כניסת חברים ותושבים
אמא

דניאל מטפל בגינה של אימו, צילמה עדנה ארזי

.jpg)


אורה / ארנון לפיד
זה לא הספד! אורה לא מרשה!
כמה פעמים לאורך השנים, בשיחותינו הרציניות-חלקית על מה-יהיה-בסופנו, גם כשעדיין היה רחוק עד אבסורד, פסקה אורה: "אצלי בבקשה בלי הספדים". – ואם אתעקש? – "טוב, עליך אני סומכת", התרצתה ואישרה. צחקנו.
עכשיו אני ממש לא צוחק, ולא לגמרי בטוח שאני יודע לכתוב הספד על אדם חי.
אורה הייתה מהאנשים החיים ביותר שהכרתי, והיא עדיין חיה –צוחקת, צוהלת, מתווכחת, לפעמים משוויצה, מסדרת, מארגנת. הנה אני רואה ושומע אותה. אפשר שלא? הלא היא מנוע סואן ורוגש, שאינו עוצר, לא לימים, אפילו לא לשעות או לרגעים של שעמום ובטלה (ולא בגלל שחיה על זמן שאול - היא לא התעסקה בזה, הקפידה מאוד על בדיקות וטיפולים, אבל סירבה לדון בהם); אני רואה אותה ביתה ומדשאתה - אכסניית מבקרים בני כל גיל, סוג, מוצא ומין, שנשאבים אליה כדי לקשקש, להתווכח, לאכול מרק ולצחוק, הרבה לצחוק, וגם כדי לשמוע מילים טובות, להיעזר, להיתמך במצבים קשים. נשמה גדולה יש לה, ונכונות נלהבת להתמסר ולפרוש אחריות על יוזמות ואירועים, כי תמיד, וכמובן מאליו, היא כתובת ראשונה לפנות אליה בכאלה – והכתובת לעולם לא תכזיב. אורה לקחה על עצמה? יהיה בסדר! יהיה פרפקט! כולל כל הפרטים, ובזמן!
אורה אינה רק תבנית נוף קיבוצה. היא גם תבנית בית ההורים הווינאים, ממנו נטלה מנה גדושה של תרבות, אסתטיקה, חריצות ודיוק, ואליהן נוספו והשביחו חברה'מניות ישראלית תוססת, ספונטנית, שובבות, דעתנות והרפתקנות; אהבת מפגש וחברותא, התענגות על טיול רחוק או קרוב, על ארוחה טובה ועוד יותר, על הכנת אחת כזאת, מושקעת, מדי יום חמישי, למשפחה, לחברים קרובים. כיוון שידעה היטב לאהוב, וחזק, ידעה גם לא לאהוב, לאו דווקא אנשים, אלא מנטליות ואופן התנהלות; הייתה שוות -נפש לרכילות, לדעות קדומות, לפטפוטי סרק, לנהמת ההמון ולהשחתת זמן על קטנות.
אורה עם בנות הכיתה
לא הייתי לידה כשהמחלה נזרעה בה לראשונה, אבל הייתי כשצצה בשנית, וביתר חומרה. ואורה, שהייתה מפוכחת ומציאותית, הייתה מודעת היטב לדלות הסיכוי להחלים ממנה. מאגרי האנרגיה ותאוות החיים, הם שחילצו והחזירו אותה לחיים מלאים וקדחתניים כמקודם, ובשנים האחרונות, עם בוא הנכדים, העיפו אותה לפסגות של שמחה, שגם שגרת הבדיקות והטיפולים, המטרידה למדי, לא יכלה לה.
לפני כחודש, על מרפסת ביתה, נפגשנו בפעם האחרונה. לנו, ענת ואני, נראתה כמי שמצבריה התרוקנו קמעה, אבל בשום אופן לא תרשה שנראה או נחוש בכך. שתינו יין לבן, קטפנו לימונים לקחת העירה, וקיבלנו דיווח נטול רגשנות על כאב גב מטריד, על גרון קצת ניחר, וגם על מרקרים לא טובים, על צורך בבדיקות נוספות, אבל שום כוונה לחזור לכימו. לא עוד.
לא הארכנו בחיבוק הפרידה, שלא ייטען במשמעות מיוחדת של סוף, אבל הלב היה כבד והעיניים בוכות, בדרכנו הביתה. ביום ראשון שעבר צלצלתי. היא כבר לא נשמעה אורה כשתיארה בלחישה מאומצת, חפה מדרמה ומחמלה עצמית, את המצב הקשה, ואני כבר לא נשמעתי אני כשאמרתי לה: "יקירה, כמו תמיד, גם מזה את תצאי". היא השתעלה וניתקה.
וניתק חוט נוסף שקושר אותי לקיבוץ, ואולי גם טיפה לחיים.
כתב יונתן קסל (החתן של אורה), הוקרא בהלווייה
אורה יקירתי,
מכל המספידים כאן, אני זכיתי להכיר אותך הכי מעט זמן, רק חמש שנים וקצת.
כבר בהתחלה אחת המשימות הראשונות שקיבלתי היו
למלא איתך הנחיות רפואיות מקדימות, לוודא שהאוטונומיה שלך והבחירות שלך ינחו כל
טיפול שתקבלי או שלא תקבלי בעתיד. רציונאלית ידעתי שהיום הזה יגיע, בלב קיוויתי
שלא.
כמחלימה מ- 3 סבבים של סרטן, במשך השנים כל פעם
שאמרת שכואב הגב אני החסרתי פעימה אבל המעקבים היו תקינים.
לפני שנה וחצי, כשהסרטן חזר, נתת לי לעזור לך
בטיפול, עדיין הכל בתנאים שלך ובשליטה שלך, תמיד הלכת לבד ולא רצית שיבואו איתך.
כשהרגשת שהאונקולוגית לא קשובה לך, ביקשתי
מאונקולוגית חברה טובה שתטפל בך כי ידעתי שהיא תשמור עלייך הכי טוב ועם חיוך.
לפני חודש וחצי, כשהגרורות התקדמו והיה צריך
לבחור טיפול חדש, עוד דיברנו על הרבה קווי טיפול ועל ה-5-7 שנים הקרובות. אבל
המחקרים לחוד והמציאות לחוד. ואת ניסית לשמור על אופטימיות. אבל אמרת שאת יודעת.
בחודש הזה, הלכת ונחלשת סבלת והמשכת. ובחודש הזה
הפכת מאישה עצמאית שמארחת אותנו לארוחות שבת ועושה בייבי סיטר על נעמה לאישה
סיעודית וכאובה וסובלת. ועשינו כל מה שיכולנו. ושיבא ומאיר ומאיר ושיבא ועוד דיקור
ועוד שאיבה ולקנות עוד קצת זמן אולי התרופה החדשה תעזור.
כרופא, טיפלתי במאות אנשים בשבועות האחרונים של
חייהם ועזרתי להם ולבניי משפחתם לקבל החלטות סוף חיים, אבל לא הכרתי אותם בלי
המחלה וההתיחסות שלי תמיד היא לתפקוד לסבל הנוכחי ולסיכויי ההחלמה. כשנעה שאלה
אותי מה לעשות? נקרע לי הלב כי כל כך רצית להמשיך לחיות וכל כך רצית לראות את
נעמה ועמרי גדלים.
קללת הקורונה והריחוק החברתי הם אנטיתזה לתהליך
האבל המקובל, לוויה בלי חיבוקים ושבעה וירטואלית כאשר כל מה שאנחנו רוצים וצריכים
הם החיבוק של המשפחה החברים והקהילה, אבל נקווה לטוב.
תמיד הבטחתי לך שאני לא אתן לך לסבול ושתמותי
בבית. למרות שמאוד ניסיתי לא קיימתי את הבטחותיי, אבל כן שמרתי על האוטונומיה שלך
להגיד די מספיק וללכת לישון.
להצלחה אבות ואמהות רבים הכישלון יתום.
וגם אנחנו.
אוהב ומתגעגע.


יום שמש אביבי, אני בפרגולה עם ספר ביד ולא מצליחה להתרכז. עיניי נשואות אל גינתי
המשוועת לידיו של דניאל, הבושש לבוא. תכתובת רגילה בינינו, המזכירה לו שגינתי ממתינה
ותשובתו הלקונית:זוכר.
שום רמז לנורא מכל שהתבשרנו ביום המחרת על לכתה של אורה אמו. כמה אכזרית הקורונה, אני
מהרהרת, הלוויה מינימלית, שבעה מינימלית, אי אפשר לחבק, אי אפשר לנחם פנים מול
פנים, הכל הפך לוירטואלי וקר. אורה לא הייתה מבאי ביתי ואני לא הייתי מבאי ביתה.
אנחנו לא בנות אותו המחזור ודרכנו לא הצטלבו בבתי הילדים ובכל זאת, התחברנו
בנקודות השקה שלא היו נעימות במיוחד: גירושין וסרטן. בשתי נקודות אלה הקדימה אותי
מעט ובשתיהן לקחה לה זכות ראשונים והציעה תמיכה. תמיד הפגינה חוסן ורצון לעודד.הפגישות שלנו היו בשבילים ובעיקר
בכולבולית, מלוות בחיבוק חם ובשיחות ארוכות, כששתינו רכונות על עגלת הקניות וכבר
לא זוכרות במה למלא אותה.
"השתגעת, מה את קונה לימונים?" אמרה לי, כשהושטתי את ידי לעבר
הלימונים, "העץ שלי קורס, בואי ותקטפי כאוות נפשך". לכאורה הצעה פשוטה, אבל זו
הייתה אורה, לב רחב ושפע נדיבות. כמו הסכם סמוי, מעולם לא דיברנו על הקשיים שחיברו
בינינו, השיחות היו על ענייני דיומא, מתובלות בהומור וברוח שטות וכשהתעניינתי
בשלומה, תמיד ענתה בחיוך, שהכל בסדר. שמרה את סבלה לעצמה, רק לא להכביד ולהעיק
והפיצה אור.תקופה
ארוכה לא פגשתי בה ולא היה לי שמץ של מושג, שהכל לא בסדר ולפתע כבה האור ונשארתי
מסרבת להאמין.
דניאל יקר, אמא תמיד דיברה עליך בגאווה ובעיניים קורנות מאושר, מקווה שתמצא נחמה בעבודה שאתה
כל כך אוהב ובחברים שסביבך. תנחומיי למשפחה, יהי זכרה ברוך.
טיול 2014 אורה ורד וחגי בר אילן

1961-62 - מימין - אורה ורד, ימימה גשן, זיוה שוכמן

קיץ 1987 - בנייה בחול על החוף ילדים עם אורה ורד

אורה ורד וגדעון אפרתי

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור
