כניסת חברים ותושבים

אסתר גרטנר
תאריך לידה:
1/10/1918
תאריך פטירה:
28/4/2021
תאריך פטירה עברי:
טז אייר תשפ"א
קורות חייה של אמא – אסתר גרטנר
אמא נולדה באוקראינה בעיר קמיניץ פודולסק בראשון לאוקטובר 1918. שנת 1920 הייתה תקופה של חילופי שלטון ברוסיה (בין הלבנים ואדומים הקומוניסטים). כל פלג רצה לקבל את השלטון לידו, ומי שהכי סבל מהמצב היו כמובן היהודים. בעיירה שבה גרו, היו רציחות רבות של יהודים. כל הזעם הוצא על היהודים והם היו חסרי הגנה. אביה של אמא היה רוקח והיה מוכר תרופות לחיילי הצבא האדום וגם ללבנים, ואת סבתא ואמא החביא במרתף.

לאחר האירועים הללו, הוריה החליטו לעזוב את רוסיה. לסבא של אמא, שהיה בן יחיד, היו שמונה אחיות, שגרו כולן בארגנטינה. הן רצו לשלוח להם כרטיסים לארגנטינה. אך הסבא אמר שהוא עולה לארץ ישראל, והוא ושני בניו הבכורים, ביחד עם אמא שהיתה אז בת שנתיים וקצת והוריה, עלו ביחד לארץ. בסך הכל עלו לארץ סבתא וסבא ואמא עם הוריהם וכל ילדיהם ונוצרה כאן חמולה גדולה ותומכת שלא היתה אופיינית לעולים באותה תקופה.

העלייה עצמה, הייתה כעין בריחה לעת לילה. המשפחה לקחה רכוש מועט בעיקר מזומנים ותכשיטים, והותירה מאחור רכוש רב. לעת לילה חצו את הגבול לרומניה, שם היו להם קרובים. המטרה הייתה להגיע לעיר טריאסטה באיטליה, משם יצאו אוניות לארץ. אך באותו זמן שנת 1921, נרצח יוסף ברנר, ווהבריטים סגרו את שערי העלייה לארץ. המשפחה נשארה תקועה  בווינה. הקהילה היהודית תמכה בהם כחצי שנה עד שפתחו שוב את השערים. ואז עלו על אוניה לאלכסנדריה, ומשם הגיעו לנמל יפו.

בהתחלה גרו ביפו, על יד שפת הים, אח"כ בתל אביב ליד שוק הכרמל. לאחר מכן נפרדה המשפחה הגדולה וסבא ,סבתא ואמא החלו לשוטט ברחבי הארץ. סבא שהיה רוקח קיבל עבודה כחקלאי בראשון לציון שם סבא וסבתא עבדו בשדה והשאירו את אמא מתחת לאחד השיחים. לאחר מכן סבא שימש כסניטר והיה אחראי על ניקוז הנחלים בבאר שבע, בעקרון ובמזכרת בתיה, ובכל מקום נולדו לאמא עוד אחים - סה"כ הם היו בן ושלוש בנות. לאחר מכן עברה המשפחה למושבה מגדיאל – היום חלק מהוד השרון, והמשפחה סבלה רבות מפרעות של ערביי הסביבה.

אסתר גרטנר

אמא למדה להיות מורה בסמינר לוינסקי. היא נישאה לישראל הוכדורף שעבד כחלוץ בפרדסים של מגדיאל, ונולדו להם חגי ואסנת. בשנת 1947 הם עברו לגבעת חיים במסגרת התנועה מהעיר לכפר, ואמא עבדה כמורה בכיתות הנמוכות. באותו זמן התגרשו ישראל ואמא, ולאחר מכן היא התחתנה עם אגון שחיזר אחריה רבות, ונולדה להם יעל. 

אסתר גרטנר מורה בכיתה א

אסתר גרטנר מורה בכיתה א


בקיבוץ אמא יצרה ידידויות עם החברים של אגון, יוצאי צ'כיה בעיקר – שושנקה ומשה דיג,  אלזה ולונק פרטיג, ואחרים. אמא אהבה מאד לאפות ולארח והיתה מכינה שפע של עוגות, עוגיות וריבות לפני המפגשים עמם. 

אסתר גרטנר

כשהגיעה לגיל 50, החליטה אמא שמספיק לה להיות מורה והפכה לספרנית בספריית ביה"ס שם עבדה כ20 שנה. היא היתה מאד גאה באסתטיקה של הספרייה שניהלה, בחידושים שהכניסה ובעיבוד חומרים פדגוגיים למורות. היא יצרה קשר מיוחד עם הילדים בניסיון לגרות אותם לקריאת ספרים, שהיתה אהבת חייה.

בגיל 70 סיימה את העבודה בביה"ס והחלה להקים את ספריית הוידיאו. אהבה מאד את הקידוד והיעילות שבמציאת חומרים רלוונטיים על חברים שנאגרו בספרייה.

אסתר גרטנר בספריית הוידאו

אסתר גרטנר בספריית הוידאו


משחר ילדותה אהבה אמא לעסוק בגינון ובמלאכת יד, והיתה רוקמת, מכיירת וסורגת ומכינה הרבה קישוטים לבית, וגם לנו ילדיה ונכדיה. בזקנתה היא הספיקה לסרוג שמיכת תינוק לכל נכד שיהיה לנינים שיבואו. לאחר מותו של אגון לו היתה נשואה 61 שנים, התקשתה אמא לנהל אורח חיים עצמאי והיא זכתה למטפלת המסורה דונה שבזכותה האריכה כל כך הרבה שנים. בחודשים האחרונים החליפה אותה המטפלת מאיה. תודה לשתיהן מעומק ליבנו.
כתבה יעל

אגון ואסתר גרטנר - 2007

אגון ואסתר 2007


סבתא אסתר,
בתחושה שלי עזבת אותנו כבר לפני זמן רב…
אבל האמת היא שלא נפרדנו כראוי ועכשיו זה רגע כזה של הזדמנות, הזדמנות לומר לך באמת שלום ולהודות לך

את היית חלק בלתי נפרד ומשמעותי מפסיפס ילדותי.
הבית שלך ושל סבא אגון, הסבאות שלכם, היתה עוגן יציב ואיתן עבורי שנתן לי המון בטחון.
בית שני שקיבל ועטף אותי בהרבה אהבה, תשומת לב וחום במהלך כל הילדות וההתבגרות.

אני זוכרת אותך, אישה נמרצת, חיונית, דעתנית, מלאה כוחות ורצונות, סקרנית, מלאת עניין בעולם ובמיוחד צמאה לידע ללמידה אינטלקטואלית,
מוקפת ספרים…
אני זוכרת אותך בספריית בית הספר, משקיטה בקפדנות את הילדים, בפה קפוץ, בקול צורם ובנקישות עיפרון על שולחן הספרנית… "שקטטטט שיהיה פה…".
לי לעומת זאת , וגם לנועם, היתה שמורה צנצנת עם סוכריות טופי במגירת השולחן. על שאר הילדים די ריחמתי (וגם על סבא לעיתים קרובות).
מתחת למעטה הנוקשה והקשוח היתה המון אהבה שלא תמיד ידעה איך להתבטא.
אהבת דברים יפים - מפות, כלים, צמחים, פרחים, בגדים, צבעים חיים וחזקים.
הכל בבית הקטן והצנוע שלכם היה אסתטי, מטופח ומוקפד.
לכל דבר היה מקום.
אחת לכמה זמן, כשהתבגרתי והפכתי לבעלת בית בעצמי, הורשתי להתקרב אל קודש הקודשים - ארון המפות המעומלנות 
או- ארון האגרטלים והיית מציעה לי פריט מסויים. זה היה רגע קדוש כזה, בו חלקת איתי את אוצר הדברים היפים והשלמים שלך, שהעניקו לך ביטחון.
השתדלתי לקבל את מנחות האהבה הנדיבות שלך, לצערי לא תמיד הצלחתי לשמור עליהן כמוך.
אני זוכרת כמה סדר היה בדברים -
עוגות שישי נאפו לפי סדר שרק את ידעת את פשרו-
תפוחים, שמרים, גבינה, קצף ריבה ואגוזים (שלא אהבתי)
לכל ספל היתה תחתית. 
לכל עוגה - צלחת ומזלג תואם.
לכל שולחן - מפית.
לכל פרח - אגרטל.

כל יום בארבע אחרי בית הילדים, נועם ואני היינו הולכים אליכם.
סבא היה יושב עסוק במשימות שנתת לו -
הכנת בצק מלוח לפשטידות.
הכנת בצק מתוק לעוגיות.
קילוף אגוזי פקאן לעוגות.

ואת, מסתובבת בעמלנות, כקברניט בספינה. מיישרת את המפה, מלטפת לנו את הראש, מצקצקת בלשונך על הקרע במכנס, עוקרת עשבים בגינה המטופחת...
כמה היה חשוב לך שהכל יראה טוב, יפה ומכובד. שנאכל, שנשתה, שהכל יהיה במקומו.

אסתר בת מאה

אסתר גרטנר בת מאה

ואני שמחה שבשנותייך האחרונות, התקלפו להן השכבות הנוקשות ובעל כורחך למדת להיות גם רכה, פשוטה, כנועה, מתמסרת…
הספינה המשיכה לשייט גם בלעדייך על ההגה, נשים חרוצות וטובות לקחו אותו ממך, והבית נשאר מטופח ויפה
ואת ישבת לך בירכתיים, כאחד הנוסעים ונראית כה רחוקה, אבל גם יפה ורכה.
בשנים האחרונות שאלתי את עצמי פעמים רבות, מה משאיר אותך כאן כל כך הרבה זמן?
אבל כנראה שחיכית ממש בסבלנות עד שהגיע הזמן,
וטוב שסוף סוף הגיע הרגע שלך לשחרר באמת אחיזה ושליטה ולנוע אל עבר עולמות אחרים. להניח את מה שלא תוקן כאן עדיין. לסמוך עלינו שננסה להמשיך ולטפח, לסדר ולשמור על מה שקושר אותנו יחד.
להרים עוגן לשוט לך הלאה.
תודה לך סבתא אהובה, את נשארת אצלי עמוק בלב.
טל

מימין חוה שפע אסתר גרטנר אלישבע קראוס

מימין חוה שפע אסתר גרטנר אלישבע קראוס


סבתא,
הגיע הזמן להיפרד מסבתא ואני מוצא את עצמי עם קצת שלווה שבאה מהידיעה שהיא שחררה את האחיזה על העולם הזה, אבל גם עם עצב עמוק שהשנים שחלקתי עם ה-102 שלה לא הספיקו. 

קשה לי לדבר על סבתא בלי להזכיר את סבא אגון. 
בזכרון הם תמיד ביחד, למרות שעברו 11 שנה כמעט על היום מאז שסבא נפטר. קל לדבר על סבא אגון כי הוא היה רך ועדין וחם. סבתא אסתר לעומתו הייתה יותר מחוספסת, יותר ישירה. קל לשכוח שסבא העריץ את התשוקה שלה לידע, נשען על הכוח שלה. לסבתא אסתר הייתה נחישות ועוצמה. במילים נדיבות פחות אפשר לקרוא לזה עקשנות, אבל אני בוחר לקרוא לזה איתנות. חוזק שאפשר לה לפלס דרך עצמאית בחברה שדרשה כניעה לכלל. אולי היא לא הנהיגה מהפכה אידיאולוגית, אבל עמידה על העקרונות שלה הייתה שם. 

אסתר ואגון גרטנר

אני זוכר את הבית של סבא וסבתא כאחת הנקודות החשובות בקו המרכזי של הילדות שלי: משגב, הסטודיו של דדי, הבית של סבא וסבתא. כל אחה״צ הייתה לי תחנה קבועה: מול הטלוויזיה, יושב על הספה האפורה עם הכתמים העגולים שלפי הסיפור היו באחריות טל ואופיר כשהם הפכו כוסות קפה על הריפוד אי שם בעבר הרחוק, שולחן עץ קטן שחור מלפני (לפעמים זה היה שרפרף פלסטיק אדום דהוי) ועליו מגש עץ עם טוסט חמאה ודבש וכוס שוקולית שסבתא הכינה. הבית שלה ושל סבא היה מקלט, מקום שקיבל אותי כמו שאני, דלת פתוחה תמיד. 

קשה לי לדמיין את הקיבוץ בלעדיה. היא הייתה לי נוכחות קבועה בילדות: מפגשים אקראיים בחדר אוכל, בשבילים של הקיבוץ (לפני ואחרי הקלנועית), עוגות שמרים, ותחפושות לפורים שהיא תפרה ודדי אייר. וכמובן בספריה של משגב. עד היום, אפילו שהמקצוע שלי דורש את זה, אני מתקשה לכתוב הערות בשוליים של ספרים (אפילו בעיפרון), שלא להזכיר לקמט עמודים, וחס וחלילה לקחת ספר לשירותים. 

בדרך שלה היא תמיד רצתה לתת. אולי לפעמים הדרך שלה לא הייתה הכי קלה, אבל הרצון היה שם. ובשנים האחרונות, לפני הנסיגה העמוקה יותר מהעולם הזה אבל אחרי שהיכולת לשמור על קו שיחה ישר נעלמה ולא יכולנו לדבר יותר, אני בעיקר זוכר איך שהיא הייתה מחזיקה לי את היד, עדיין עם עוצמה בלתי מתפשרת, מושכת אליה ולוחצת אותה ללחי שלה. היה חום שם, ואהבה, וחוזק דברים שהיא לא תמיד יכלה לבטא במילים בצורה ישירה אבל דברים שתמיד הרגשתי. 

למרות שהפרידה ממנה הייתה הדרגתית, נסיגה של מעבר לעשר שנים,(בעצם מאז שסבא אגון נפטר), עדיין קשה לי לא להיות מסוגל להיפרד ממנה באופן אישי. אולי בעיקר כי אני יודע כמה היה לה חשוב לקבץ את כל המשפחה ביחד, לארוג מחדש את הקשרים ביננו, בין ילדים, נכדים, נינים, בני-דודים. אולי גם כי כשהיא דעכה קיוויתי לעוד רגע שבו היא תעורר ותזהה אותי ונוכל לדבר שוב, ועכשיו זה כבר לא יקרה. הגעגועים אליה, אל הנוכחות שלה כמו שהכרתי התחילו כבר מזמן, אבל עדיין הפרידה ממנה קשה, והיא תחסר לי.

--נעם 

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור