כניסת חברים ותושבים

אורי אסטליין
תאריך לידה:
20/8/1939
תאריך פטירה:
12/5/2021
תאריך פטירה עברי:
א סיוון תשפ"א
אורי ורותי בחתונה

אורי אהוב שלי
רוצה להגיד לך ועליך ועלינו כמה מילים טובות ממה שהיה חלק מאיתנו למשך כל הזמן הזה שהיינו יחד, המון שנים עברו ביעף. אני לא רוצה לדבר בכלל על המחלה, רק לדבר על הדבר הנפלא שהמזל הביא וקבע עבורנו - אהבה. האהבה שאפפה אותנו לאורך כל השנים ולא הפסיקה לגדול ולהתפתח להשתנות להתרחב ולקבל אל תוכה עוד ועוד.
תמיד התפלאנו איזה איבר מופלא הוא הלב, יכול לגדול ולהתמתח ולהכיל עוד ועוד. נפשי נצרבה בנפשך ושלך בי.
כשהבאת אותי אליך, לגבעת חיים, היינו אחד הזוגות הבודדים ללא משפחה במקום, בלי בית ללכת אליו ביום שישי וחג. לי זה היה קשה מאוד ולא פשוט. באתי מקיבוץ קטן, אינטימי עם בית הורים חם לקיבוץ שהיה מבחינתי ענק. חשבתי שלעולם לא אכיר את כל החברים ובמשך שנים, אורי הסביר לי כשכולם יושבים בליל הסדר, את הקישורים המשפחתיים ומי קרוב של מי. מתחילה עטפת אותי במעטפת הגנה. כל כך אהבת את המקום הזה ולא ראית את עצמך בשום מקום אחר. רצית שאהיה איתך בזה ומאוד בלטה האהבה שכולם חשו אליך, צעירים ומבוגרים, כולם שמחו בך והחזירו לך את האהבה שחשת לקיבוץ וגם למדינה. זה היה טבוע בך. באת כנער ונטמעת בין האנשים והנוף, כולם קראו לך "אורי שמח" וזה דבק בך. בהמשך החיים היית בהמון צמתים ומקומות עבודה ותמיד נשאת בגאון גדול את שם הקיבוץ שלנו.
הכי בעולם אהבנו להיות הורים לילדים שלנו. התינוקת הראשונה נלקחה מאיתנו, העצב היה כל כך עמוק ולא עזבת אותי לרגע. מאז השתרשה לנו התחושה שהבית הקטן שלנו הוא המקום, הבועה של הבטחון והכוח. מקדש. לא סתם קראנו לילדינו בשמות של אור. הרגשנו שהתעשרנו, הלב שלנו התמלא. ומאז הם תמיד איתנו ומסביבנו ניצבים כחומה בצורה ומגוננת.

אורי אסטליין עם הבנים

תמיד נשאת אותי על כפיים. נתת לי הרגשה שאני הכי הכי בכל מה שאני עושה. היינו תמיד ביחד. כשהתמנית לממ"ר עמקים נתנו לך דירה בנצרת שיהיה לך איפה להיות בימים שהיית צריך להישאר עד מאוחר. נסעתי איתך, סידרתי לך שתרגיש שם בית, שמתי מצעים חדשים, תמונות ואפילו עציץ. לא ישנת שם אפילו לילה אחד. היית מגיע בשעות המאוחרות והייתי אומרת לך -  אורי למה לא נשארת וחסכת לך את הדרך? תמיד ענית אותה תשובה: נראה לך? לא יכול לא לבוא אלייך.

אורי אסטליין עם הנכדים

שני דברים שמילאו את חיינו היו המשפחה ולצידה ערך החברות שממש היה מקודש בעיניך. מעבר לקירות ביתנו היו החברים. הבאת אותי למעגלים האלה. אהבת אנשים באשר הם ולא משנה מאיפה באו, איזו דרגה יש להם, מכובדים או פחות, לכולם הסתכלת בקו ישיר לעיניים, באותו גובה. כך נוצרו לנו מעגלים של חברים. כל החיים עשית חברים, תמיד להתרועע, ליהנות מהביחד, לב נכון ופתוח לעזור. היו שנים שכמעט כל יום הטלפון לא פסק לצלצל כשמישהו מתקשר לבקש עזרה. התייחסת כל כך ברצינות לכל פנייה, לא משנה אם זו הסתבכות עם המשטרה או טרגדיות של ילדים עם סמים, עזרה בעבודות גמר או טרמפ בבוקר או רק לשפוך את הלב.

אורי אסטליין במדים

בכל מקום שעבדת בו - קואופרטיב עמק חפר, אקונומיה, בי"ס "שפרירים" ואח"כ משטרה והרשות למלחמה בסמים, רחשו לך אהבה ונשארת בקשר. יש לנו חברים שהולכים איתנו כבר כ-70 שנים.

1976 - חלוקת פרי שבועית ברמפה, אורי אסטליין אקונום

1976 - חלוקת פרי שבועית ברמפה, אורי אסטליין אקונום


אורי, הילדים שלנו נהיו אנשים בוגרים איכותיים בעלי ערכים של מוסר והומניות ורצון לעזור לאחר. קיבלו ממך במתנה את לב הזהב שלך, את החוכמה והחמלה. את החברים שלהם הם תמיד הביאו אלינו הביתה ועד היום הם איתנו, מרגישים בבית וחלקם אומרים "אנחנו סוג של ילד למשפחת אסטליין". אין גאים מאיתנו על כך.
אוריק שלי, לא יכולה להיפרד ממך.
מגיע לך לנוח ולא לכאוב יותר. תהיה שקט ושלו. אבוא אחריך.
רותי

אורי ואילן אסטליין

אורי ואילן אסטליין



אבא
מגיל אפס, אני זוכר שהיית חוזר מהלוויות ואומר משפט אחד: "הייתה הלוויה קשה". לקח לי לא מעט שנים ולא מעט הלוויות, להבין שאין הלוויות קלות. ועוד כמה שנים כדי להבין שזו הייתה דרכך לומר שאתה עצוב.
אבא. היום זו הלווייה קשה. ואני עצוב מאוד.
אבל רציתי להבטיח לך שאני זוכר הכל, ממש את הכל.

אורי אסטליין עם בנו ליאור

אני זוכר איך לפני 50 שנים לימדת אותי לקפוץ ראש מהמקפצה הגדולה במרחק של 100 מטרים מכאן ואיך לימדת אותי לנגוח בכדור, במרחק של 120 מטר מכאן. אני זוכר אבא – בשני המקרים המצח ראשון -  פוגש את המים ואת הכדור ובשניהם, העיניים חייבות להיות פתוחות. אבא, אני זוכר שבכל התחומים בחיים, העיניים תמיד צריכות להיות פתוחות.
אבא, אני זוכר איך שרים ראמאייה, איך מטפסים על עץ אגוז ואני זוכר שכל דבר שאני שם במחבת, הוא פי אלף טעים אם זרקתי לפניו למחבת בצל. אני זוכר שלא הומצא ולא יומצא לעולם קינוח טעים יותר מקרם בוואריה. אני זוכר ששוקולד חשוב יותר מחמצן. ואני זוכר איך אתה מחבק אותי.
אבא אני זוכר את שיטת ברזאני לחימום הגוף והנפש בלילות קרים באמצעות אוויר חם שיוצא מהגוף, אני זוכר מסעות מלפני עשרות שנים לחיפוש עתיקות מול קונייטרה וטיולים פלאיים לכיפת הסלע. אני זוכר את הטיול האחרון שלנו, לתאVIP  בגמר גביע אירופה לאלופות.
אבא, אני זוכר הכל, בחיי שאני זוכר הכל.
אני זוכר שבמונדיאל אנחנו תמיד בעד הגרמנים, אני זוכר שצריך לדעת להפסיד בכבוד, אבל שלא חייבים להשתמש בידע הזה בכל פעם שמפסידים. אני זוכר שאם מנצחים, זה בסדר גמור לרדת קצת על מי שניצחנו.
ואז עוד קצת.
ואז ממש עוד טיפה.
אבא, אני זוכר איך אנחנו הולכים יחד, אחרי עוד משחק שאני משחק בלם אחורי ואתה שואג מהיציע כאן באיצטדיון. אם היינו מפסידים, היינו הולכים בדממה לכיוון הבית, מימיננו ההודייה ומשמאלנו הרפת, וכשהיינו מגיעים לקצה העלייה ליד מחסן המשק ואני כבר לא מצליח לעצור את דמעות התסכול, העלבון והחרון, אתה שם את היד שלך על הגב שלי ואומר משפט אחד.
"גם הזונה הכי טובה בפאריז, לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה".
אבא, אני זוכר שלכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו ונתנה לו קומתו ולכל איש יש שם שנתן לו אורי אסטליין. אני זוכר שאמנון זה חסדייה, דובי זה ארגזכלים, רפי זה מיץ עם בפלה, אבנר זה אשכנזי, שלמה זה שליבלה, מוטי הוא חלפון, דבי היא בבלה, עופר הוא פיופו, רותי היא שירוביינו, מיכל זה מוכלה, שרון זה קוקול, ארי ואורי זה קפטן. ועוד ועוד.
אבא, אני זוכר הכל, בחיי שאני זוכר הכל.
אני זוכר שכאשר יורים בקלצ'ניקוב, בצרור המותן צמודה לקת ובבודדת, הלחי צמודה לקת. 11 שנים אחר כך, כשהגעתי לצה"ל, התברר ששם זה אותו הדבר. אבא, אני זוכר שאין שום סיכוי שיש מישהו ששמו הפרטי הוא אלטון ושם המשפחה שלו ג'ון ולא משנה מה אומרים ברדיו. 
אבא, אני זוכר שאם אני חושב משהו וכל העולם חושב אחרת, יש סיכוי לא רע שכל העולם טועה. ושאם אני מוכן לקחת על עצמי את מה שזה אומר, זה בסדר גמור לספר לעולם שהוא טועה.
אבא, אני זוכר שלא מוותרים. לא מוותרים. 
נלחמים עד הסוף, לא משנה נגד מי אנחנו, מה הדקה או מה התוצאה. ויש פעמים שממשיכים להילחם, הרבה אחרי שהפסדנו. שלושת האהובים שלנו, שמתרוצצים בסלון שלנו, הנכדים שאתה כל כך אוהב, הם ההוכחה שמי שלא מוותר – מנצח, גם אחרי שהפסיד.
אבא, אני זוכר הכל. בחיי שאני זוכר הכל.
אני זוכר שספרים הם טעם החיים, אני זוכר לעזור ושאין צורך שאף אחד יידע מזה. אני זוכר שלהיות מטומטם זה נורא ואני זוכר איך לוקחים סיבוב בטרקטור גם אם אין לו מפתח.
אבא אני זוכר הכל, 
מיליארדים על מיליארדים של זכרונות, אבל עכשיו, גם אחרים רוצים לדבר עליך ואליך.
אז אסיים בסיפור.
זה סיפור שמתחיל כשעברנו לכפר קטן, קצת לפני שקיקי שלנו נולד. ואחרי שהוא בא אלינו, שרון עשתה איתו טיול ראשון בכפר ושם, על אם הדרך בין משעולי הכפר, עמד איש מבוגר עם שיער לבן, צחור כשלג. והוא עצר אותה ושאל מי ומה ומאיפה. ובין היתר, שרון אמרה שהיא נשואה למישהו מגבעת חיים איחוד.
"אה", אמר האיש עם שיער השלג ושאל שאלה ששמעתי מיליון פעמים במיליון מקומות. "גבעת חיים איחוד? מכירה את אורי אסטליין"? ושרון הצביעה על קיקי התינוקי ואמרה שזה הנכד של אורי. ובטיול הבא, שכבר אני עשיתי איתו, עצר אותי האיש, ציווה עלי להסתכל ימינה ושמאלה, וקבע "יש לך את החיוך של אבא שלך" ואז הוסיף: "בוא, אספר לך סיפור על אבא שלך".
והוא סיפר, האיש עם השיער הלבן, שמזה כ-60 שנים הוא עוסק בחינוך, בעיקר בחינוך של אלו שכל העולם התייאש מלנסות ולחנך אותם. והוא הפליג בזכרונותיו חזרה אל שנות השבעים, עת היה איש חינוך צעיר וחדור אידיאלים, שנשלח לאחד המקומות הקשים ביותר של ישראל אז – שכונת דורה בנתניה. ומכיוון שהיה אידיאליסט, קבע שם את משכנו, על-מנת להיות קרוב לצאן מרעיתו. ובלילה הראשון יצא לסיור הכרת השטח בדורה ואז נתקל בשני השריפים של האזור – אתה אבא וצביק'ה, שני קיבוצניקים, אנשי חינוך אידיאליסטים לא פחות, שהתגייסו למשטרה, למחלק הנוער של מרחב שרון. "הם היו שריפים כמו בספר", סיפר האיש. "שנונים ומצחיקים, שחצנים במידה, בעלי אגרוף פלדה ולב מזהב" ולמן הרגע הראשון הוא נקשר בכם ומכאן ואילך התלווה לא פעם לסיורים הליליים שלכם. 
והוא נזכר כי באותם סיורים, הייתם תופסים לא פעם נערים, כמעט ילדים, שמישהו היה נותן להם שתי לירות כדי להעביר סוליות חשיש, או חמש לירות כדי להעביר וידאו גנוב או טייפ ממקור מפוקפק. ובכל פעם שהייתם תופסים נער כזה, הייתם מכניסים אותו למושב האחורי של הקורטינה ונוסעים לחוף סירונית שהיה שומם מאוד באותם לילות.
ושם, בחוף, אבא, היית מוציא את הנער הזה, נותן לו בעיטה בתחת ואומר "אוי ואבוי אם נתפוס אותך שוב. עוף הביתה".
"אתה יודע", אמר לי האיש עם שיער השלג. "הכרתי שם גם קצינים אחרים שלא היו נוסעים עם הנערים האלו לחוף. הם היו נוסעים איתם לתחנה, לפתוח להם תיק פלילי. מי יודע כמה אנשים חייבים היום את מסלול חייהם הנורמלי לאבא שלך. אני כבר 60 שנים בחינוך, אבל רק מאבא שלך למדתי שחינוך זה הזדמנות שנייה ובעיקר לב גדול".
אבא. אני אזכור לעולם את הלב הגדול הזה שלך.
אני זוכר הכל. בחיי שאני זוכר הכל.
אוהב אותך, ליאור

אבא
אבא שלי דאג להעביר אלי כל מיני דברים שהיו חשובים לו.
למשל, לצאת החוצה כשהגשם הראשון יורד, לא משנה איפה אני ולהריח את האוויר. פעם אמרתי לו שקראתי שיחד עם הריח הזה עולים לאוויר סך כל הרעלים והטינופת שהצטברו כל הקיץ בכבישים ובאדמה והוא פסק שזה ממש לא משנה.
למשל, לא להתבייש ולמלא לוטו מתי שרק בא לי. הוא היה דוגמת מופת לביטוי "למי שיש מזל באהבה אין מזל בכסף" וכמות השקלים שהשקיע בלוטו גדולה לאין ערוך מגובה זכיותיו. ואיך אני אוהבת למלא לוטו ולגרד כרטיסי הגרלה, עד היום. פעם שאלתי אותו, "אבל למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה? אנחנו חכמים ומשכילים, ברור לנו שהסיכויים נגדנו". והוא ענה בלי לחשוב פעמיים. "תחושת התקווה שהכרטיס נותן לנו ליומיים-שלושה עד להגרלה, זו תחושה נפלאה ואת זה לא יקחו לנו".
בכל שנה, כפי שלימד אותי מילדות על הדשא של ההורים, בערב ראש השנה אני יוצאת החוצה. שוב, לא משנה איפה אני, אני נפרדת, בלב או בקול, מהשנה החולפת, מברכת את החדשה ומאחלת לה הצלחה. 
מה עוד? להקפיד ולקרוא ספר לפני השינה. זה מרגיע וזה שומר על המוח והלב. ולאכול שוקולד. זה מרגיע וזה שומר על המוח והלב.

אורי אסטליין עם בתו אילת

ואולי הכי חשוב: להתקשר ולעדכן שהגעתי. זה בכלל לא חשוב אם אני נוהגת או נוסעת ברכבת, אם אני בת 19 ונוסעת לבסיס בהסעה של הצבא או בת 37 ונוסעת להפגנה בבלפור עם האחים שלי. בכל מוצ"ש בסביבות רבע לחצות בלילה, הגיע טלפון מאמא שנפתח במילים "אבא קצת דואג אז אני מתקשרת לברר איפה אתם". ובגלל שכולנו ירשנו את היקיות והדייקנות של הורינו אנחנו תמיד באותו מקום כשהיא מתקשרת. "הכל בסדר, אמא, אנחנו כבר בכיכר של המעפיל. תמסרי לאבא שיהיה רגוע".
אבא שלי היה מגיע בימי שישי בצהריים לאסוף אותי מגן דקל עם ניידת משטרה. כל ילדי הגן היו נעמדים צמוד לגדר הנמוכה שהייתה שם וצועקים: "אורי, אורי, אורי" והוא היה מדליק את הצ'קאלקה והסירנה ואני הייתי חולפת בשביל כמו איזו ביונסה בת 5, נכנסת לאוטו ונוסעת הביתה.
כשבגרתי מעט, הוא היה מסיע אותנו למסיבות במועדונים של עמק חפר בניידת הזו. חברות שלי מתו על זה ואני תמיד קצת התפדחתי. היינו נוסעים למאוחד לאסוף את שיקי והוא היה כורז לה מבחוץ ברמקול - "שיקמה!", במלעיל והייתי מתעצבנת. אח"כ לעין החורש, לדפנה ואייר, איתן היה מפליג בסיפורים וזיכרונות על האבות שלהן אותם הכיר מעברו. תמיד הוא הכיר אנשים.
פעם, בכיתה ח', כשהגענו לחניית המועדון פגשתי בן כיתה שחיבק אותי ואבא, שכנראה חשב שזה מוגזם, הפעיל את הסירנה והצ'קאלקה. התפדחתי מאד אבל כולם, כולל הבן כיתה וכולל אבא, מאד מאד צחקו.
באופן כללי, לנסוע איתו, עד משמר השרון או עד אילת הייתה חוויה מכוננת. בכל נסיעה הוא פגש באחד הרמזורים או בפקק מישהו שהוא מכיר מאיפשהו. הוא אסף אנשים וחברים בכל פינה בארץ ואספו אותו בחזרה כי היה שווה מאד להיות חבר שלו.
בתיכון הייתי די חצופה ונענשתי בהשעיה מבית-הספר. אמא הייתה די בשוק מזה וקראו להם ולי לשיחה עם המנהלת. חששתי מאד ממה שיהיה שם, אבל אבא שלי, לא הפסיק לצחקק מהרגע שנכנס והמנהלת, שגם אותה הכיר מאיפשהו בעברו, נאלצה לנזוף בו. אמא יצאה די שפופה מהאירוע הזה, אבל ראיתי שאבא שלי זקוף ומבסוט. כשהפכתי לאמא וילדי החציפו פנים מולי ראיתי שוב שהוא מרוצה מהם מאד.
שנאתי את תקופת הצבא שלי והוא הרים טלפון לכל העולם ואשתו כדי לעזור לי למצוא את עצמי. כשחשבתי להשתחרר לפני הזמן או כשנזקקתי לעזרת פסיכולוג, חששתי שאני מאכזבת אותו אבל הוא אמר לי "את לא יכולה לאכזב אותי אף פעם" וזה רק גרם לי להחזיק מעמד. בסוף הכי עזר שבכל יום יצאנו יחד מהבית בחמש בבוקר והוא לקח אותי לקריה ומשם המשיך לירושלים. אז עוד לא ממש הבנתי שמרכז תל אביב היא לא בדרך לירושלים ושהוא עושה סיבוב רק בשבילי. 
היה אפשר לדבר איתו על היסטוריה ופוליטיקה, על הקיבוץ, התלבטויות מקצועיות, על שטויות ולפעמים הוא הפתיע בידע עדכני על הקרדשיאנ'ז או גל גדות.

איך הוא שמח שהכרתי את טל. הוא כל כך אהב אותו וכל כך סמך עליו שראיתי שהוא משחרר אותי בלב שלם לטיולים במזרח. כאשר שבנו, היה לו מנהג להתקשר לדירתנו בכל שבת ברבע לשמונה בבוקר. "בוקר טוב!" הוא היה מרעים בקולו. "קמתם כבר?" וואלה, אבא, עכשיו קמנו.
נאלצתי להתלונן עליו בפני אמא והיא אמרה שהיא לא יכולה לשלוט בו בעניין הזה כי הוא כל כך מתגעגע אלינו ורוצה שנבוא. היינו בביתם 12 שעות לפני כן.
בכלל, היו לו מחוות אהבה כאלה בלתי נשלטות, כמו הזמנת זיקוקים לחתונה שלנו בלי לשאול או לקבל אישור ממישהו, כמו להגיע למשרדי בתל אביב ולקחת אותי לארוחת צהריים וחיתוך מוקדם הביתה, כאילו אני עדיין בגן ואין לי מנהלת להקשיב לה או משכורת לקבל.
לא מזמן ארגנתי חוג פוליטי בקיבוץ וחששתי שלא יגיע קהל. הוא כבר היה חולה ודי מותש וכבר כמה שנים טובות שלא הצביע למפלגת העבודה, אבל אמר לי: "איזו שאלה? בטח שאני מגיע וגם הכנתי שאלות".
רזי וסתווי מילאו אותו אושר וגאווה וממש ראיתי איך הלב שלו עולה על גדותיו מעצם קיומם. כל מה שהם עשו הצחיק והלהיב אותו. כשהתיישבו, כשאכלו וטינפו את הבית, כשישנו בשקט של תינוקות, כשפלטו קללה ראשונה ובטח שכל חיבוק וליקוק שנתנו לו היו בשבילו מדליה.

אבא, אני לא נפרדת ממך.
אתה איתי כשאני קוראת ספר טוב, כשאני אוכלת שוקולד, כשאני מקללת. אתה איתי כשאין לי כח ללכת לבריכה ואני אומרת לילדים בשיא הקיץ "תכף יורד פה כזה גשם". כשטל ואני שרים באוטו עם הדודאים או הגבעטרון והילדים מתעצבנים. זוכרת שאמרת לי שגם הילדים שלי יתעצבנו עלי משטויות כשאהיה אמא. אני רואה אותך בפרצוף של אלונה היפה, בשבילים הצרים של השכונה שלכם, בעצי התפוז והלימון בגינה. ביי אבא. גידלת אותי היטב ואני אמשיך מכאן, חזקה ובטוחה באדם שאני. אני משחררת אותך למנוחה, נתראה בחלק הבא, אעדכן כשאני מגיעה.
אילת

יאיר כותב
כשאני עומד כאן היום, אני ניצב על כתפי ענקים. אבא היה המספיד האולטימטיבי. אנשים עמדו אצלו בתור לבקש כי יספיד אותם, ולעתים בלהיטותם, אף היו מוכנים להקדים את יומם. 
ואבא זכר הכל. הוא סיפר עליהם בקולו הרם והבוטח, הוא סיפר עליהם ברגעים היפים שלהם, וסיפר עליהם ברגעים והמצחיקים שלהם. הוא הנגיש אותם בצורה אנושית כל כך, כמו שהיו,  בעיניו, אשר ראו הכל.
היה לנו אבא גדול מהחיים. אמיץ, ישר, חזק, נפיל בדורו, ועם זאת אנושי כל כך, איש של אנשים, חבר אמת עם לב ענק, אשר מדבר עם כל אחד בגובה העיניים – מזאטוטים ועד שרי ממשלה, מעבריינים ועד קציני משטרה – בכל אחד ראה את הניצוץ האנושי, לכל אחד הציע אוזן קשבת, המציא לו שורה של שיר, או הדביק לו כינוי שאותו יישא לאורך שנים. 
אבא היה ה"צבר" הקלאסי. הוא היה כזה כאשר עוד השתמשו בביטוי הזה והיה כזה עד ליומו האחרון. הוא חווה בחייו את כל ההיסטוריה הישראלית וקורות חייו שזורים בה. הוא היה בן לפליטים מאירופה, אשר נטל את גורלו בידיו ובניגוד לדעת הוריו הצטרף כילד חוץ לקיבוץ. הוא היה צנחן וקצין שריון, אשר נטל חלק פעיל בכל המלחמות הגדולות, הוא היה קיבוצניק, חקלאי, נהג משאית בקואופרטיב, מורה ומחנך בבית ספר לחינוך מיוחד. הוא היה קצין משטרה בכיר, וראש אגף האכיפה ברשות למלחמה בסמים. בדמותו הבוטחת, בקולו הרועם, בעיניו החמות ובליבו הגדול, הוא הותיר חותם בל יימחה בכל מקום בו עבר. לא פעם, אני פוגש אנשים זרים בכל רחבי הארץ, וכשהם שומעים את שמי, הם אומרים לי "אבא שלך, הוא האיש הכי, הכי בעולם".     

אבא נולד באוגוסט 1939, שבועות ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו צבי ואסתר, ילידי גרמניה, נפגשו בהכשרה החקלאית, ועלו לארץ בעלייה בלתי לגאלית במרץ 1939. הם נמלטו מגרמניה ממש ברגע האחרון, כאשר בשמי אירופה כבר קדרו ענני המלחמה וסבתא היתה בהריון עם אבא.
הם קבעו את ביתם בשכונת אליעזר ליד כפר סבא, ועל אף שעבדו קשה היו עניים מרודים. המלחמה פרצה, וסבתא, שהיתה אשה פשוטה, אך מעשית מאוד, שלחה את סבא להתגייס לצבא הבריטי – היא הבינה בחושיה המחודדים שצבא עם מדים כל כך מוקפדים, חייב להיות מוקפד גם בנושא התשלומים - סבא צבי התגייס לחיל האוויר הבריטי ונשלח למדבר המערבי להילחם ברומל. זה לקח עוד ארבע שנים, אבל בסוף סבא ניצח את רומל, ושני השילינג וחמישה מיל אשר הגיעו מדי חודש פרנסו את המשפחה הקטנה. 
אבא, אשר נולד שבועיים לאחר שאביו גויס, והיה כבר ילד בן 4 כאשר פגש את אביו לראשונה.  
סבא חזר עם מבטא בריטי מושלם ושפם עשוי בקפידה שאותו טיפח גם בעת שירותו במשטרה (כן גם סבא צבי היה שוטר).   
כאשר אבא היה בן 9 התרחשו שני מאורעות משמחים בחייו, הוקמה המדינה העברית, ונולד לו אח קטן, אילן, אותו אהב אהבת נפש.  
כאשר היה בן 14 הודיע להוריו שהוא עובר לקיבוץ. הם כמובן התנגדו מאוד, אבל הוא, בנחישות אופיינית תפס מזוודה ישנה, ארז לתוכה את בגדיו המועטים, ויצא לדרך. יחף. הוא מספר שליד סיבוב רעננה, עצר את האוטובוס ג'יפ משטרתי, סבא יצא ממנו והעמיס על האוטובוס מזרון ושמיכה, אשר הקיבוץ דרש מכל אחד מילדי החוץ להביא עמו. וזוג סנדלים.

מחזור ד', שוכב משמאל - אורי אסטליין

מחזור ד', שוכב משמאל - אורי



זה מזכיר לי שפעם בשנות השמונים, חזרתי ממש מאוחר בלילה ממבדקים לצבא. ישבתי בספסל האחרון בקו 921. ליד עתלית, עצר האוטובוס במחסום משטרתי, וקצין משטרה עלה והחל לעבור עם פנס על פני הנוסעים ההמומים. כאשר הגיע לסוף האוטובוס, הצביע עלי ואמר "אתה, בוא איתי". כל הנוסעים היו בטוחים שמשטרת ישראל סופסוף תפסה פושע מסוכן. אבל כשירדנו מהאוטובוס, שאלתי את אבא – "איך היית בטוח שאהיה על האוטובוס הזה?", הוא אמר לי "אני מחכה לך פה מעשר, בדקתי גם את שני אלו שעברו לפניו."
כאשר הגיע לקיבוץ, קיבלו אותו המטפלות, שתי יקיות וותיקות (השמות שמורים במערכת), אשר בחנו את עורו השחום, ואת תוכן המזוודה הדלה שהביא עמו, והחליפו ביניהן הערות ארסיות בגרמנית על כך ששוב שלחו לנו פליט עלוב וחסר כל. אבא עמד בשקט ונתן להן לסיים, ולאחר מכן אמר להן בגרמנית – אמנם אין לי הרבה ציוד, אבל גרמנית, אני יודע מצוין.
הקיבוץ היה עבורו כמו כר פורה, ועל אף שמשפחות המייפלאוור הקיבוצי לא הקלו על הקליטה, בחריצותו, בקסמו האישי ובחוש ההומור שלו, הוא התחבב על כולם, וזכה לכינוי "אורי שמח". 

אורי אסטליין ויוסף הורוויץ 1972

אורי אסטליין ויוסף הורוויץ 1972


הוא כבש את מקומו גם בקרב הצעירים (והצעירות...) וגם בקרב הוותיקים, עמם דיבר ביידיש והחליף ספרים. הוא אף זכה לקבל גישה ישירה למדף השמורים בספרייתו העשירה של חבר הכנסת ברוך אזנייה. אבא היה איש ספר, ידען חריף ובור סוד שאינו מאבד טיפה. מגיל צעיר לימד את עצמו לקרוא ומאז לא מש הספר מידיו. סוד ידוע הוא שהשם הראשון אשר התנוסס על כרטיס הקורא של כל הספרים בספרייה היה אורי אסטליין.
לאחר שירותו הצבאי המגוון (תחילה בצנחנים, לאחר מכן כמפקד פלוגה בגדוד המיעוטים, ואפילו מספר חודשים בגולני), הוא השתחרר והחל לעבוד כנהג סמי טריילר בקואופרטיב עמק חפר. 

אורי אסטליין

את אמא פגש בטיול י"ב של בני הקיבוצים. הוא היה כבר בן 25, המדריך השרמנטי של הי"בניקים מגבעת חיים, והיא היתה בת 18 והנערה הכי יפה בעמק יזרעאל. אמא מספרת כי בפעם הראשונה שראתה אותו, הוא נראה משלומפר, מכנסיו חגורים בחוט ברזל, והוא עמד על איזו גבעה ובקולו הרועם, צעק "חבר'ה, מי בא לפשתן?". היא חשבה לעצמה - "מי ירצה בחור כזה?". כמעט 60 שנים שחלפו מאז ואותן בילו ביחד, ארבעה ילדים והמון נכדים שגרים כולם סביבם, והתשובה לכך ברורה. האהבה שלהם היא מהסוג שכותבים עליו ספרים, והבית שהקימו יחד היה מקור לחום, ובטחון ואהבה.

אורי ורותי אסטליין

שלא כמו רוב ההורים בקיבוץ, אשר היו מקבלים את ילדיהם בארבע אחר הצהריים, אבא שלנו היה עושה לילות כימים בעבודתו במשטרה, לעתים מגיע מאוחר ולעתים רק למחרת, אבל תמיד היה שם בשבילנו. בטיולים, בא"ש לילה, בסיפורים שהמציא במיוחד בשבילנו, ובהסעות בכל שעה ולכל מקום בארץ.  

אורי אסטליין עם בנו יאיר
כשהייתי בבה"ד 1 היינו לעתים מסיימים ניווט לילה ארוך, על ראש איזה פיסטין או בנקודה עלומה במכתש, ולא פעם היינו מוצאים בנקודת הסיום חוץ מהטיולית גם שתי מכוניות – מ-300 הידועה של אבא, ולצידה את המכונית של רבין (הבן של שרעבי הנהג היה איתי בקורס). שרעבי היה מכין קפה ואבא שלף מגש רוגעלך שאמא הכינה. פעם אחת רבין הציץ מן המכונית ושאל, "יחזקאל, אפשר כבר לנסוע לקריה?" 
כמה שנים לאחר מכן, כשאבא היה מפקד מרחב עמקים, ובארץ נשבו רוחות של שלום, הוא קיבל מרבין מכתב השמור בביתנו – "לאורי שלום רב – על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת, ולחופו עברנו היום חוויה מרגשת נוספת במסע אל השלום בין מדינת ישראל לממלכה הירדנית ההאשמית – ידוע לי כי היית שותף להצלחה – הואל נא אפוא לקבל את תודתי מעומק הלב – שלך, יצחק רבין, ראש הממשלה."
אבא חי חיים ארוכים טובים ומלאים. חיים שראוי לחיות אותם. הוא אהב אנשים, הוא אהב את המשפחה, את הבית והקיבוץ, הוא אהב את האדמה הזו, אשר בה קשר את גורלו ולימים הקים בה משפחה גדולה. כולנו נולדנו וגדלנו כאן, ובבגרותנו שבנו עם ילדינו לגור כאן לידו וליד אמא. כולנו סביבך אבא, אוהבים אותך תמיד. אל תדאג, אנחנו נשמור על אמא, אז נוח בשלום אבא, ימתקו לך רגבי עפרך.... עפרנו.
יאיר

אורי אסטליין עם בנו יזהר

 14 מאי 21
אורי רעי עזבת.
באוגוסט 1954 הגענו  לקיבוץ, קבוצה של ספק ילדים ספק נערים.
אורי בן 15 כמעט ואני בן 13.5. 
הייתה זאת תקופה קשה. הקיבוץ היה בחיתוליו. דור המייסדים ספרטני וקשוח לא בדיוק "אמא תרזה".
ציפינו להרפתקת חיינו אך רובנו היינו מבוהלים, חפשנו משענת אשר לא מצאנו בבני המשק, שהיו בטוחים שעליהם נאמר "אתה בחרתנו".
מהר גילינו את אורי, נער יפה, עליז, שלא ירא את הסביבה, בעל חוש הומור נדיר, חיוך כובש וידע בגרמנית אשר שימשה אותו ככלי סטרי.
אורי היה נער שהשמחה קורנת ממנו. בזמן קצר ביותר, אורי היה אהוד על כולם. אחד החברים אמר עליו "הילד תמיד שמח" וכך התקבע  השם "אורי שמח" כינוי בו היו משתמשים החברים.
בתקופה המאתגרת הזו, לי היה אורי משענת ומדריך להישרדות.
אחרי הלימודים היינו יוצאים לשעתיים עבודה בקיבוץ. אנו, ילדי החוץ תמיד נשלחנו לבצע את העבודות הפחות נעימות והיותר משעממות. אך לעבוד עם אורי היה כייף. הוא היה מסוגל לראות בכל קושי ובכל חבר ששמו עלינו כ"בוס נוגש" את הצד המצחיק, כך הפכה לחוויה נעימה גם עבודה בסידור חבילות חציר במתבן וגם גיוס לדילול "סלק בהמות".
אורי הצטיין ביושר, דבקות בעקרונות ורצון לעזור לחלש, תכונות אלו הכניסו אותו לא פעם לקונפליקט עם חברים ועיקר עם הצדקנים שביניהם.
החיוך, ההומור ושמחת החיים הגורפת שלו, הם שהוציאו אותו "מהבוץ". 
לא אשכח לעולם את הנסיעות המשותפות שלו,של רעייתו הנהדרת רותי, של ימימה ושלי בארץ ובחול. ימים של שמחה וצחוק בלתי פוסק. לשמוע את אורי מתאר את שנות ילדותו מגמד את טובי הסטנדאפיסטים, לשמוע אותו מתאר ומספר זאת על גדות אגם קסום בנורבגיה, זאת חוויה בלתי נשכחת.
יחסו לאנשים בשולי החברה היה רגיש וחברי במיוחד. עדין אני שומע את הקריאות "מוסה קעקול"  מאורי החוזר מהעבודה. קריאה שאומרת "תעודד אחי אני כאן ואני בשבילך". 
גם שעה שלמה לא תספיק לי לתאר את אורי ופועלו. יטיבו לעשות זאת חבריו לנשק ומלחמות ישראל וכמובן לשותפיו לפיקוד על המשטרה, משטרה אחרת טובה יותר.
איש מיוחד היה חברי אורי. תמיד אהיה גאה לומר אורי אסטליין חברי היקר והנדיר.
צר לי שהלכת לנו רעי הטוב. 
ברוך.

מפרי עטו של אורי
...בני שלי שהגיע עד לכאן
עד לסלע בכניסה לחצר
ונחצב בלב אבן: "בני גדול ושתקן"
התצדקנה דברי המשורר?
אבל אנו איננו שותקים
שבעתיים ירעם יגוננו
לא תמלא אותה כוס יגונים
על אותו שהלך - ואיננו.
אבן וסלע ומים זורמים
הם שקדמוני בלכתי כאן בלאט
אלוהים ושמיים, וימים שעוברים
הם ואתם – ואני במקדש המעט.
(אורי אסטליין אוקטובר 1974)

קיץ
של גווים ערומים ושחומים שזיעה מנטפים
של שקשוק ממטרות על דשאים ירוקים,
של שמחת ילדים הרצים יחפים,
של לילות בהירים וימים ארוכים.
קיץ
של פה הנוגס אבטיח אדום,
של ים, של בריכה ושל משמש כתום,
של שמש גדולה השוקעת בנוגה זהוב,
של חיוך האומר: האמן לי, זה טוב!
קיץ
(אורי אסטליין יולי 1974)

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור