה שלא היתה עוגה בבית, ואם לא היתה עוגה, תמיד היו עוגיות בפח הריבה המוזהב הגדול, או בוטנים מהשדה שאבא הביא ואת קלית, או נקניק שוקולד בפריזר, לכל צרה שלא תבוא.
אהבת מתוקים: שוקולד, עוגות וגלידת שוקולד. כמעט אף פעם לא סירבת להצעה לאכול מתוק, ובשנים האחרונות היית יושבת אצלי בבית ומיישרת את העוגות, ואבא היה מתעצבן...
אני זוכרת את ריח העוגות שבקע מכל המטבחים בימי חמישי בערב ואת ריח הפטריות של שבת אחרי הצהרים. אהבנו לחפש פטריות אבל אף אחד לא אהב לאכול אותן, חוץ מניר. ואת היית מכינה לכולנו את מרק הפטריות שצריך להתבשל שעות ארוכות ובסוף היינו אוכלים ממנו רק את הגזר ואת תפוחי האדמה וכל השאר היה נזרק לפח.
ואני זוכרת כשהיית משכיבה אותי לישון בפעוטון, אחר כך בגן ואח"כ בבית ילדים. היית יושבת על ידי ועוטפת אותי עם השמיכה חזק חזק, ומכניסה את השוליים מתחת למזרן. לא אהבתי כשלא הגעת להשכיב אותי.
בבוקר יום ההולדת חיכה לנו תמיד שולחן יומולדת עם ממתקים, מתנה קטנה ותמיד, אבל תמיד, פְרֶזיות שפרחו בגומה של עץ הפקאן שלנו (שפעם קראו לו סתם "עץ אגוז"), והיו פרח היומולדת שלי. הריח של הפרזיות שיש היום לא דומה בכלום לריח של הפרזיות שלך.
לא אהבת ששמעו אותך שרה, והשירה שלך יועדה לאזנינו בלבד. אם הלכנו על המדרכה וראית מישהו מתקרב, מייד השתתקת. כשהוא התרחק מספיק, חזרת לשיר בשקט, שלא ישמעו. היה שיר אחד שלא היה לך אכפת ששמעו אותך שרה, "מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים", והמשכת לזמזמם אותו גם שכעובר אורח נקרה בדרכך. רק שנים אחר כך נודע לי שהוא לקוח מתוך דג השֶׁמֶך של שוברט.
תמיד דיברת בשקט, לא אהבת רעש וצעקות. הבית שלי היה רועש, ואני זוכרת אותך אומרת "אצלנו בבית לא צועקים". הייתי עונה לך שאצלי בבית כן. היום, בכל פעם שרמת הדציבלים אצלי בבית מתחילה להתגבר, עולה בי המשפט "אצלנו בבית לא צועקים".
אני מסתכלת על התמונות שלך עם הבנות שלי ורואה את הקשר העמוק שהיה לכן, ומברכת עליו. אני רואה את האהבה ההדדית ביניכן, אני יודעת שהן לימדו אותך לחבק וכמה החיבוק הזה היה חשוב לשלושתיכן. 
אני זוכרת את ארוחות שישי אצלי בבית, כשאבי עשה קידוש, ואת מצטרפת אליו, מזמזמת ברקע ומבלבלת אותו, ולאחר אותן ארוחות, את והבנות שרות ורוקדות ביחד.
לפני שזוהר נסע הכנתי לו "בראוניז של אמא", שיקח איתו בחזרה הביתה. מי עוד יכין לו בראוניז של אמא?
בשבועות האחרונים החלו להופיע בגינה שלי פרפרים לבנים, הם לא היו פה קודם. רוני מספרת שגם אצלה בבסיס התחילו להתעופף פרפרים לבנים. אני מאמינה שאת רוצה למסור לנו שאת במקום טוב, שקטה, נינוחה ולא סובלת.
הלוואי שבאמת כך.
תמר

דן שגיא ורביבה שמיר

דן שגיא כותב
היום אני נפרד מחברת ילדות.
83 שנים של ידידות וחברות קרובה שהחלו בתקופת הילדות בגן לינה,שנות בית הספר היסודי בקבוץ המאוחד
והשנים בגיל התיכון שכבר היו אחרי הפילוג, במסגרות חינוך שונות כמו התיכון האזורי ברופין וכתת יב מקובצת
של האיחוד בבית ברל.
רביבה היתה מהראשונים במחזור שהתחתנה והבית שהקימה עם אברמלה שימש מקום מפגש לרווקים מבני הכתה.

רביבה הצטיינה בכמה תכונות בולטות שאפינו אותה כבר מגיל צעיר - חריצות, דייקנות בכל מעשי ידיה, שקט וסבלנות  לאנשים ואירועים, בכל מקום בו היא עבדה.

עיקר שנות עבודתה היו במשרד של אלכס קסטן, ובתחנה הפסיכולוגית שהקימה אמי הורביץ.
רביבה היתה פעילה בתחומי החברה והחינך כחברה  במזכירות ובועדות החברה והחינוך.
לבית המשפחה תמיד הגיעו החברים של הילדים מבית הספר ומהפעילות בספורט.

בשנים האחרונות היא הלכה ושקעה לתוך עצמה. היא לא ויתרה לעצמה ועשתה מאמצים רבים כדי לשמר כוחות  לזמני הביקורים של החברים ובני השפחה שבאו לבקרה.
בעקבות מגבלות הקורונה בשנה האחרונה, הנתק שלה עם הסביבה הגיע לשיא.
לאחרונה, כשנפגשנו, לא הצלחתי ליצור איתה קשר מילולי. העיניים כאילו אמרו שהגיע הזמן להיפרד, ואכן נפרדנו . זה קרה בזמן הביקור האחרון שלה בסביום, כשהיא מוסעת ממנו בכיסא גלגלים ע"י המטפלת שלה אל חדרה שבנווה נועם, המקום שהיה לביתה בשנים האחרונות.
היי שלום חברה, 
נזכור אותך תמיד.

צילמה אפרת אשל

משפחת שמיר צילמה אפרת אשל


עם סיום עבודתה של רביבה במחסן הבגדים
הועדה שאת צוות המחסן הרכיבה, גלתה תושיה כשבחרה ברביבה
לנהל את המחסן – אף כי רק "לאיזה זמן"
לא מיד בלטו הסגולות המתאימות למשימה הזאת...
רביבה התהלכה לה בינינו, גבוהה, דקה, תמיד מסודרת מאד, אף פעם לא בתלבושת זרוקה,
כזאת בטוחה ו"סגורה", ולמרות קירבת מגוריה בשכונה- כאילו רחוקה וזרה.
האם תוכל- הרהרתי – להבין לליבנו, הרי סיפור ארוך ומסובך חרוט על דפי חיינו:
האם תגלה הבנה – למיני גילויים ושינויים בעקבות הזיקנה...
אך ראו, ואין בכך פלא – היא אכן גילתה תכונות כאלה!
כבר ה"בוקר טוב" הראשון – ה"שלום"! השאלה לשלומך כל יום, ואז כל פרט אכפת.
לא – אין כאן אדם שלזולתו אדיש, הצורה החיצונית רק מסתירה לב רגיש,
וכאשר אנחנו בטוב-ליבנו םונים אליה בשם- רביב'לה היא מיד תגלה:
משהו קרה, משהו לא כשורה...
ואז לא פעם היא עומדת מול אחת זועמת, שניה מגיבה בשתיקה רועמת
אך היא יודעת תמיד לשקול את דבריה ופשוט לא יוצאת מכליה...
רביבה יודעת תמיד – למה מחייב התפקיד, ואם אולי נדמה שהיא לא כל-כך מקשיבה,
תיווכח לדעת שהעניין סודר בצורה יעילה וטובה!
כן, רביבה ניהלה מבלי להיות מנהלת, את טובת העניין היא תמיד ישר שוקלת.
כל אלה מסבירים את העובדה של שיתוף פעולה בין כל החברות לעבודה.
לא שמענו אף פעם רוגז או ריב, היא משרה אווירה שקטה ורגועה מסביב.
חברים, לפני שאסיים – חובה לציין, שרביבה תמיד ישנה – כל ימות השנה!
ועכשיו היא עוזבת אותנו ואינני יודעת למה "מאסה" בנו...
הלכה לה לתחנה – האם היא את כל ההיבטים בחנה?
האם אנחנו לא זקוקים לה מספיק?
האם היא שם יותר סיפוק ותועלת תפיק?
וזאת כמובן משאלתנו:
רביבה, שמרי על קשר בינינו! כי אין דבר יקר – מקשר אנושי שנוצר.
ואם להבא תשמעי את הכינוי "רביב'לה" – היי סמוכה ובטוחה – 
שהוא נובע מתוך חיבה והערכה.
להתראות ובהצלחה.
עדה שלמון

רביבה ואברהמלה שמיר

השם רביבה
על שום-מה?
האם בשל הגשם הזה הדק והעדין – 
המרווה את האדמה והופך אותה לירוקה ופוריה? (רביבים)
האם זו היא – הדגולה מרבבה (ועל כן היא רביבה?)
או שמא אין בה רבב (ועל כן היא רביבה?)
או שמא מדובר ברביבה שמיר שיש בה את כל הנ"ל
עם קמצוץ תבלין - (שמיר?)
אין ספק, כל אלה יחד
ובלעדיה – אנה אנו באים?
בהמון אהבה
מכולנו - צוות עובדי התחנה

רביבה ואברהמלה

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור