כניסת חברים ותושבים

ששון שוחט
תאריך לידה:
16/7/2034
תאריך פטירה:
4/11/2020
תאריך פטירה עברי:
יז חשון תשפ"א
ששון שוחט עם הילדים

קורות חייו של ששון
ששון נולד בעירק בשנת 1934 בבית ענק עם חצר מרוצפת גדולה ובו גג ששימש חדר שינה לכל המשפחה אליו היו מעלים את כל המיטות בימי הקיץ החמים.
בשכנות לבית היו שלושה בתי כנסת שבאחד מהם היה מתפלל אביו שאול. 
הטראומה הגדולה ביותר שחווה ששון בתקופת הילדות שלו היה מאורע רשיד עלי בשנת 1941 כשהיה בן שבע שנים. הערבים טבחו ושדדו את בתי היהודים עד הרגעת הרוחות ע"י הצבא הבריטי שהגיע לעירק מירדן.
האח הבכור יהודה היה בין השליחים המרכזיים של התנועה הציונית בעירק והוא התחיל לתכנן את העלייה של המשפחה לישראל. ששון לא ידע דבר ונאסר עליו לדבר על כך בבית הספר. העלייה הרי הייתה בלתי לגאלית. 
עם עגלות רתומות לסוסים ואחר כך ברכבת הגיע ששון עם אמו, אביו וחלק מאחיו לביירות. התקופה בביירות הייתה עת למשחקים, הסתובבות בשוק ובילויים בחוף הים וברכבת החשמלית. 
בליל שמחת תורה נסע ששון עם קבוצה של 70 אנשים נשים וטף אל הגבול הלבנוני כדי לחצות ולעבור לישראל. עם הילדים הקטנים על הידיים, החלו ללכת בדממה בדרך לא דרך על קוצים ודרדרים. מבריחי הגבול לא הגיעו לפגוש את הקבוצה והיא נאלצה להמשיך ללא היכרות עם הדרך. כך קרה שהגיעה בטעות כשכבר האיר היום לקיבוץ כפר גלעדי. 
עם הגיעם קרוב לקיבוץ כפר גלעדי הם הוקפו לפתע חיילים בריטים בליווי כלבים ונאלצו לרוץ באי סדר לכיוון הקיבוץ. בחורים ובחורות של הפלמ"ח רצו לכיוונם עם מקלות בידיים. בריצה זו נפל ששון לבור ממנו נמשך על-ידי חייל בריטי. הצילה אותו בחורה מהפלמ"ח שהגיחה עם מקל ביד וללא בושה נתנה לשוטר מכה על הידיים והיא שחררה אותו לרוץ כל עוד נפשו בו אל הקיבוץ. 
אחר כך הגיע ששון לחיפה והופרד מהמשפחה. הוא הועבר עם לבנה אחותו לקיבוץ אלונים ומשם המשיכו לגבעת חיים. בקיבוץ צורף לקבוצה של נערים עולים מעיראק וסוריה, שכולם הופרדו מההורים ולא ידעו מילה בעברית. השנה הראשונה היתה קשה ביותר: ללא המשפחה והקרובים שנשארו בעיראק אך גם ללא בית בקיבוץ בית אליו יכול ללכת לאחר יום הלימודים. ששון לא ידע לאן לקחו את אביו, איך אמא מצאה אותו ולאן פוזרו כל האחים. רק לאחר יותר מחודשיים הופיעה אמא לביקור בקיבוץ. הקשר עם ההורים והאחים היה די רופף. עם ההורים ששון התראה רק כפעם בחודש.
בכתה ח' נבחר ששון למזכיר חברת הילדים ואז גם התחילו הבעיות בקיבוץ בין חברי מפא"י לבין חברי מפ"מ. הפילוג יצר עבורו בעיה רגשית, כי באותה עת היה מושפע מבן אהרון וייצג את ילדי המאוחד, אך גם היה חבר של איה רט בת כיתתו שעברה לאיחוד.  

מחזור ב 1954 גבעת חיים מאוחד עם ששון שוחט

מחזור ב 1954 גבעת חיים מאוחד עם ששון שוחט



בשנת  1951 הוקמה באזור כפר הרואה מעברת אוהלים לעולים מתימן, וששון ארגן מספר ילדים אתם הלך פעמיים בשבוע -  חצי שעה לכל כיוון בשעות הלילה - להדרכה של ילדי העולים. 

ששון ואיה חיילים

בצבא שירת בנח"ל, לאחר שהקיבוץ לא אישר לו לחתום קבע לטובת קורס טיס שהוצע לו. בקורס מ"כים מונה למפקד חוליה בהתקפה על המצרים. זה היה המבחן הראשון של הנח"ל בפעילות מלחמתית ואותו הם עברו בכבוד. 

ששון ואיה שוחט פורים

ששון ואיה שוחט פורים



טכס החופה שלו ושל איה התקיים במסגרת המשפחה ומספר חברים  בבית של אמו בקריית מטלון. לאחר החתונה השתחרר מצה"ל והודיע למזכירות גבעת חיים מאוחד שהוא עוזב את הקיבוץ ועובר לאיחוד, לאחר שהבין שעבור איה ומשפחתה יש חשיבות רבה להישאר באיחוד. 
בדמי השחרור שקיבל בסך של 30 לירות – החליט לעשות רשיון נהיגה למשאית. כך יכול היה להסיע יותר מאוחר את תוצרת המטע, לקחת במשאית מתנדבים לטיולים בארץ ולהסיע חברים להצגות בתל אביב.
בהמשך נשלח ע"י המשק ללמוד בפקולטה לחקלאות בקורס שנמשך שנתיים ברציפות ללא חופשות. לאחר סיום הקורס חזר למשק והחל לרכז את ענף המטעים עד שנת 1967. אז עבר לנהל את מחלקת המשלוחים באמבר.

צוות ענף המטע

צוות ענף המטע


בשנת 1970 נבחר ע"י האספה לשמש בתפקיד הגזבר ומרכז הקניות של המשק. 
בספטמבר 1973 נבחר עודד בן אור להחליף אותו בגזברות, אולם מלחמת יום הכיפורים שפרצה בפתאומיות לא אפשרה חפיפה מסודרת. ששון הגיע בבהילות לאברהם שניר שהיה מנהל החשבונות, העביר לו את החותמת וכמה מילים על מה שצריך לעשות, לקח כמה בגדים להחלפה ועלה להסעה. בדרך לתעלת סואץ ראה כוחות אשר נסוגו מהמעוזים, אחוזי פחד מהטראומה שעברו במשך היום. כשהאיר השחר למחרת גילה חיילים מצרים עם RPG מסתובבים סביב הכוח, ומיד התחיל העימות עם המסתננים עד שחוסלו. 

ששון שוחט

לאחר המלחמה גויס לתפקיד גזבר המשחטה האזורית הוד חפר, ובשנת 1977 נבחר ע"י הנהלת קואופרטיב עמק חפר לנהל את הקואופרטיב. לאחר כ- 6 שנות ניהול בחרה בו אסיפת הקיבוץ לניהול המטבח, ולא היתה לו ברירה אלא לקבל את ההחלטה אף-על-פי שלא התלהב מהתפקיד.
בהמשך נכנסה תמנע לתפקיד מזכירת הקיבוץ וביקשה ממנו לשמש כיועץ כלכלי, תפקיד בו נשאר כשנתיים עד שפנו אליו מתחבורה. תחבורה היתה ארגון הגג של הקואופרטיבים ובתור שכזו היא ייצגה אותם במוסדות הארציים השונים. 
בשנת 1990 נכנס ששון לתפקיד מרכז המשק. הוא החל בהיכרות עם מרכזי הענפים השונים כדי ללמוד את הבעיות וחידש את ישיבות מרכזי הענפים, מהלך שעזר לנושא תכנית ההשקעות היצרניות. 
בשנת 1992 החל בתפקידו כמנהל העמותה לייעוץ ושיקום של ברית התנועה הקיבוצית, ובשנת 1993 עבר ללונדון לעבוד במפעל שעסק ביצור כבלים לתקשורת תת ימית .
כאשר חזר מלונדון לארץ קיבל הצעה מפתה של שירות במסגרת משרדי החקלאות והחוץ באוזבקיסטן, אשר כלל ייעוץ כלכלי ושיווקי של פרויקט אמריקאי ישראלי לסיוע לאוזבקיסטן, לאחר שחרורה מברית המועצות. ששון פנה למזכירות כדי שתאשר לו חופשה של שנתיים, אך לא קיבל אישור לכך. לבסוף החליט לצאת לתפקיד בלי אישור המשק, בתקווה שהזמן יעשה את שלו.
בהגיעו חזרה לארץ התחיל לחפש עבודה חדשה, אבל בגילו כבר התקשה למצוא. הוא נאלץ לעסוק בהסעות עד הגיעו לגיל פנסיה. בפנסיה מצא פעילויות חדשות ומהנות: בין היתר עסק בפעילות ספורט יומית, למד את אמנות הויטראז' ויצר עבודות לכל המשפחה, ונשבה בקסמיו של משחק הברידג'. 
החתונה של הדס ועמרי הייתה עבורו השלב הראשון של התרחבות המשפחה, ואחריה התחתנו גם שאול, איריס ויסמין, והגיעו גם הנכדים: נטע, יותם, רוני, שי, גל, אורי, מאיה, יהל, ירדן, שני ועפרי.
בספר שיצא לאור בשנת 2017  ובו מספר ששון את סיפור חייו - הוא מסכם: 
"ההרגשה היום טובה, והלוואי וכך יימשך עוד שנים רבות, שאוכל להנות מהחיים ומהמשפחה. עברתי חוויות רבות, מהילדות דרך הייסורים הראשונים בארץ, חוויתי את הקמת המדינה, והשתתפתי בחמש מלחמות. עברתי מקומות עבודה רבים מגוונים ומעניינים שבהם תרמתי ככל יכולתי. הבאתי לעולם 4 ילדים, שתרמו לי 11 נכדים מקסימים. היום יש לי רק הנאה מהם. זכיתי לבקר במקומות רבים בעולם."
יהי זכרו ברוך!


ששון שוחט עם הדס

אבא
כבר לא אקרא לך ככה ולא אבוא לבקר אותך ולא אדאג לך ואתה כבר לא תדאג לי וגם לא תתקשר אלי ותתעניין מה שלומי ומה שלום יותמי וגולי ומאיוש ואיפה אוכלים בשישי ואיזה אוכל לבשל לילדים ליומולדת ואולי אני רוצה ריבה שהכנת וגם גויאבות וקלמנטינות.
ולא אוכל לבקש ממך שתקפיץ את יותם לצבא  ואת גל לאימון ושתכין למאיה ארוחת ערב כי אני לא נמצאת.
כי כזה אבא היית ,עם הלב הכי רחב שיש, שתמיד ידעתי שלא משנה מה יקרה, יש לי גב והוא יציב וחזק ולא יתן לי ליפול. ואתה הרי הכל יכול ותמיד אומר אין בעיה על כל דבר שביקשתי.
לימדת אותי מה כוחה של משפחה ושאין גבול לנתינה בה. ידעת לבשל הכי טעים, להכין ריבות נהדרות, גידלת עצי פרי הכי מניבים, כל צמח וכל עץ צמח אצלך. הכנת לנו מראות וחנוכיות מויטראז' וכל יום שחית בבריכה והלכת לחדר כושר ולשתות קפה אצל עזרי, תמיד עם האופניים. 
ולא הפסקת ללמוד כל הזמן. כל החיים. 
ואז נפלה עליך המחלה ולאט לאט השתלטה לך על הגוף. ועם הגוף שנחלש כך גם הנפש, שהרי אם אתה לא יכול לנוע באופן עצמאי  ולנשום באופן עצמאי אז מה הטעם? זה כל כך מנוגד לאישיות שלך להיות מוגבל ולהזדקק לעזרה בכל דבר. בשנה האחרונה ניתנה לי הזדמנות לגמול לך על כל מה שהיית בשבילי תמיד. שמרנו עליך וטיפלנו בך בכל מה שהיית צריך ,דאגנו שלא תרגיש שאתה לבד, יום יום באנו אליך ואין אבן שלא הפכנו כדי להקל עליך.
נוח בשלום אבא אהוב שלי, מגיע לך. אתה כבר לא סובל.
הדס

ששון שוחט עם הילדים

"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,
שנים כה רבות
כמעט נוצר רושם של שלווה
אין הם זזים מקומם וכך נסתרים הבקיעים
מעין גאוה...
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים,
יבוא וילך
ופתאום האבן פצועה, 
אמרתי לך כשסלעים נשברים, זה קורה בהפתעה
ומה גם אנשים".

אבה'לה שלי, הסלע החזק, הגדול והנוכח בחיי\ נשבר!
ואין לי באמת מושג איך ממשיכים מכאן? 
כבר הרבה זמן אנחנו מסתכלים למוות בלבן של העיניים ומנהלים איתו דיאלוג, אבל כשהוא הגיע זה תפס אותי לא מוכנה בכלל, ולא עשה הנחות. 
אתה כבר רצית מאוד "לסיים את המשחק" כדברייך, ואני ניסיתי להבין אותך, אתה חיית בחודשים האחרונים באופן שהיה כל כך לא ראוי לגאווה ולכבוד שהיו חשובים לך, אבל בתוכי לא הייתי מסוגלת לעזור לך באמת... וכל כך קיוויתי שזה יקרה מעצמו, בשקט, בלי סבל... היה קשה לראות אותך דועך. 
אבא, אין לנו מושג באמת מה קרה שם, בשעות האלו של לפנות בוקר, וכנראה שגם אף פעם לא נדע, אבל אתה הגעת למחוז חפצך וכנראה רק כך יכולת לשחרר, בשקט, בלילה, בלי שאנחנו סביבך, כדי לא להקשות או לצער, כי אני ניסיתי להיאחז בכל רגע איתך כאוויר לנשימה, מה שלך פחות היה. 
אבא, אני רק רוצה להגיד לך תודה! תודה שלימדת אותי מהי נתינה ומהי חמלה ומהי משפחה, תודה על התחושה הבסיסית שחייתי איתה, שאתה תוריד את הירח בשבילי! מעולם לא אמרת לא לאף בקשה. ידעתי שאפשר להיעזר בך לכל דבר. בעצה, בהסעה, בהכלה, בהאכלה, בהבנה ובהגנה, היית עבורי דמות מעוררת השראה. 
כמה חשוב היה לך לתת, איך התייצבת בכל שישי בבוקר בכלבולית, לקחת את העיתון ולדהור על האופניים (לפעמים כנגד התנועה), כדי להביא לי אותו הביתה. 

ששון שוחט

אבא, אני נפרדת ממך היום, בעצב גדול, עם לב מרוסק מכאב, אבל עמוסה בחוויות של משפחה, שטיילה יחד ובלתה, שאכלה יחד כל שישי מטעמים מעשי ידייך, שציינה חגים עם תוכן ומסורת ועם ויטראז'ים בבית שהכנת לכל אחד מאיתנו, מחנוכייה ועד מראה והמון צנצנות של ריבה...
כי כזה היית, פעיל, יצירתי, תמיד עסוק, תמיד לומד ומלא בנתינה. 
נוח על משכבך אבא חמוד שלי, אני מקווה שאתה מצליח כבר לקחת אוויר מלוא ריאות ולנשום וללכת זקוף מחדש!

ששון שוחט נחמה שגיא אברהמלה שמיר בקפה

ששון שוחט נחמה שגיא אברהמלה שמיר בקפה



ותודה אחרונה שלושה אנשים חשובים ומשמעותיים שליוו אותו: לאברהמל'ה שמיר, על חברות קרובה של המון שנים ומפגשים יומיומיים לקפה עד הרגע האחרון, גם אם לפעמים בשתיקה, וארנון שלפני 18 שנה פגש אותם בקפה של עזרי ומאז אותו יום הם שותים יחד קפה ב- 10:30 ומנהלים פרלמנט, שלאחרונה בעקבות הקורונה עבר למרפסת של אבא, כי איך אפשר להפסיק להיפגש?
ואחרון – איוואן, המלאך – thank you very much!
איריס

ששון שוחט עם הנכדה

יסמין כותבת
לילה. עוברת בין ילדיי והלב נקרע. הם לא מצליחים להבין איך ממשיכים מכאן ואני, אין לי תשובות.
מקומך הענק בתוך הלב של כל אחד מאיתנו בלתי נתפס. עפרי אומרת שרק עכשיו היא מבינה כמה היית משמעותי עבורה, וכמה אתה חסר לה.
אבא, אישיותך היא בעלת עוצמה על כל אחד ממשפחתנו הקרובה והרחוקה. אישיות שכל כולה נתינה, מסירות, אהבה ללא תנאי ומסר אחד עיקרי שאתה תמיד שם בשביל כל אחד מאיתנו.
אבא, אני מרגישה שהמחשבות מתרוצצות ללא הרף בין הראש ללב. הראש שמנסה להסביר שאתה עכשיו במקום של שקט, כבר לא צריך להילחם על כל נשימה והסבל נגמר. והלב שרוצה אותך עוד איתי. עוד איתנו. איך ממשיכים מכאן? איך ממשיכים את היום בלי לבוא לבקר אותך, בלי לראות אותך, בלי הידיעה שאתה נמצא.
אבא, היית מתווה דרך עבורי, תמיד היה חשוב לי לבוא לשתף אותך, לשמוע את דעתך, האנשים הקרובים אלינו באמת, יודעים עד כמה חלקך בנסיעה של רענן ושלי עם הילדים לבוסטון היה משמעותי. בלי הרבה מילים, עם מסרים ברורים. ככה היית.
ויותר מהכל, הערך אותו הנחלת לנו מגיל 0 הוא ערך המשפחה. תמיד חשבתי שכנגד כל הסיכויים, 18 שנים שבהם הבאתם ארבעה ילדים לעולם, שרובם גדלו בבתי הילדים ולא בבית ההורים ולמרות הכל, האחים שלי הם הדבר היקר לי מכל. אלה ששותפים לדברים הכמוסים ביותר שלי. שותפיי לצחוק ולכאב, חלק בלתי נפרד ממני. וזה ברור לי שזה הכל בזכותך. משפחה מעל הכל.
אתה, שהגעת בגיל 10 כילד חוץ לקיבוץ, ללא משפחה וללא שפה. חווית הסתגלות והתמודדות לא פשוטה בלי אבא ואמא לצידך, אך אף פעם לא התלוננת. הסתכלת למציאות בפנים והתמודדת. הקשרים שלך עם תשעת אחיך שכל אחד גדל במקום אחר תמיד עורר בי הערכה והשתאות. קשר שהיה עבור כולנו דוגמא לאיך למרות כל הקשיים, צמחתם להיות משפחה מלאה באהבה הדדית, עשייה אחד למען השני ואותה ידיעה שתמיד גדלנו לצידה שמשפחה מעל הכל.
אבא, היית איש של עשייה, תמיד עסוק, מארגן, מנהל. כילדה זכורים לי הלילות לפני חג הפסח שהיית יושב עם דף המשבצות הגדול ומשרטט את סידורי השולחנות לליל הסדר של הקיבוץ, איך הצלחת להושיב 1000 איש סביב שולחנות לחג קיבוצי שאותו הנחת לאורך שנים. ואיך שנגמר מיד היינו עולים על האוטו לפתח תקווה לליל הסדר של המשפחה. כל הזמן היית מגשר בין הנאמנות לקיבוץ ובין המשפחה שלך שהיתה כל כך יקרה לליבך.

ששון שוחט טיול לסיני

ועוד אני זוכרת כילדה איך היית מארגן את הטיולים של הקיבוץ לירדן, למצריים. מארגן כרטיסים, מנהל רשימות והכל בשקט ובחריצות רבה. תמיד אני זוכרת אותך בעשייה, אף פעם לא נח. גם כשיצאת לפנסיה מילאת לך את היום בספורט, ויטראז', פרלמנט יומי בקפה של עזרי, קניות בשוק, ובישולים לכל המשפחה. ופתאום, הגיעה המחלה הארורה שטרפה את כל הקלפים. לקחה לך את כל מה שאתה, את העצמאות, את השליטה, את העשייה ואת הנתינה.
אבא שלי, עברת חצי שנה של סבל, נלחמת על כל נשימה ואנחנו איתך. הלוואי והייתי יכולה לחסוך מאיתך את הסבל הזה. ועכשיו אנחנו נפרדים, מלאי אהבה, געגועים ועם המון הערכה לכל מה שהיית עבורנו ועבור ילדינו. אבא שאהב אותנו ללא תנאי, גידל אותנו במסירות אין קץ ובידיעה שבכל מצב יש מי שעומד מאחורינו. אבא שלי, תנוח עכשיו. אתה צריך את זה. אוהבת אותך בלי סוף.
יסמין

ששון שוחט עם יותם הנכד חייל

סבא,
אני לא יודע איך נפרדים מבן אדם שאתה כל כך אוהב.
לא אוכל לספר הכל, אם אעשה זאת נעבור ל2021.
תמיד התגאיתי בסבא שלי, המאצ׳ו שמחזיק את המשפחה בשתי ידיים, שהגיע מעיראק לקיבוץ בלי עברית, היה מזכיר חברת הילדים, אח"כ גם מרכז משק ומזכיר קיבוץ ותמיד היה עסוק בעשייה.
שאיכשהו פעם עזר לכל מי שרק הכרתי בקיבוץ ומבלי להבין בכלל כילד, הייתי גאה תמיד להגיד שאני הנכד של ששון.
סבא זהו לא סוד שהקשר שלנו היה מאוד חזק, יעברו ימים רבים עד שאבין שזהו לא קשר רגיל של סבא ונכד ושאתה אינך אדם רגיל
לפני כמה ימים דיברתי עם החיילים על קבלת החלטות שקולה. נתתי להם דוגמא שלפני כל החלטה חשובה אני מתייעץ איתך והם הכירו אותך מהסיפורים. היום לדוגמא, היינו אמורים לדון על איפה אני צריך להשקיע את הכסף שלי, דרך אגב סבא ממליץ על אלטשולר שחם.
לפני יומיים הייתי על אוטובוס עם החיילים שלי בדרך לבה"ד 1 לחזרות לטקס סיום קורס קצינים כשאמא התקשרה אלי ב6:09, מיד ירדתי מהאוטובוס. כשעניתי לה, כבר הבנתי.
ביוני השנה קרה אותו דבר כשהתבשרתי שזהו כנראה יומך האחרון, בדרכי הביתה ברכבת כתבתי את לבי מנסה שלא להיתפס כצנחן בוכה ברכבת, זה מצטייר פחות יפה מבכותל.
הדפסתי אותו ורצתי מהר לביתך להספיק להקריא לך ולהיפרד, אלו היו 2 הדק׳ הכי קשות בחיי.
דמעה זלגה מעינייך ואמרת לי מבעד למסכה שאתה אוהב אותי ותלינו את הכתוב על המקרר לצד כמויות הברכות מהנכדים לאורך השנים.
אני מאוד שמח שהצלחנו כמשפחה ללוות אותך בזמניך הקשים ושכמות האנשים שדרשו לשלומך לא הופסקה והרגשת כמה אוהבים אותך. אני תמיד חשבתי שזה מה שהחזיק אותך אתנו לעוד ארבעה חודשים.
אקרא את מה שאמרתי לסבא :
סבא שלי הוא הכי טוב בעולם.
הוא הכי בכושר, הוא עושה 40 בריכות כל בוקר ואח"כ מקנח בחדר כושר אחרי זה יעלה על האופניים וייסע לשתות קפה עם הפרלמנט אצל עזרי, יכין קובה סלק לשבת, יבקר את הנכדים, יביא עיתון לאמא ויתכנן את הטיול הבא בעולם.
הוא תמיד יודע הכל, איך צריך לעשות ומה עשו ואם לא אז הוא יתחיל ללמוד ויגיע לתשובה.
סבא שלי הוא הכי נוכח בעולם, היו פעמים שגם קראתי לו אבא, בעיקר אחרי הגירושים כשהיה נוסע להעיר אותי ולהעיף אותי לביה"ס. כשהיה לי קשה או לעזור במתמטיקה כשצריך ואם ברחתי מהבית ידעו למצוא אותי אצלו.
אוכלים סלט עם ביצה קשה אח"כ קפה עם חלב תנובה הצהוב ופרוסת עוגה או באבא ומדברים על החיים.
הייתי מבקש כל מיני סיפורים - על הפעם שנלחם במצרים עם סטן שהיה לו מעצור, על הפעם ששאול ביקר אותו במוצב בסיני והייתה התקפת טילים, על איך הקיבוץ היה בתחילתו, מה עשו כשהגולן שלט על הכינרת
על הטיולים עם סבתא בעזה, על הילדות בעיראק, על המעבר לקיבוץ,
על איך לעזאזל הוא נשאר בתנאים של הקיבוץ כשעבד כל כך קשה והקיבוץ לא תמיד היה לצדו וסבא תמיד ענה שהוא האמין בו.
סבא תמיד מגיע לכל מקום, לשחק איתי בת"א לראות סוס ופרה בירקון, לחגוג ימי הולדת באילת אני והוא בבית מלון ובעיר דויד, בלונה פארק, בשיט, להרצות בביה"ס.
מלמד אותי לנהוג על טרקטור בסיבובים האינסופיים עם עגלה ברוורס סביב הכיכר של שפרירים זה לא מיסטר מיאגי זה מיסטר שוחט.
כל פעם שהתלבטתי הוא היה הראשון ששאלתי אותו.
כשנשבעתי לצבא הוא היה שם איתי בטקס, וכשקיבלתי דרגות סמל היה הראשון לשכנע אותי לצאת לקצונה אחר כך גם היה איתי בבה"ד 1 בטקס סיום כשקיבלתי דרגות סג"ם ואחר כך כשתכננו ביחד איזה תפקיד אעשה או אבקש.
כשרבתי עם ההורים הוא היה הראשון ללמד אותי איך להתנהג.
כל יציאה הביתה מהצבא הייתה מתחילה בקפה אצל סבא.
לעולם לא חשבתי מה יקרה כשלא תהיה פה.
תמיד חשבתי שתהיה כאן, הרי אתה הכי חזק והכי חכם והכי טוב בעולם.
כעת, רק נותר לי לומר תודה על 23 שנים של דאגה וחברות, סלע יציב בחיי, שתמיד היה אפשר לפנות אליו בכל בקשה בכל שעה.
נוח בשלום סבא יקר, 
אני לנצח אוהב אותך ואהיה אתך בכל מקום, מקווה שיהיה לך טוב עכשיו ושהצלחתי להיות נכד מספיק טוב עבורך, כי אני לא יכול לחלום על סבא טוב יותר.
יותם

ששון שוחט

נכתב לרגל ה-30
ב- 4.11.95 נרצח לנו ראש הממשלה ואני בכיתי ימים ולילות, בכיתי נהרות של דמעות, כי הייתה לי אז תחושה חזקה של יתמות. בדיוק 25 שנה אחר, ב- 4.11.20, נפרדתי לעולמים מאבא שלי והפעם תחושת היתמות היא קשה וחזקה ומהדהדת ונוכחת כל כך. 
אבא, המושג "השמיים הם הגבול" היה מיושם אצלך הלכה למעשה באבהות. פעם חברה אמרה לי בהקשר שלך ש"אי אפשר לדמיין חיים בלי אבא ששון" וכמה שהיא צדקה! אה היית אבא כל כך נוכח וכל כך מעורר התפעלות והשראה, שמי שזכה להכיר אותך לעומק נשבה בקסמך וידע לא להיעלב אם סיימת את שיחת הטלפון בטריקה, או אם נעצת מבט חודר ועמוק, או כשנפגשת, לא התחבקת ונתת איזו צ'פחה ידידותית, כי כזה היית – מעשי, סגור, מופנם, אפילו צנוע וביישן, אבל הלב שלך היה פתוח ורחב.
היום יום שישי וגם היום, אף אחד לא נכנס אלי בחטף בבוקר והשאיר לי על האי עיתון "ישראל היום", שכדי לזכות בו צריך להגיע מוקדם בבוקר לכלבולית. 
הזיכרון והגעגוע אלייך אבא, מכה ומבליח כהבזק של ברק. זה יכול לתפוס אותי לפתע, לא מוכנה, בזמן נסיעה, בטח אם י איזה שיר ברקע, כזה שסוחט את שק הדמעות. זה תמיד תופס בימי שישי אחר הצהריים בזמן הבישול לארוחת שבת, שבלעדייך – זה נורא! והקשה מכל, להיכנס אלייך הביתה והוא חשוך וריק! 
אבא, הייתה לי הזכות לטפל בך בערוב ימייך, כי אתה אף פעם לא ידעת לבקש עזרה ולא ידעת לפרגן לעצמך ותמיד הכל היה שטויות מבחינתך, ובסוף – כבר היה קשה. ואני רק רציתי לחבק אותך ולעטוף ולנסות להקל לך על הסבל ולהחזיר לך בתמורה על כל כך הרבה שנים של מסירות ונתינה. 
אבא'לה, הלב מרוסק, הנשמה כואבת והגעגוע עצום ואנחנו רק בתחילת הדרך...
אז רק רוצה להגיד לך שוב תודה על כל מה שהיית עבורי ועבור משפחתי. אתה, כמו שאמרתי לך בהלוויה, סלע קיים ונוכל וחזק שהתפורר ונסדק ואני לא יכולה לשאת את הפרידה הזו ממך והגעגוע הוא קשה ובלתי נסבל. 
איריס

אבא שלי אהוב,
לא מאמינה שעבר חודש מאז אותו לילה גשום שבו קיבלתי את הטלפון לבוא אלייך.
חודש שבו למרות שאתה לא נוכח פיזית, אתה הולך איתי לכל מקום,  נוכח בחיי ונמצא במחשבותיי.
בכל בוקר שאני הולכת לבית הספר ובכל סוף יום שאני עוברת דרך השביל המוביל לביתך,  אני מסיטה מבט חטוף לעבר חלונות ביתך המוגפים ומיד חוזרת לדרכי,  כי זה כואב מדי. הדרך לבית ספר בבוקר נהייתה קשה יותר החודש,  וכל בוקר כל כך רוצה לפנות בשביל ולבוא אלייך כפי שהייתי עושה יום יום עד לפני חודש,  אבל אתה כבר לא שם. הבור שנפער לא מצליח להתמלא,  עם כל חיבוק או שאלה של מה נשמע מורידה עוד דמעה.
בשבעה האחים שלך הגיעו ושיתפו אותנו בכל כך הרבה סיפורים של המשפחה ושלך, ואני בעיקר חשתי בחסרונך,  וכמה שהיית נהנה לשבת איתם ולהעלות זכרונות יחד.
עץ הקלמנטינות שלך עמוס לעייפה,  אנחנו מגיעים מפעם לפעם לקטוף קצת,  אך אצלי ישר עולה דמותך רכובה על האופניים,  מביא לי שקית קלמנטינות הביתה,  או ימי שישי בהם היית מניח על השולחן את בקבוקי הפלסטיק עם מיץ הקלמנטינות שסחטת. 
רוצה לספר לך שירדן לומד לקראת העלייה לתורה כמו שכל כך רצית,  וגם ביקשתי ממוטי כפי שאמרת לי, שילמד אותו בנוסח הספרדי.  עוד חודש יש לירדן בר מצווה ואתה תהיה כל כך חסר לי.
אבא,  אנחנו ממשיכים כל שישי להיפגש,  ולעשות קידוש,  בדיוק כפי שהיית רוצה והנחלת לנו כל השנים.  אך ערב שישי הוא כל כך קשה בלעדייך.... איך שהשמש מתחילה לשקוע  ואני בין הסירים,  חסרונך כל כך מוחשי. ערב שישי הוא שלך. תדע שאנחנו ממשיכים להכין את אותו תפריט שהיית מכין כל השנים,  ולא מעיזים לשנות. ממשיכים בדרכך. ולומדים להעריך את ערך המשפחה שהיה נר לרגלייך.
אבא,  אני מתגעגעת,  אתה חסר לי,  לכולנו. תודה על כל מה שהיית עבורנו כל השנים,  ועל כל מה שהשארת לנו בלכתך. 
אוהבת אותך מאוד
יסמין

ששון יקר שלנו,
גשם עז ניתך כשקיבלנו את ההודעה על שנפרדת מאתנו לעולמים. 
לא יכולנו לשמוע את המילים שהודיעו לנו זאת. בעצם, גם לא רצינו לשמוע. 
לא ייאמן. 
אחיה האהוב של חמותי תקווה, דוֹד שהיה לחבר של אישי אפרים, שלי ושל צאצאינו לדורותיהם - איננו. 
השמים הרועמים הפגינו את נחישותך לכל אורך חייך, 
והגשם העז סימל את עָצמתך לאורך שנות עשייתך.
וכולנו – בשמים ובארץ ביכינו בכאב גדול את לכתך.
ובלשונך שלך: "תם המשחק!"
כל משחק הוא בעל משמעות הנובעת מִתְּשוקה. הוא הנותן לעיסוקֵי החיים משמעות. המשחק יכול להפיג מתחים ולחדש כוחות .אך ללא עיסוקי החיים שסבבו את חייך וללא מתן משמעות להם – איבדת את התשוקה.
וכפי שכתבת לי בווטסאפ האחרון ממך:
"מצב הגוף לא השתנה. הרוח שפופה."
עומדים אנו פה היום כואבים ומתקשים להאמין.
חיים מלאים היו לך והותרת אחריך את צאצאיך הרבים שהרבית לחבק - צמאים ומבקשים להמשיך את המורשת שלך.
חייךָ היו שלובים במשחקים:
ילדותך החלה באיבוד הדרך. עוד בעירק כשיצאת בהיותך בן חמש שנים לבקר את הדודה גוּרג'י ולא מצאת את ביתה. עד שבני משפחה ואנשי משטרה תרו אחריך ומצאו אותך בריא ושלם בקצה השני של העיר. 
ילדותך המשיכה במשחקי שובבות כמו תופסת וקפיצות מרחבת המרפסת למטה בבית רחב הידיים בעירק. עד שיום אחד בפסח נותרת עם רגל שבורה. ועוד מעשה שובבות היה לך עם הכבש ששמת לעיניו מגבת אדומה.
זה היה הבית האהוב עליך. תמיד הזכרת והדגשת אותו בחיוך בימי החג והמועד. 
כזו היא גם תחושת ה'יחד' שהנחת כחוט השני בין דורות המשפחה, מני אז ועד עתה. 
חייך המשיכו בימי המתח של ההתקוממות בבגדד, שמילאו את מחשבותיך בפחד ואתה בן 7 שנים בלבד.
עד ההחלטה הגורלית של אחיך הבכור יהודה להורות להוריכם לנוע אל ארץ ישראל. ההכנות לעלייה, הגשמת הציונות, תפסו אותך כתלמיד בבית-הספר העממי.
זכורה הקריאה הנואשת אליך לחזור הביתה (מבית סבתך שבחילֶה) כדי להצטלם לדרכון ולהסדיר את ענייני העלייה ואת סירובך לשוב הביתה. כילד קטן לא הבנת את דחיפות העניין. ההכנות התעכבו בשל כך. המתח גאה עד שניאותָ לשוב ולהצטלם. 
"הייתה לי בעיה לא לספר על כך בבית-הספר," התוודית לא פעם, "היו לי חברים טובים, אפילו מאותו הרחוב. היה לי מאוד קשה לשמור את הסוד, אך עמדתי במשימה!" נהגת להוסיף בהערכה מופגנת. 
ההערכה תלווה את מעשיך בבגרותך לאורך כל חייך בעתיד.
בביירות, מקום המתנת המשפחה לעלייתה לארץ, המשכת במעשי השובבות. 
לגיוון זמנך הפנוי הסתובבת עם אחיך הבנים ברחובות העיר. עליתם ברכבת החשמלית תמיד בדלת האחורית. אם עלה, חלילה, הקונדוקטור בדלת הקדמית, קפצתם החוצה תוך מהלך נסיעתה האטית של הרכבת, ואז חיכיתם לרכבת הבאה או שעליתם לאותה רכבת בדלת אחרת.
ארבעה שבועות עברו על בני המשפחה בעיר הגדולה.
"פרק זמן זה היה חוויה בלתי נשכחת," העלית על הכתב מאוחר יותר את זיכרונות ילדותך מתקופה זו. 
והדרך לארץ ישראל ברגל 'בין גבולות, בין הרים, ללא דרך'.
"לי, כילד בן 11 ההליכה הייתה קלה יחסית לעומת האחרים, אם כי הרגליים זבו דם וצרבו מדקירות הקוצים... לגבי, היה הדבר משעשע, מעין טיול לילה," סיפרת תמיד.
והתפיסה המפורסמת טרם הגעתך עם משפחתך לקיבוץ כפר גלעדי.
"הוקפנו על-ידי האנגלים עם כלבי גישוש," שחזרת, "ואז החלה בהלה בקרב העולים, אשר נפוצו לכל עבר, והאנגלים שיסו בנו את הכלבים כדי לרכז אותנו במקום אחד". 
ואתה ששון בן ה-11 מעדת ונפל לבור עמוק בשטח הפתוח. כשהרמת את ראשך חשכו עיניך. נתקלת בכלב גדול ומאיים ולצדו בריטי, שהושיט את ידו והוציא אותך מן הבור. לבך הלם בחוזקה. ובעוד השוטר הבריטי אוחז בידך, לפתע הוא ספג חבטה עזה בידו שגרמה לו להרפות את אחיזתו בכף ידך הקטנה. חברת משק הבחינה במה שאירע והצילה אותך מציפורני הבריטי. 
ואתה המשכת את מנוסתך לתוך חצר הקיבוץ.
"היינו שלושה בחדר אחד ללא מבוגר", סיפרת על שעותיך הראשונות בקיבוץ, "והדבר היחיד שיכולנו לעשות היה להיכנס מתחת למיטות."
חיטטת בחדר ומצאת אגוזים ופירות. 
"כמובן שהכול חוסל," ציינת חד-משמעית. 
הגיל הרך שלך הותיר אותך המום וחסר הבנה ביחס לנעשֶׂה סביבך. 
בהמשך הגעת למחנה המעבר אלונים. 
משם בודד, עצמאי בעל כורחך, עד בואך עם אחותך לבנה לגבעת חיים.  
ב-17 באוקטובר 1945 נקלטת בקיבוץ בו חייתָ עד יומך האחרון.
מעתה הוטל עליך, הילד הרך, להסתדר מחדש בחיים ללא הורים. היית שונה במראה, בשפה ובהתנהגות משאר ילדי המשק. 
"הקשר בינינו היה מלחמתי," חזרת וסיפרת תמיד, "אנחנו, יוצאי עיראק העדינים, נלחמנו במכות ביוצאי סוריה גסי הרוח. כְּלֵי הנשק שלנו היו הסברס, אשר קוציהם שימשו את רצוננו העז לפגוע בצד שכנגד והעיקר - להכאיב לו."
ואתה נתת להבין שאינך פרייר. בכוחך ניצחת. מעמדך בעיני ילדי המשק הלך ועלה.
"תנו להם בגדים דומים לבגדיהם של חברי המשק", ביקש עבורכם מוֹקה המדריך שליווה אתכם, "בגדי הפסים שלהם מעוררים הרי רק צחוק וגיחוך לעברם."
"הייתה זו תקופה קשה," הדגשת תמיד. 
לאחר שנת היקלטות ראשונה, כשהשפה העברית כבר שגורה בפיכם, ועמה מצאתם שפה משותפת עם ילדי המשק, המשכתם אתה ולבנה את מה שנקטע בעירק עם צאתכם לפלשתיין: לימודים בבית-ספר. 
כיתות הלימוד והלינה המשותפת הובילו באופן טבעי ליחסי חברות נורמליים.
מעתה ואילך, ההיקלטות בקיבוץ לבשה פנים אחרות: פנים מאירות!
הִתְבַָּלַטְתָּ מיד בכיתה. ידיעותיך בלטו במתימטיקה במיוחד והעלו את קרנך בעיני בני כיתתך. עובדה שדחפה אותך הלאה. הטפיחות על שכמך עודדו את רוחך. מכאן הדרך למנהיגות בקבוצה הייתה קצרה. נבחרת למרכז חברת הילדים בקיבוץ בשנה קריטית - שנת הפילוג הגדול בקיבוץ (1952). 
מרגע זה ואילך שעטת כל העת קדימה.
באחד הימים שלחת מכתב למשפחתך ואתה בן 11 שנים:
"שְׂכרתם חדר ושְׁכחתם אותנו?!" 
מילים שהקפיצו את האם חביבה בחיפוש אחר ילדיה עמם הגיעה בשערי הארץ ובאחת הם פוזרו לכל עבר.
והיא יצאה לחפש, תחילה, את ילדיה הקטנים: לבנה וששון. בחודש הרביעי להיריונהּ היא עמדה והמתינה בצומת דרכים "המעפיל" עד הגיעהּ אל שבילי קיבוץ גבעת חיים. לפתע התגלתה לעיניה קבוצת ילדים שראשיהם המגולחים שיוו להם מראה אחיד. היא החישה את צעדיה עד שהבחינה בבירור בילדים ששון ולבנה. הקטנים זיהו את אמם ונצמדו אליה מיד. עיניה של חביבה היו מאושרות. היא ראתה את הטיפול בילדיה ולבה התרחב. השקיפה על ארוחתם והסתכלה כיצד והיכן השכיבו אותם לישון.
"איפה אוכל לתת לכם חיים כאלה?" הרהרה האם חביבה.
"אני חייבת להשאיר אתכם כאן, בקיבוץ," גמלה ההחלטה בלבה.
וכך היה.
לימים, נישאת לאיה בת הקיבוץ ובו הקמתם ופיתחתם לתפארת את משפחתכם: שאול (1957), הדס (1961), איריס (1968) ויסמין (1975).
דרכך הקיבוצית הייתה מגוונת. מילאת תפקידים מרכזיים בתחומי הכלכלה והחקלאות במשק ובתנועה הקיבוצית. גם נשלחת לטשקנט כיועץ כלכלי מטעם ממשלת ישראל. במהלך תפקידיך הרבים הצלחת לשלב לימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות בתחומי התעניינותך. 
ומעל הכול היית אב מסור, סבא למופת, אח מדהים ודוֹד אהוב מאוד.
רק בְּמשחק האדם מסוגל להיות יצירתי ולהשתמש באישיותו. 
רק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את עצמו. 
ועתה, דוד יקר ואהוב, גילית את אישיותך בהיותך יצירתי וגם הצלחת להנחיל את אישיותך המיוחדת למקבלי המורשת שלך ולממשיכי דרכך. ובגדול! 
ושוב במילותיך שלך: "תם המשחק!" 
מגרש הטניס עליו שיחקנו בצוותא – נותר מיותם, 
האולם ב"בית וינה" בו צפינו יחדיו – התרוקן, 
ורחבת בריכת השחייה בה בילינו כולנו – נותרה דוממת. 
בלבנו נשארו רק זיכרונות הילדות שלנו ושל ילדינו.
נזכור אותך כולנו - תמיד מְלֵא ששון - באהבה רבה, בחום אדיר ובגעגועים עזים.
מירי דֶּבִּי (קריצלר), תשפ"א 2020

ששון שוחט 30 לפטירה

ששון שוחט הספד


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור