כניסת חברים ותושבים

אורה ורד
תאריך לידה:
19/1/1946
תאריך פטירה:
20/3/2020
תאריך פטירה עברי:
כד אדר תש"פ

אורה ורד


אמא  

בימים האחרונים של החודש הקשה הזה, מצד אחד איבדת כבר כל כך הרבה, ומצד שני היית בדיוק את.
איבדת את העצמאות שכל כך איפיינה אותך, איבדת את היכולת לשלוט במצב ולנהל אותו שהיתה נר לרגליך, איבדת חלקמהאופטימיות שאיפיינה אותך במשך כל השנים בצל הסרטן, ועם זאת, היית אורה כמו  אורה - עדיין רצית לדעת בדיוק מהקורה, כאשר הציעו לך להיכנס לאיזו פרוצדורה רפואית ביקשת מהרופא שיתן לך סטטיסטיקות של אחוזי הצלחה, תמידרציונאלית ומפוכחת, הנחית אותי בדיוק איך ראוי ורצוי לסדר את השידה ליד המיטה שלך, ובעיקר, בתוך כל הכאביםהאיומים, לא הפסקת לחשוב עלינו, על דניאל ועלי.
איזו אמא את. 

נעה ואורה ורד

מקוצר נשימה בקושי יכולת לדבר אבל וידאת עם האחות שתביא לי שמיכה ללילה, דאגת לדעת בדיוק איזה סידור מצאתילילדים בימי קורונה, ופחדת שאני כבר עייפה ולא נוח לי על הכורסא בלילה לצידך . 
וכמובן חשבת על דניאל כל הזמן.

דניאל מטפל בגינה של אימו, צילמה עדנה ארזי

דניאל מטפל בגינה של אימו, צילמה עדנה ארזי


מצד אחד הכאבים איימו להכניע  אותך.. ואת לא רצית כאלה חיים, 
ומצד שני, את לא רצית לוותר, כשמשככי הכאבים החזקים איימו לטשטש אותך והעיניים שלך התחילו להיעצם, את לא יכולתלסבול את זה, התעקשת לקחת פחות משככים והעיקר להישאר מרוכזת ומפוקסת, נלחמת על הערות. 

אורה ורד

בשבוע האחרון כל פעם שהראיתי לך תמונה חדשה או סרטון של נעמה ועמרי, שמחת והתרגשת, כרגיל, ואז פרצת בבכי. 
היית כל כך קשורה לנעמה, ידעת שלא תיראי אותה יותר ואמרת שאת מרגישה כזו החמצה ופספוס...

אורה ורד

אמא זה שובר לי את הלב, כל כך חיכית לנכדים ונצרת כל רגע איתם, וזה הסתיים כל כך מהר.
אני לא מתיימרת להקיף כאן את כל האדם והאישה שהיית. זה בלתי אפשרי.
בשבילנו את היית אמא. אמא שהיא הכל.
גידלת אותנו לגמרי לבד, 
השקעת בנו את כל כולך ואהבת אותנו ללא גבול.
כמה שהיינו שונות, ובתור ילדה, ולפעמים גם כבוגרת, הרגשתי שלא קל לך להבין אותי ואת הבחירות שלי, אף פעם לא היהלי צל של ספק באהבה שלך אליי ובכך שתעשי בשבילי הכל. 
אין כזה גב בעולם כמו הגב שאת היית עבורי ועבור דניאל.
נכון שכבר לא היית צעירה וחיית בצל הסרטן מעל ומעבר לכל סטטיסטיקה, ועדיין אני מרגישה שזה נגמר כל כך כל כךמוקדם. 
אמא אני כל כך אוהבת אותך
נעה

אורה ורד


אורה / ארנון לפיד

זה לא הספד! אורה לא מרשה! 

כמה פעמים לאורך השנים, בשיחותינו הרציניות-חלקית על מה-יהיה-בסופנו, גם כשעדיין היה רחוק עד אבסורד, פסקה אורה: "אצלי בבקשה בלי הספדים". – ואם אתעקש? – "טוב, עליך אני סומכת", התרצתה ואישרה. צחקנו.

עכשיו אני ממש לא צוחק, ולא לגמרי בטוח שאני יודע לכתוב הספד על אדם חי. 


אורה ורד


אורה הייתה מהאנשים החיים ביותר שהכרתי, והיא עדיין חיה  –צוחקת, צוהלת, מתווכחת, לפעמים משוויצה, מסדרת, מארגנת. הנה אני רואה ושומע אותה. אפשר שלא? הלא היא מנוע סואן ורוגש, שאינו עוצר, לא לימים, אפילו לא לשעות או לרגעים של שעמום ובטלה (ולא בגלל שחיה על זמן שאול - היא לא התעסקה בזה, הקפידה מאוד על בדיקות וטיפולים, אבל סירבה לדון בהם); אני רואה אותה ביתה ומדשאתה - אכסניית מבקרים בני כל גיל, סוג, מוצא ומין, שנשאבים אליה כדי לקשקש,  להתווכח, לאכול מרק ולצחוק, הרבה לצחוק, וגם כדי לשמוע מילים טובות, להיעזר, להיתמך במצבים קשים. נשמה גדולה יש לה, ונכונות נלהבת להתמסר ולפרוש אחריות על יוזמות ואירועים, כי תמיד, וכמובן מאליו, היא כתובת ראשונה לפנות אליה בכאלה – והכתובת לעולם לא תכזיב. אורה לקחה על עצמה? יהיה בסדר! יהיה פרפקט! כולל כל הפרטים, ובזמן!


אורה ורד במכבסה


אורה אינה רק תבנית נוף קיבוצה. היא גם תבנית בית ההורים הווינאים, ממנו נטלה מנה גדושה של תרבות, אסתטיקה, חריצות ודיוק, ואליהן נוספו והשביחו חברה'מניות ישראלית תוססת, ספונטנית, שובבות, דעתנות והרפתקנות; אהבת מפגש וחברותא, התענגות על טיול רחוק או קרוב, על ארוחה טובה  ועוד יותר, על הכנת אחת כזאת, מושקעת, מדי יום חמישי, למשפחה, לחברים קרובים.  כיוון שידעה היטב לאהוב, וחזק, ידעה גם לא לאהוב, לאו דווקא אנשים, אלא מנטליות ואופן התנהלות; הייתה שוות -נפש לרכילות, לדעות קדומות, לפטפוטי סרק, לנהמת ההמון ולהשחתת זמן על קטנות.


אורה עם בנות הכיתה

אורה עם בנות הכיתה



לא הייתי לידה כשהמחלה נזרעה בה לראשונה, אבל הייתי כשצצה בשנית, וביתר חומרה. ואורה, שהייתה מפוכחת ומציאותית, הייתה מודעת היטב לדלות הסיכוי להחלים ממנה. מאגרי האנרגיה ותאוות החיים, הם שחילצו והחזירו אותה לחיים מלאים וקדחתניים כמקודם, ובשנים האחרונות, עם בוא הנכדים, העיפו  אותה לפסגות של שמחה, שגם שגרת הבדיקות והטיפולים, המטרידה למדי,  לא יכלה לה.


לפני כחודש, על מרפסת ביתה, נפגשנו בפעם האחרונה. לנו, ענת ואני, נראתה כמי שמצבריה התרוקנו קמעה, אבל בשום אופן לא תרשה שנראה או נחוש בכך. שתינו יין לבן, קטפנו לימונים לקחת העירה, וקיבלנו דיווח נטול רגשנות על כאב גב מטריד, על גרון קצת ניחר, וגם על מרקרים לא טובים, על צורך בבדיקות נוספות, אבל שום כוונה לחזור לכימו. לא עוד.


לא הארכנו בחיבוק הפרידה, שלא ייטען במשמעות מיוחדת של סוף, אבל הלב היה כבד והעיניים בוכות, בדרכנו הביתה. ביום ראשון שעבר צלצלתי. היא כבר לא נשמעה אורה כשתיארה בלחישה מאומצת, חפה מדרמה ומחמלה עצמית, את המצב הקשה, ואני כבר לא נשמעתי אני כשאמרתי לה: "יקירה, כמו תמיד, גם מזה את תצאי". היא השתעלה וניתקה.

וניתק חוט נוסף שקושר אותי לקיבוץ, ואולי גם טיפה לחיים.


אורה ורד


הוקרא בעלייה לקבר, ביום ה-30, 22/4/2020
בחודש הזה, אני שבורת לב
אני כל הזמן חושבת ומשחזרת את החודש האחרון שלך: 
איך בבת אחת דבר קטן הלך וגדל, וכל פתרון שהרופאים הציעו והיה אמור לפתור את הבעיה לא סיפק את הסחורה, ואת הלכת ונחלשת, וכל בדיקה היתה רעה מקודמתה וכל תקווה הלכה ונגוזה.
ותוך כדי אני חושבת שהייתי מאוד מפוקחת והבנתי מה קורה, ובשלב מסוים גם הבנתי לאן הכל הולך, ובימים האחרונים בוודאי, כך שמצד אחד כשהסוף הגיע זה כבר היה צפוי ואפילו הקלה..
אבל רק בחודש הזה, האחרון, אחרי שהכל נגמר, זה היכה בי, איזו משאית עברה עלינו ... איך רגע אחד הוצאת איתי את הילדים מהגן ושלושה שבועות אח"כ עצמת את העיניים לנצח.
אני חושבת שאני בוכה 3 פעמים ביום.. אני כל כך עצובה כל הזמן. 
מרגישה שזה כל כך לא פייר
שאת כל כך לא רצית למות.. 
נזכרת בבוקר האחרון שלך, אני הבאתי לך את כל הכדורים ואת התעקשת לבלוע את כולם, למרות שכבר היה לך קשה לבלוע וכל כדור הצריך כמה ניסיונות, ולמרות שידענו שהכל נגמר, את לא ויתרת ולקחת גם את הכדור הביולוגי החדש, כאילו המשכת לקוות עד הרגע האחרון שיהיה שינוי ושתרגישי יותר טוב. 
אני בטוחה שאם ההרגשה שלך היתה משתפרת אפילו רק במעט את היית מגייסת את כל הכוחות כדי לנסות להילחם עוד, בשביל לראות את נעמה ועמרי אפילו רק עוד פעם אחת.
אני אעשה הכל כדי שנעמה תזכור אותך ותדע כמה את אהבת אותה וחשבת שהיא הילדה הכי מיוחדת בעולם. והיא באמת כזאת. 
לא יודעת איך הייתי עוברת ואיך עוד אעבור הכל אם לא היא.
אמא, ההעדר שלך ממלא לי את כל הבטן ומכביד עליי כל כך. כל כך הרבה דברים קטנים שאני רוצה לספר לך ותמונות של הילדים לשלוח לך, וכבר אין לי למי.
אני עדיין לא מאמינה שלא תבואי אלינו יותר ותתפעלי כל כך מהילדים, ולא תארחי יותר ארוחות על המרפסת, ותעבדי בגינה שכל כך אהבת, ולא תסעי יותר באוטו שלך ותיראי סרטים ותיפגשי את חבריך הרבים.
זה פשוט לא נתפס
איך נלקחת מאיתנו , והשארת אותנו לבד.
מבטיחה לך שנישאר ביחד ובטוחה שתישארי דומיננטית בחיינו בדיוק כמו שהיית.
נעה

דניאל ונועה יקרים – מאת יהודית פרנק
אני אנסה לדבר על אמא שלכם, אורה שכנתי האהובה... לא יודעת מאיפה להתחיל... לא יודעת אם אצליח... גם לא ממש רוצה...
אני עוצמת עיניים, הנה היא פה לידי...
"אורקי אני הולכת להספיד אותך"...
"ג'וד מה פתאום, מה עובר עלייך, בשום פנים ואופן לא"!
וצוחקת את צחוקה המשגע....  פוקחת עיניים, וברוב יגוני רואה שזה אמיתי... את עזבת אותנו... לא נראה ולא נשמע יותר את שתף הדיבור, שמחת החיים, והסיפורים עד שאתה מותש.... לא עוד פנים נוהרות, מלאות אור מסנוור בספרך על נעמה ואומרי... 
לא יכולה שלא להעריץ את האשה שניהלה את חיי משפחתה ביד רמה לבד, 
לקחה אחריות מלאה על חייה מלאי הדרמות,  כשהיא משכילה לבחור ולהתחבר רק למה שעושה לה טוב, לחברותיה וחבריה המגוונים – לא רבים מדי, מכל הגילים – מבוגרים כצעירים, בקיבוץ ומחוצה לו – היא כיפית כל כך, מלאת אנרגיה למפגש, לשיחה, ויכוח ולצחוק. 
ובכל אלה אורה היא אשה כל כך פרטית, לא שגרתית, יודעת בדיוק למה היא זקוקה ומה הן מידותיה... כלביאה היא נלחמת במחלה כבר שנים, ונותנת לה "פייט" אדיר, שוב ושוב נוחתת, כמו חתול, על רגליה היפות וממשיכה,,. 
אותנו משתפת רק בשמחות... על הסבל לא מדברים, הוא פרטי שלה, לשם כך נזקקת לפעמים לסוג של מנגנון הכחשה, או פשוט צובעת את המציאות בצבעים שהיא בוחרת...תמיד נראית נפלא, סגנון לבושה ללא פגם, ספורט אלגנט – ועל פניה שמחת הרגע, כאן ועכשיו. 
בלאט יוצאת בלילות או בימים למשימת התנדבות למען פלסטינים חולים, בצינעה לא מוצדקת,   לא נותנת לנו לספר ולהתגאות בה.
על מצבה האמיתי אנחנו מקבלים רק "פירורים" פה ושם, שמסתכמים ב – לא משנה, יהיה בסדר.
אל מול סיבלה בשלוש השבועות האחרונים ניצבנו חסרי אונים. רק לקרובים לה ביותר הרשתה להתקרב, שאיש לא יראה אותה חלשה,  כנועה  ומובסת . 
דניאל, נועה ויונתן, הנכדים נעמה ואומרי, גדי, צביה, אייל וענת האהובים עליה כל כך – לכתה למשפחתכם הוא - משנה חיים.
עד לפני שלושה ימים עוד ענתה לי בהתכתבות, בלי אף קיטור, רק מסרים של אהבה ותקווה... וכל יום אהבתי אותה יותר, היום אני ניצבת פה מוצפת, 
לא רואה – אלא את נפלאותיה וסגולותיה.... ועוד לא אמרתי כלום!

כתב יונתן קסל (החתן של אורה), הוקרא בהלווייה

אורה יקירתי,

מכל המספידים כאן, אני זכיתי להכיר אותך הכי מעט זמן, רק חמש שנים וקצת.

כבר בהתחלה אחת המשימות הראשונות שקיבלתי היו למלא איתך הנחיות רפואיות מקדימות, לוודא שהאוטונומיה שלך והבחירות שלך ינחו כל טיפול שתקבלי או שלא תקבלי בעתיד. רציונאלית ידעתי שהיום הזה יגיע, בלב קיוויתי שלא.

כמחלימה מ- 3 סבבים של סרטן, במשך השנים כל פעם שאמרת שכואב הגב אני החסרתי פעימה אבל המעקבים היו תקינים.

לפני שנה וחצי, כשהסרטן חזר, נתת לי לעזור לך בטיפול, עדיין הכל בתנאים שלך ובשליטה שלך, תמיד הלכת לבד ולא רצית שיבואו איתך.

כשהרגשת שהאונקולוגית לא קשובה לך, ביקשתי מאונקולוגית חברה טובה שתטפל בך כי ידעתי שהיא תשמור עלייך הכי טוב ועם חיוך. 

לפני חודש וחצי, כשהגרורות התקדמו והיה צריך לבחור טיפול חדש, עוד דיברנו על הרבה קווי טיפול ועל ה-5-7 שנים הקרובות. אבל המחקרים לחוד והמציאות לחוד. ואת ניסית לשמור על אופטימיות. אבל אמרת שאת יודעת.

בחודש הזה, הלכת ונחלשת סבלת והמשכת. ובחודש הזה הפכת מאישה עצמאית שמארחת אותנו לארוחות שבת ועושה בייבי סיטר על נעמה לאישה סיעודית וכאובה וסובלת. ועשינו כל מה שיכולנו. ושיבא ומאיר ומאיר ושיבא ועוד דיקור ועוד שאיבה ולקנות עוד קצת זמן אולי התרופה החדשה תעזור.

כרופא, טיפלתי במאות אנשים בשבועות האחרונים של חייהם ועזרתי להם ולבניי משפחתם לקבל החלטות סוף חיים, אבל לא הכרתי אותם בלי המחלה וההתיחסות שלי תמיד היא לתפקוד לסבל הנוכחי ולסיכויי ההחלמה. כשנעה שאלה אותי מה לעשות? נקרע לי הלב כי כל כך רצית להמשיך לחיות וכל כך רצית לראות את נעמה ועמרי גדלים.

קללת הקורונה והריחוק החברתי הם אנטיתזה לתהליך האבל המקובל, לוויה בלי חיבוקים ושבעה וירטואלית כאשר כל מה שאנחנו רוצים וצריכים הם החיבוק של המשפחה החברים והקהילה, אבל נקווה לטוב.

תמיד הבטחתי לך שאני לא אתן לך לסבול ושתמותי בבית. למרות שמאוד ניסיתי לא קיימתי את הבטחותיי, אבל כן שמרתי על האוטונומיה שלך להגיד די מספיק וללכת לישון.

להצלחה אבות ואמהות רבים הכישלון יתום.

וגם אנחנו.

אוהב ומתגעגע.


פרידה משכנה 
השכנות שלנו איתך, אורה, החלה לפני מעל שלושים שנה, כשנה לאחר חזרתנו לקיבוץ.
בחודש הראשון לשכנותנו קרה אירוע משעשע. החתולה שלך, שהיתה רגילה להיכנס באופן חופשי לביתם של דויד וויויאן ווייט - קודמנו בדירה, נכנסה ללא אזהרה מוקדמת, והמליטה את גוריה על השמיכה של תמר, ביתנו בת החמש. מוטי, שאינו מחבב חתולים בלשון המעטה, לקח את הגורים, הכניסם לארגז מרופד והעבירם למקום מבטחים בביתך.  
אולי האירוע הזה מסמל יותר מכל את יחסי השכנות שלנו. קבלה הדדית ושותפות במידת שכנות. בחורף אנחנו נהנים מפרי עצי הלימון והתפוז שלך. בקיץ את מתענגת על לימוני הליים שלנו, ובסתיו, משאירים לדניאל פומלות על השולחן בחוץ. ויחד מחכים כמעט עשרים שנה שהספוטה הלבנה, העץ שאריק שכנע אותך לנטוע, תניב מפירותיה ומגלים שהם אינם טעימים לנו.  
אורה, אהבת מאוד את הגינה ואת החוץ, טיפחת כל פינה, וכל עשב זכה לטיפול אישי מצידך. היית אסתטיקנית ראשונה במעלה. סגנון מינימליסטי מוקפד. וכל כלי וחפץ בביתך, כמו בגינה, קיבלו את מקומם המתאים.  
היו לנו שיחות קטנות, על הקיבוץ, על פוליטיקה, על תוכנית בה צפית, על בוסטון- שיצא לנו להיות בה הרבה בשנים האחרונות. בוסטון שכל כך אהבת. וכמובן על דא והא. אך את שבליבך שמרת תמיד לעצמך. צנועה וסגורה. אהבת מאוד לבשל ולארח. כל יום חמישי ושישי היינו עדים למשק הקולות שבקעו ממטבחך, שלא נדבר על הריחות...וכל כך אהבת שהמשפחה סביב שולחן על המרפסת בארוחה משותפת. גם חברים נהנו להתפנק בבישולייך וכלייך היפים וכמו תמיד, הכל בהקפדה יתרה.  
היית כל כך מסורה לילדים. הקשר שלך עם דניאל היה קשר מיוחד ותמיד נהנינו לראות איך אתם מוצאים שפה משותפת. שפת הצמחים והטבע. כל כך שמחת שכבר הגיעו הנכדים. התהלכת בגאווה עם נעמה הקטנה, של נועה, עם עגלת בובה על המדרכה. וכשעומרי הצטרף היית בשמיים. כמה עצוב שזכית לכל כך מעט מזה.  
אורה, היית לנו שכנה טובה ונעימה, תחסרי לנו מאוד 
דניאל, נועה ויונתן, צביה, גדי האחיינים והנכדים 
מחבקים אתכם 
סמדר ומוטי 20.3.1.2020
 
אורה וגדי ורד



אורהל'ה בת 60 - ברכה ליום הולדת / רעיה מירון  19.01.2006
זאת לכאורה שעת צהריים זאת לכאורה סתם ארוחת בנות,
זאת לכאורה שבת חורפית תכולת שמיים ויש לנו היום סִבה לחגוג!
"כבר לא כל כך ילדה, כבר לא בת שש עשרה,
אבל יודעת משהו על העולם הזה".
כן אורהל'ה זו את היא היודעת
ואת כולנו יכולה לְלמד בּינה ודעת.
ראשית את אמא הנושאת לבד בעוֹל, ברוּר,
וילדייך, לא נגזימה, קשורים אתך בְחבל הטבור.
נתחיל בְדניאל- את טוּב לבו מי ימלל?
גנן מוכשר וּבן מסור, כעת בחו"ל עושה הוא "תוּר",
ונעה-אין כמוה! יפה וחכמה היא וּמוכשרת
בִשתי מלים נאמר: היא נהדרת!
אורהל'ה, הן אי אפשר שלא נסכים כי סכין המנתחים
חרטה בך כבר בִּשתי וַערב,
וּמולך אנחנו משתאים:  לְאיתנה היא שוב חוזרת,
ואין פה כל ויכוח, גם אחרי ניתוח את יכולה לתת שיעור
לכל מפונקי קיבוץ, איך אפילו בימים של "כימו"
אפשר עדיין "להרים" שיפוץ -
מול נגרים, חשמלאים וצבּעים ניצבת דואבת וּתפורה,
יודעת בדיוק את מה שאת רוצה,
רחמים עצמיים? פינוק? לא אצלך הם בתפריט,
איך להתמודד, כיצד למצוא סיפוק- רק אורהל'ה תחליט!
ואם נגענו בתפריט נזכיר עתה לבל נשכח-
כי אורקה מתחרה היא רצינית עם כל שף וכל טבח,
וּלעקרת בית מתוסכלת היא יותר מסתם תשמח
לגלות סודות כמוסים ישר מהמטבח:
"החרדל בוויניגרט חייב להיות דיז'ון, חשוב לזכור וגם הכי נכון
לערבב אותו עם הסלט, את הפירה יש לְתבל באגוז מוסקט,
אתמול, אל תשאלי- המרק יצא לי טעים באופן לא נורמאלי"
אורז וּספגטי וְכדורי בשר, סלט ירוק וּמוקפצים
מתבשלים בְאהבה, טעימים לְמהדרין.
האירוח אצל אורה לא פחות מוקפד, כי הכּל חשוב מאד, כל פּרט וּפרט
מִסכו"ם ועד צלחת- אין כמוה מארחת!
ויש גם דיפלומה המביאה פרנסה- הדרכה וייעוץ בְהִלכות מכבסה,
לכל כובס טירון לכל כובסת שמורים אצלה מלה טובה וגם עידוד,
עת מתחבטים הם במִכבסת בין מכונת ייבּוש לבין הדוּד.
וְטרם נגענו בָמעורבות הפוליטית, (מה שאותה מצית בְקלוּת),
טרם סִפרנו על גלישה אינטרנטית, אהבה למוסיקה, גם לריקוד,
לא רמזנו עדיין על טוּב טעם סולידי, על קול של "אַלְט" עֲרֵב,
על חברוּת, על נאמנוּת, וּמְעל הכל- על חוֹם הלב.
"שִמרי נפשך, שִמרי חייִך, שִמרי לבֵּך הטוב, אמצי הוא בְּידָייך"

אורה ורד כלכלת מטבח

האור שכבה / עדנה ארזי

יום שמש אביבי, אני בפרגולה עם ספר ביד ולא מצליחה להתרכז. עיניי נשואות אל גינתי המשוועת לידיו של דניאל, הבושש לבוא. תכתובת רגילה בינינו, המזכירה לו שגינתי ממתינה ותשובתו הלקונית:זוכר.

שום רמז לנורא מכל שהתבשרנו ביום המחרת על לכתה של אורה אמו. כמה אכזרית הקורונה, אני מהרהרת, הלוויה מינימלית, שבעה מינימלית, אי אפשר לחבק, אי אפשר לנחם פנים מול פנים, הכל הפך לוירטואלי וקר. אורה לא הייתה מבאי ביתי ואני לא הייתי מבאי ביתה. אנחנו לא בנות אותו המחזור ודרכנו לא הצטלבו בבתי הילדים ובכל זאת, התחברנו בנקודות השקה שלא היו נעימות במיוחד: גירושין וסרטן. בשתי נקודות אלה הקדימה אותי מעט ובשתיהן לקחה לה זכות ראשונים והציעה תמיכה. תמיד הפגינה חוסן ורצון לעודד.הפגישות שלנו היו בשבילים ובעיקר בכולבולית, מלוות בחיבוק חם ובשיחות ארוכות, כששתינו רכונות על עגלת הקניות וכבר לא זוכרות במה למלא אותה.

"השתגעת, מה את קונה לימונים?" אמרה לי, כשהושטתי את ידי לעבר הלימונים, "העץ שלי קורס, בואי ותקטפי כאוות נפשך". לכאורה הצעה פשוטה, אבל זו הייתה אורה, לב רחב ושפע נדיבות. כמו הסכם סמוי, מעולם לא דיברנו על הקשיים שחיברו בינינו, השיחות היו על ענייני דיומא, מתובלות בהומור וברוח שטות וכשהתעניינתי בשלומה, תמיד ענתה בחיוך, שהכל בסדר. שמרה את סבלה לעצמה, רק לא להכביד ולהעיק והפיצה אור.תקופה ארוכה לא פגשתי בה ולא היה לי שמץ של מושג, שהכל לא בסדר ולפתע כבה האור ונשארתי מסרבת להאמין.

דניאל יקר, אמא תמיד דיברה עליך בגאווה ובעיניים קורנות מאושר, מקווה שתמצא נחמה בעבודה שאתה כל כך אוהב ובחברים שסביבך. תנחומיי למשפחה, יהי זכרה ברוך.


טיול 2014 אורה ורד וחגי בר אילן

טיול 2014 אורה ורד וחגי בר אילן



חברתי הראשונה בקיבוץ / רחל פאיאנס 
כשהגעתי לגבעת  חיים לפני כ- 38  שנים, למעשה כמעט לא היכרתי אדם למעט המשפחה  של בן  זוגי. אחת הבחורות שקיבלה את פני והאירה לי את המקום זו היתה אורה ורד. בנה דניאל היה בן גילו של בני מתן ונועה הקטנה היתה בסביבות גיל  שנתייים.  אורה פתחה את ידיה וליבה לפני ואיפשרה לי לחוש, לאט לאט, כחלק מהחברה .  מהר מאד הבנתי שהקשר בינינו הופך להיות ארוך ועמוק. אני העירונית שמנסה להשתלב בחיים שלא הכרתי ואורה הקיבוצניקית שתמיד ״פזלה״ להנאות העיר. נוצרה בינינו תברות שהתפרסה על פני  שנים ארוכות, מלאי חוויות אישיות ומשפחתיות. השטתנו, צחקנו וחלקנו סודות שאת רובם הספקנו לשכוח. לא גרנו בקירבת מקום  אבל דאגנו  לטפח את הקשר במצבים נעימים וקשים. 
בשנים האחרונות החיים  הובילו אותי לכיוונים אחרים והקשר בינינו נפרם. חוץ מפגישות אקראיות בשבילי הקיבוץ ושליחת ברכה ביידיש ליום ההולדת כמעט ולא התראינו וזו הסיבה שהייתי בין האחרונות לדעת את מצבך האמיתי ולהיות חלק בתקופת חייך הקשה והאחרונה. אני בהלם, אני בשוק ולא יכולה לעכל. אם את, בעלת הכוחות הבלתי מציאותיים לא יכלה למחלה, סימן שסבלת מעבר לכל  יכולת אנושית. אורה, כשהיינו קרובות  היית חברה  עם תכונות מעוררות השראה. נתינה אין סופית עם מבט ישיר לסובב אותך, הומור עצמי ויצירתיות שעזרה לך בעשייה בכל תפקיד שביצעת.  אהבתי אותך ותמיד תהי חלק מליבי ונשמתי. 
חיבוק ענק לדניאל ונעה. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים

1961-62 - מימין - אורה ורד, ימימה גשן, זיוה שוכמן

1961-62 - מימין - אורה ורד, ימימה גשן, זיוה שוכמן



קיץ 1987 - בנייה בחול על החוף ילדים עם אורה ורד

קיץ 1987 - בנייה בחול על החוף ילדים עם אורה ורד


אורה ורד וגדעון אפרתי

אורה ורד וגדעון אפרתי





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור