כניסת חברים ותושבים

ורדה לביא
תאריך לידה:
10/2/1928
תאריך פטירה:
8/10/2016
תאריך פטירה עברי:
ו' תשרי תשע"ז







קטעים מחיי - ורדה כותבת


נולדתי ביום 10 לפברואר 1928 (בחצות) בעיר בקאו אשר במולדוביה שברומניה, להורי דבורה ועמנואל וטרסקו, כאחות קטנה (אחרי 5 וחצי שנים) לאחי זאן. שמי, אותו קיבלתי עם הולדתי, היה פלורטה, ע"ש אחות אמי, בלומה.

איתנו בבית גרו גם סבתא וסבא שלי, חיה ויוסף הרשקוביץ. 

לאבי היתה חנות סדקית ואמא וסבתא ניהלו את הבית. כשגדלתי, אמא היתה הולכת לעזור לאבא בחנות ואז סבתא ניהלה את רוב עבודות הבית, החל מבישול ועד לכביסה. לסבא היתה חנות דגים. אני לא זוכרת הרבה ממנו, מכיוון שהוא נפטר ממחלת הסוכר כאשר הייתי בת שש. אחד הדברים שזכורים לי הוא שהיו לו שפם וזקן לבן ושמאד אהב לנשק אותי, דבר שמאד שנאתי כי נשיקותיו היו רטובות. חוץ מזה אני זוכרת שהיה איש חם, אוהב וטוב לב.

ביום פטירתו אני הייתי אצל חברי למשחק, נרדי, שגר באותו רחוב, ופתאום ראיתי את אבי ממהר הביתה, למרות שזה היה באמצע יום העבודה. שאלתי אותו מה קרה, אך הוא לא ענה לי והמשיך ללכת. רצתי אחריו, הגעתי הביתה ומה שראיתי חקוק בזיכרוני עד היום: סבא שכב במיטתו ללא תנועה, אך כאילו ישן ומכיוון שהמיטה היתה גבוהה ואני קטנה – טיפסתי עליה כדי לראותו טוב יותר (ונדמה לי שגם נתתי לו נשיקה, אך אינני בטוחה…).


את נרדי, חברי הראשון למשחק, הכרתי בגיל שנתיים וחצי-שלוש – וזה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי.

זכור לי ששכבתי חולה והוא הגיע עם סבא שלו להכיר בינינו, כי באותו הזמן הם עברו דירה לרחוב שלנו. מאז ועד שהיינו בני 9 לא נפרדנו ולו ליום אחד. בגיל 9 משפחתנו עברה לבוקרסט – וכך נפרדו דרכינו. נפגשנו שוב בגיל 17 אבל כבר לא הצלחנו להתחבר.


בשנות ילדותי הרכות אני לא ביקרתי בגן ילדים. הייתי בבית ואמי הייתה "הגננת" שלי. היא לימדה אותי כל מיני דברים – משחקים וכו'. אהבתי לשבת ליד אחי בזמן שעשה שעורי בית וכך למדתי בלי כל מאמץ לקרא ולכתוב.

זכור לי ש בגיל 4-5 היו באים אלי ילדים (גם גדולים ממני) ואני קראתי להם סיפורים... אני נזכרת באפיזודה מצחיקה, שקרתה שנים רבות מאוחר יותר, כשהייתי בת 17 (אז גרתי כבר בבוקרסט) וחזרתי לבקאו בשליחות תנועת הנוער.

נכנסתי יום אחד לסניף הדואר ושם היו כמה אנשים. פתאום אחד מהם נותן צעקה: "הנה הילדה שקראה את הביבליה (התנ"ך) בגיל 4... !). כמובן שלא את התנ"ך קראתי וזאת הייתה הגזמה שלו, אבל כך הוא ביטא את התפעלותו. אמא דאגה תמיד להתפתחותנו האינטלקטואלית, ספורים, לימודים וכל מיני דברים אחרים. 

מאבא קיבלתי בעיקר הרבה חום ואהבה. הייתי הילדה של אבא...


בכיתה א' נכנסתי בגיל 7 (כך נהוג שם אולי עד היום), מוכנה "כפרי בשל". לקרא ידעתי חופשי והחשבון גם לא היווה בעיה. נהוג היה בסוף כל שנה לציין את שלושת התלמידות המצטיינות בפרסים: פרס ראשון, שני ושלישי.

וכמובן את הפרס הראשון לקחתי אני... בכיתה ב' מצבי לא השתנה, אבל השתנה "מצב האומה": האנטישמיות התחילה לתת את אותותיה והנהלת ביה"ס לא יכלה לבלוע את העובדה שיהודיה תיקח את הפרס הראשון. אחרי התלבטויות ודיונים החליטו שיהיו שני פרסי ראשון, אבל הראשון מבין השניים יינתן לילדה רומניה ורק לאחריה לי... לא היתה לי ברירה – נאלצתי לבלוע את העלבון.


באותה תקופה הורי החליטו כי מוטב לנו לעבור לגור לבוקרסט, בתקוה שיהיה שיפור בפרנסה. הייתי בת 9 ונפרדתי בצער מביתנו, מהחצר הגדולה ומחברי. בבקאו היה לנו בית בן 4 חדרים וחצר פרטית ענקית (בעיני) מלאה עצי פרי – דובדבנים, שזיפים, תפוחים, ערוגות פרחים (שהיו ה"בייבי" של אבי). מקום אידיאלי למשחקים והשתוללויות.

בבוקרסט נאלצנו להסתפק בדירה בתוך בית משותף, אמנם מודרנית יותר, אבל זה לא היה זה... חצר לא היתה, תנועת החשמליות והמכוניות היתה גדולה (לימים ההם), מרחב המשחקים הצטמצם לפנים הבית.

כעבור שנתיים עברנו לגור בשכונה בפריפריה (שם שכר הדירה היה זול יותר), בדירה בת 3 חדרים, שאחד מהם הפך להיות החנות של אבא. המטבח היה בחצר ומיותר לציין: גם השירותים. היתה חצר גדולה, משותפת לנו ולעוד משפחה נוצרית. היו להם 2 בנות – אחת שנה מעלי ואחת שנה מתחתי. הפכנו להיות חברות מאד טובות. הייתי אז כבר בכיתה ה'. היתה חצר גדולה עם עצי פרי (זכור לי במיוחד עץ דובדבן עם פריחתו המרהיבה באביב ופירותיו העסיסיות בראשית הקיץ. מלבד פירותיו, אהבתי מאד לטפס עליו ולשבת בין ענפיו). מלבד עצים הסתובבו בחצר תרנגולות, כל והמון חתולים (אהבתי מאז שאני מכירה את עצמי).


אירועים מיוחדים באותה תקופה: רעש אדמה חזק בעוצמה של כ-6 בסולם ריכטר. הוא התרחש באמצע הלילה. פתאום שמענו רעשים של כלים מתנקשים זה בזה במזנון, מטה מתנדנדת, נברשת גם. טסנו כולנו החוצה לחצר וכך עמדנו מחובקים זה עם זה – אנחנו והשכנים – עד שהאדמה נרגעה. אצלנו לא היו נזקים (מלבד כמה כלים שבורים – מכיוון שגרנו בקומת קרקע, אך במרכז העיר התמוטטו בנינים רבי קומות כאילו היו תפאורה מקרטון. רחובות שלמים היו אסורים למעבר מחשש לקריסת בנינים. בהמשך, בימים הבאים, התרחשו עוד מספר רעשים נלווים, אך חלשים יותר. זכור לי רעש אחד, שתפס אותנו בבית-הספר וכל התלמידות עלו על השולחנות. האמת – זה היה די מצחיק...

באותה שנה – 1940 אם אינני טועה – בסוף השנה, קרה אירוע מחריד אחר: אנייה בשם "סטרומה", שעל סיפונה מאות עולים, ביניהם 5 קרובי משפחה שלנו – 2 זוגות וילדה בת 6 – טובעה בים השחור. כל הנוסעים, מלבד אחד, טבעו. האבל היה כבד ביותר. עד היום לא ברור אם טובעה ע"י הנאצים או ע"י... הרוסים. מכל הנוסעים יש רק ניצול אחד. הוא חי בארץ (אם עדיין חי).


בהמשך השנה היה עוד אירוע מאד קשה: "המרד" – או כפי שכונה בידי הרומנים – "הרבליונאה" של מפלגת "משמר הברזל", המפלגה האנטישמית ביותר באותם הימים. ראש הממשלה היה אנטונסקו (אנטישמי לא פחות), אך שקול יותר. הלחץ של המפלגה לעשות שמות ביהודים בבוקרסט היה כבד ביותר ואנטונסקו הגיע איתם להסכם, בו הוא נתן להם 3 ימים להוציא את זעמם כפי רצונם ביהודים, אך בתום הזמן הזה עליהם להפסיק כליל.


אכן, 3 ימים הלגיונרים השתוללו ככל יכולתם ועשו שמות ברובע היהודי – שרפו, הרגו, שדדו וכו'. מזלנו היה שגרנו ברובע נוצרי, רחוק מהרובע היהודי. גרנו שם רק 3 משפחות יהודיות. משפחתנו - כפי שכבר סיפרתי – גרה בחצר משותפת עם משפחה רומנית, אשר הציעה להחביא אותנו אצלם. ישבנו אצלם בחושך באחד החדרים עד יעבור זעם ולא ידענו שארוסה של בת משפחתם השתייך לכוחות הפורעים ורעיון "המחבואים" היה שלו, כדי להקל על תפיסתנו והריגתנו. בן אחת משלושת המשפחות הוצא מן הבית ונורה לא רחוק מביתם. מזלנו היה שהגיע היום השלישי ובסופו הגיעה גם פקודתו של ראש הממשלה להפסיק את כל הפעולות, וזאת כאשר הפורעים היו במרחק של תחנת חשמלית אחת בלבד מביתנו...


בגיל 11 הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני "גורדוניה" (אינני זוכרת מי גייס אותי וזה גם לא חשוב), בה נהניתי ללכת לפעולות ומפגשים, להכיר הרבה חברים וחברות חדשים. זכור לי שמאד הערצתי את דמותו של א.ד.גורדון, ותורתו הפכה בשבילי כמעט כמו תנ"ך. הוא הלל את עבודת האדמה וחלומי היה באותם ימים – לעלות לארץ ולגדל פרחים בקבוצת כנרת... (לו ידעתי אז מה הטמפרטורות בקיץ בכנרת, לא בטוח שהייתי ממשיכה לחלום את החלום ההוא...)


זמן מה אחרי הצטרפותי לתנועה הצלחתי לגייס גם את אחי (שהיה אז כבר כבן 18) והוא הפך תוך זמן קצר לאחד הפעילים והמנהיגים בתנועה. וכעבור זמן, עם כיבוש רומניה ע"י הגרמנים, נאסר יחד עם כל יתר המנהיגים והוסגרו בתוך מרתף של "ארסנל" – מחסן הנשק הלאומי, אשר עם הזמן הפך למטרה עיקרית של מפציצי בעלות הברית ואירופה, ולמזלם של האסורים, אף פצצה לא נפלה על המחסן האדיר הזה...

זאת היתה תקופה שבמשך כל היממה, ביום ובלילה, היו התקפות אוויריות, פצצות נפלו בלי הרף והיה ממש מסוכן לצאת מהבית. בכל זאת, מדי שבוע היינו נוסעים, אבא ואני, לבקר את אחי ואת יתר האסירים, במקום המסוכן ביותר בבוקרשט ולהביא להם מעט דברים מתוך המעט שהיה לנו. מה שהם עברו שם, עינויים, חקירות, תנאים קשים – מעולם לא סיפרו לנו. אפשר היה רק לנחש... 

באוגוסט 1944 נכבשה רומניה ע"י ברית המועצות והתחלנו לנשום לרווחה, לפחות מבחינת ההפצצות. הגרמנים נכנעו ויכולנו לראות מדי יום שיירות של שבויים גרמנים, חפויי ראש, מוזנחים וכנועים, בדרך אל מחנות השבויים(נקמה קטנה על 4 שנות סבל בזמן כיבושם...)

בו בזמן,בכיוון נגדי,עברו שיירות של חיילים רוסיים, לא פחות עלובים מאויביהם : צמאים, רעבים, קרועי מדים ועייפים עד מוות. 

כאשר הם הופיעו, היה זה סימן עבור כל הבנות והנשים להסתתר ולהינעל בתוך הביתים מפחד מפניהם, כי היו תופסים ואונסים כל אשה שהזדמנה בדרכם. בכל אופן, זאת היתה השמועה שהתהלכה בכל מקום – ויש להניח שהיתה די נכונה.


חברי תנועות הנוער החלו לצאת מהמחתרת ולהיפגש חופשי ובאותו זמן החלו להעלות ארצה טיפין טיפין בני נוער וכמובן שבין הראשונים שהועלו על האניות היו האסירים לשעבר וביניהם, כמובן, גם אחי. הפרידה ממנו היתה די קשה, בעיקר מצד אמי, אבל יחד עם זאת מלאת תקווה, שבמוקדם או במאוחר נוכל לעלות גם אנחנו ולהתחבר שם.


פעילות תנועות הנוער היתה עכשיו לגלית ואנחנו ניצלנו את המצב במלוא הקיטור. פעילויות בסניפים, מחנות קיץ בהרים, שליחויות לערים אחרות, בואם של שליחים מישראל לאירופה (ביניהם זכורים לי במיוחד שניים : שלמה ודן - שמות בדויים. גם אני נשלחתי לשליחות לעיר הולדתי, בקאו. פעילות תנועתית – לא זכורה לי. כן זכור לי ההווי הנהדר, תנאי המגורים האיומים בתוך פנימייה של יתומים, התנאים ההיגייניים מתחת לכל ביקורת והמוראל הגבוה שליווה אותנו, למרות שגם אוכל בקושי היה לנו. לי היו שם דודים (הוריה של חנה והסבים של ברק), אז בערבים הייתי הולכת אליהם ואוכלת איתם (זכור לי במיוחד לטובה לחם שחור עם פומפידל ואגוזים – ממש דליקטס...). היה לי גם קצת כסף מהבית ואת ה"משכורת" (דמי כיס עלובים שקיבלנו מהתנועה) נתתי בלי לחשוב פעמיים לשלמה, השליח מארץ-ישראל, שכמעט

רעב ללחם. 


הייתי בת 17 באותה תקופה והחלטתי שלמען התנועה צריך להקריב את השנתיים האחרונות של התיכון, כלומר להפסיק את הלימודים הסדירים וללמוד את שתי הכיתות האחרונות והבגרות בלימודים אקסטרניים. הורי היו מאד לא מרוצים, אך נאלצו להיכנע. ואכן, למדתי בבית יחד עם חברה, ניגשנו לבחינות אקסטרניות וסיימתי את הכל לגמרי לא רע, לשביעות רצונם של הורי. כל זה, כמובן בד בבד עם המשך הפעילות בתנועה. לא זכור באיזה שלב בדיוק עזבנו כמה חברים את גורדוניה ועברנו ל"חוג בורוכוב" (אם אני זוכרת היטב את השם), אשר היה שייך לאחדות עבודה, בניגוד לגורדוניה, אשר היתה שייכת למפאי. הפעילות שם היתה הרבה יותר רצינית (גם אנחנו התבגרנו בינתיים) ובאותו זמן נרשמתי לפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה, בינתיים. רצוני היה ללמוד כימיה, אך מחוסר מקום לא התקבלתי וכדי לא לבזבז סתם שנה, הלכתי לפיזיקה ומתמטיקה, שגם אותם אהבתי, אבל פחות. שנה לאחר מכן נרשמתי בזמן לכימיה והתחלתי שנה נהדרת. אהבתי כל יום.

רכשתי לי שני ידידים, ידידי נפש, אריק ומריוס, והיינו שלישיה בלתי נפרדת. יחד למדנו, יחד התכוננו למבחנים, יחד טיילנו ויחד היו לנו שיחות נפש אין-סופיות.


כך נמשכה חצי שנה ממש מקסימה. אך נדמה לי שפסחתי – משום מה – בתקופה קשה ביותר, בד בבד עם תקופתי "הנהדרת" שמחוץ לבית : מחלת אבי. הוא חטף חיידק, שהתיישב על שתי חוליות בעמוד השדרה וגרם לו לכאבי תופת.

כמובן שאושפז בבית חולים, אך אף טיפול ואף תרופה לא עזרו לו. הוחלט לנתחו, אך לא רצו לעשות זאת בלי שבנוסף לניתוח יהיה גם טיפול בפניצילין, תרופה שעדיין לא הגיעה למזרח אירופה. לא ידענו מה מצבו של אחי, אך בלית ברירה פנינו אליו וביקשנו ממנו שינסה להשיג בארץ-ישראל וישלח לנו מהר ככל האפשר. (רק שנים לאחר מכן נודע לנו איזה קורבנות נאלץ לעשות כדי לקנות את התרופה המצילה חיים...) במשך כל החודשים בהם אבי היה מאושפז, אמי לא משה כמעט ממיטתו, מכיוון שהוא פשוט לא היה מסוגל לזוז. מדי פעם, בין השעורים באוניברסיטה, הייתי מחליפה אותה, שתוכל להחליף קצת כוחות, להתרחץ ולחטוף כמה שעות שינה במיטה. 

כאשר הפניצילין המצופה כל כך הגיע, אבי נותח: לאחר ניקוי שתי החוליות הפגועות, הוכנס לתוכן כפיס עצם, שהוצא מרגלו, ושחיבר אותן כך, שלעולם זה מנע ממנו את האפשרות להתכופף. הפניצילין עשה את שלו וכעבור כמה שבועות נוספים הוא שוחרר הביתה, עטוף ב"שריון" גבס בצורת גופיה ובאותו גודל.


זמן קצר אחרי זה – הגיעו אשרות הכניסה לארץ...

הייתי באמצע שנת הלימודים. השמחה היתה רבה, אך גם מהולה בצער על הפסד הלימודים – אותם כל כך אהבתי. בכל זאת השמחה ניצחה והתחלנו את ההכנות. היינו צריכים לחסל משק בית של עשרות שנים (אם לא יותר...). היינו צריכים להחליט מה לוקחים (ושולחים לארץ) ולארוז אותם בארגזים ענקיים.

ואבא מוגבל, לא מסוגל להתכופף וחוץ ממנו ישנן בבית סבתא, אמא ואני... לא פשוט. ובכל זאת אבא עשה את רוב העבודה ועשה אותה היטב (כמו כל דבר שעשה). וכל זה היה צריך לעשות בסודיות מסוימת, כי לא היה רצוי להיוודע שאנחנו עוזבים את רומניה. מאותה סיבה אני המשכתי את לימודי והיחידים שידעו מה הולך לקרות היו כמובן שני ידידי. אסור היה להיוודע, כי אם כן – המפלגה הקומוניסטית הייתה מגנה אותי ועוד ומאלצת אותי להתוודות שאני בוגדת....


כאשר הגיע "יום הדין" – כלומר תאריך הנסיעה – נפרדנו משכנינו הקרובים ביותר ובערב שלפני לקחנו את המזוודות (הארגזים נשלחו קודם) ונסענו אל דודים, אצלם שהינו את הלילה האחרון, כי דירתנו היתה כבר ריקה. אני זוכרת שידידי מריוס הגיע לשם להיפרד ממני. טיילנו יחד טיול אחרון צמודים אחד לשני, שיחה אחרונה, חיבוק ונשיקה אחרונים וזהו, נפרדנו... (מאריק נפרדתי יום קודם).


את הנסיעה לקונסטנצה (הנמל של רומניה) למחרת – אינני זוכרת בכלל. מה שזכור לי זה שבילינו עוד לילה על רצפת אולם הנסיעות. זכורה לי במיוחד סבתי יושבת על הרצפה בין החפצים ואני מניחה שקל לא היה לה. עוד פרידה זכורה לי: במכס לא הסכימו לנו להוציא את הספרים שלנו מרומניה. והרי צמצמנו אותם למינימום ובחרנו את הכי אהובים.

אני זוכרת שהיה לי מאד קשה להיפרד מהם...


את העליה לאניה אינני זוכרת. זוכרת רק שקיבלנו תא לארבעתנו וזה היה מצוין (משפחות אחרות הופרדו משום מה).

הפלגנו בשעה טובה וכעבור זמן מה החלה סערה עצומה. הים השחור ידוע בסערות הקשות שלו (כנראה שלא לחינם קיבל את שמו). העמיסו באניה 1000 איש (במקום 500 לפי התכולה שלה). זכורים לי מאות אנשים מקיאים את נשמתם, אבל אבי ואני הסתכלנו על הגלים הענקיים דרך אשנבי התא... ונהנינו מכל רגע...


בשוך הסערה באו ימים יפים, אבל קרים. הכרתי חברה צעירים והתיידדנו (אפילו היה לי רומן קצר...) בלילות ישנו על הסיפון על כסאות נוח, מכוסים בשמיכות והיה ממש כיף. כעבור שבוע הופיע באופק הפסגה המושלגת(?!?) של הר הכרמל. אכן, באותה שנה, 1950, ירד שלג בישראל, אפילו בנתניה – עיר מגוריהם של יעקב ופרידה – השלג נערם לגובה שאי אפשר היה לפתוח את דלת הדירה...


בערב הגענו לחיפה. יעקב חיכה לנו על הרציף וההתרגשות... מיותר לתאר. הועמסנו על אוטובוסים ובלילה הגענו לנתניה אל דירתם. רוב העולים הועברו למעברות, אך יעקב לא הסכים בשום אופן ולקח אותנו אל דירתם בת שני החדרים, בה גרנו כשנתיים 7 נפשות...


קל לא היה. הם - פרידה, יעקב ואילנה התינוקת בת ה-9 חודשים הצטופפו בחדר אחד ואנחנו ארבעתנו בחדר השני.

 הריהוט – 4 מיטות סוכנות. מזוודות. מטבח די קטן. מקלחת די פרימיטיבית אחת. בית-שימוש אחד... הדירה בבית בן 4 דירות בשיכון עולים בן 12 בתים בעלי 4 דירות כל אחד. בתים דו-קומתיים ליד פרדס. שם השיכון – טוברוק.

קרוב אלינו עוד שיכון עולים בן 7 בתים חד-קומתיים ושמו בנגזי. השמות על-פי הקרבות שניהלו כוחות הברית במלחמת העולם השניה. דרומה מאיתנו עוד שיכון, שנשא את שמה של אשת קצין אנגלי: דורה, היום שיכון דרום.

מול השיכון שלנו היה בית-חרושת ליהלומים "יהלומי בוכרה", שם התחלתי לעבוד כדי לתרום במקצת לפרנסת המשפחה, שהיתה כולה על כתפיו של יעקב, שבאותה תקופה עבד כמזכיר בבית-האבות "מלבן" ומשכורתו היתה רחוקה מלהספיק להאכיל 7 נפשות. אבי, כאמור, גופו היה בגבס ועדיין לא היה מסוגל לעבוד - לא חשוב במה.

עם הזמן רכש לו דוכן קטן לתיקון עטי נובע ע"י "אגד" וכך גם הוא תרם קצת לקיומנו.


אני מוכרחה לציין לשבחן של שתי דמויות בינינו – פרידה ואמי – על "גבורתן". שתיהן בלעו לא מעט צפרדעים בתקופה זאת, אך הצליחו להתעלות מעל אי-הנעימויות הבלתי נמנעות בחיים כל כך צפופים וקשים ולשרוד את תקופת ה"יחד" בשלום. אמי לקחה על עצמה חלק גדול מעבודות הבית ותקופה מסוימת אפילו זה התאפשר לפרידה לצאת לעבודה ולהשאיר גם את אילנה לטיפולה של אמי. 


גם אורחים – קרובים שעלו בינתיים ארצה – החלו לבוא לשבתות אצלנו: טיליה ומילו, לזר, אדלה ופושי (חנה) ועוד.

איפה השכבנו אותם, מה נתנו להם לאכול (לא לשכוח שזו היתה גם תקופת ה"צנע" הידועה והלא קלה של דב יוסף), איך בכלל הצלחנו לארח באותם תנאים – אין לי מושג. אבל תמיד היה מצב רוח טוב ושמחה להיות יחד. אז היה אפשר... אף אחד לא קיטר, אף אחד לא התלונן.


באותה תקופה התחלתי להתעניין על המשך לימודי באוניברסיטה בירושלים. רציתי להמשיך ללמוד כימיה. נסעתי מספר פעמים לירושלים. האוניברסיטה העברית שכנה אז בבנין "טרה סנטה" ואני זוכרת את עצמי מסתובבת במסדרונות ו"מסניפה" את ריחות כיתות הלימוד והאווירה בכלל. אבל לא יצא מזה כלום. הנסיעות האלה היו גם הזדמנויות לבקר את ידידי משכבר, אריק, שבינתיים חזר מלימודיו בפריז והתגורר בירושלים וגם התחתן עם בחורה בשם בלומה, אשר לימים היתה מנהלת הספריה הלאומית באוניברסיטה בירושלים.


לאחר שנה של עבודה בליטוש יהלומים החלטתי שעלי להתגייס לצבא. הורי קצת עיקמו את האף, אך זרמו איתי.

לאחר 3 שבועות של טירונות בתל-השומר, הוצבתי בחיל אויר ביחידה קטנה ואינטימית, שעסקה בראדאר בסרפנד, שם שירתתי כפקידה במשרד, עליו - התברר לי בהפתעה – היה ממונה סמל, חבר ותיק מהתנועה בבוקרשט. עיקר עבודתי היתה להעתיק בכתב יד את פקודות היום של היום הקודם(?). לא הבנתי מדוע, אבל פקודה זו פקודה ועלי לציית. לאחר זמן נודע לי שזה היה תכסיס של הסמל, כדי לעזור לי להשתלט על השפה – אותה לא ממש רכשתי עדיין. ואכן, הודות לו, כתבתי כעבור זמן מה ללא שגיאות ושיפרתי את ידיעותי בשפה העברית באופן משמעותי.


האוירה ביחידה היתה נעימה מאד, רכשתי לי חברים וחברות, בערבים יצאנו מדי פעם לתל-אביב והביתה נסעתי פעם בשבועיים לסוף שבוע – אותו חילקתי בין בית הורי ובית יעקב ופרידה, אשר עברו בינתיים לדירה במרכז נתניה והורי קיבלו שיכון ב"שיכון ותיקים", שליד אזור התעשיה של נתניה. אילנה היתה אז כבר ילדונת חמודה בת שנתיים-שלוש והקשר בינינו הלך והתהדק. 


במשך הזמן נוצר ביני ובין אחד הסמלים ביחידה קשר רומנטי, אשר הוביל לחתונה בתום שנת שירותי הראשונה. 

לשנינו לא היה כסף וגם לא להורינו. הוריו עדיין גרו במעברה. החלטנו להתחתן ברבנות בת"א עם רב צבאי ובמדים.

האורחים היו הורינו, האחים משני הצדדים ומספר ידידים מהצבא. וכמובן, גם ידידי אריק מירושלים. 

מרצ'ל (מתתיהו) – זה היה שמו של בעלי הטרי – שירת בצבא קבע ודרך הצבא קיבלנו מגורים בצריף במעברת שפרעם, שליד חיפה. תנאים קשים ביותר: בלי מים זורמים, בלי שירותים ומקלחת. בלי חשמל. השירותים מחוץ לצריף. בחורף בוץ שחור, כבישים או שבילים סלולים לא היו... תענוג גדול – לא היה... התחלתי לעבוד בבית-חרושת לתרופות במפרץ חיפה, אך כעבור מספר חודשים קיבלתי אקזמה על הידיים מהחומרים איתם עבדנו, אשר התפשטה על כל הגוף. כמובן שנאלצתי להפסיק לעבוד ולקרא לאמא שלי לעזרה. את התרשמותה ממגורי בתה ובעלה – קראתי על פניה. היא לא אמרה מילה. נשארה איתנו כמה ימים, בישלה ועשתה את כל עבודות הבית וכאשר הוטב לי חזרה לביתה. אני רק יכולה לנחש את רגשותיה ומחשבותיה...


לאחר כשנה קיבלנו צריף יותר נורמלי במעברה אנושית יותר, עם תנאים סבירים הרבה יותר. כמובן שנשמנו לרווחה, אך כעבור זמן לא ארוך הודיעו לנו פרידה ויעקב שהם רוצים שנעבור לגור יחד איתם. חזרנו ל"ציביליזציה", כלומר לנתניה, בבית נורמלי עם תנאים נורמליים, למרות שדירתם הייתה ד י קטנה בשביל 2 זוגות ותינוקת אחת, אבל בהשוואה לתקופה בה גרנו 7 באותה דירה – זאת היתה כבר "רווחה"... הכי שמחה היתה אילנה...

בינתיים מרצ'ל השתחרר מצבא הקבע ושנינו התחלנו לעבוד בליטוש יהלומים, באותו בית-חרושת שבו עבדתי קודם.

כעבור זמן יעקב ופרידה עברו לגור במרכז נתניה ואנחנו קנינו את השיכון שלהם ונשארנו לגור בו עוד כשלש שנים, עד שהחלטנו להתגרש...


הייתה זאת הזדמנות פז להגשים את מה שרציתי בזמן היותי בתנועת הנוער – לעבור לקיבוץ – (את חלום לימודי הכימיה נטשתי, בלית ברירה, מזמן), והתחלתי לחפש קיבוץ בסביבה. לאחר ביקור במעין-צבי, במשמר- השרון ובגבעת-חיים איחוד – נפל הפור על גבעת-חיים. היה זה בחודש אפריל 1956, זמן קצר אחרי נפילתם של גד סמואל וכפרי והקיבוץ היה באבל. על כן נתבקשתי לדחות את בואי לקיבוץ בחודש. כאשר באתי, התקבלתי ע"י יושו ענבר, שהיה המזכיר, וע"י טוביה ורד, שהיה רכז ועדת הקליטה. קיבלתי חדר בצריף בן 5 חדרים. שכנותי מצד אחד היו חני כהן ז"ל ואילנה רטר תבד"ל ומצד שני משפחה אנגלית נחמדה, איתם קשרתי קשרי שכנות טובים. עם הזמן גם חני ואילנה "אימצו" אותי ונהיינו חברות. עם הזמן התחברתי גם עם מיכל גינזבורג-ילובסקי – איתה נמשך הקשר מספר שנים. גם כמה בנים ניסו את מזלם, אך הראש שלי, כגרושה טרייה, לא בענין...


אחרי יום יומיים של הסתגלות, סודרתי לעבודה במטבח, בעבודה השנואה ביותר על כולם – מריטת הודים (שחלו ונשחטו רגע לפני שניפחו את נשמתם) וכפרטנרית – את גרטה פולק – ומי שזוכר אותה, מבין שלא היה זה הדבר הנכון לעשות למען קליטת אדם חדש לקיבוץ. (למען הצדק יאמר, שהייתה אשה אומללה אך עם נשמה גדולה וגם אדם אינטליגנטי, רק שממבט ראשון – וגם שני ושלישי – אי אפשר היה לגלות זאת). אך אני קיבלתי את הכל באהבה.

כעבור יומיים במטבח, נשלחתי לעבוד בגן של אדית מדיני, שם עבדתי עם מימי ליפמן. לא היה לי מושג בילדים, אך אהבתי אותם ונשארתי לעבוד שם זמן מה. 




בינתיים פרצה באותו קיץ מגפת סקרלטינה (שנית) בקיבוץ ועשרות ילדים חלו בה. היה צורך בבידוד ובמטפלת נפרדת ומכיוון שהמטפלת הייתה קלר ברנע והיא בהריון עם רובי, חיפשו – ומצאו – אותי. למרות שלא חליתי אף פעם במחלה זו והיתה סכנת הידבקות, הסכמתי ללא היסוס והמשכתי לעבוד איתם עד שהמגפה דעכה (ולא נדבקתי...). רוב החולים היו ילדים בגילאי 12 עד 20 וכך התחיל הקשר שלי עם ילדי הקיבוץ הבוגרים יותר, אשר הביא מאוחר יותר להתמנותי כמטפלת לכיתה ח'. אך הקדמתי את המאוחר, כי בסיום המגפה עברתי לטיפול בחולים "רגילים" במה שנקרא אז "איזולטור", למרות שכבר לא היה כזה. עבדתי יחד עם סוניה נטע (אשר לימדה אותי לעבוד עם חולים בכל הפרטים) ועם אינה, אשר הייתה אחות מוסמכת ומאד מקצועית. 


עבדתי שם שנתיים, בהן למדתי מפי סוניה לא רק טיפול בחולים, אלא גם היסטוריה של כל חברי הקיבוץ, כלומר מי היה עם מי, מי היה קודם נשוי למי, למי שייכם ילדים מסוימים, מי אח או אחות של מי ועוד הרבה דברים מהסוג הזה, (כדי שאוכל להתמצא במשפחולוגיה הדי מסובכת של חברי הקיבוץ, אליהם הצטרפתי ומעתה היוו את משפחתי השנייה.

באותן שנתיים קשרתי קשרים נוספים עם ילדים נוספים ועם הוריהם.


ב-1959-1958 התחילו בתנועה הקיבוצית מפגשים בין פנויים ופנויות. אז התביישו לקרוא לזה כך, וקראו לאותם מפגשים סמינרים רעיוניים. אני חושבת שזה היה מפגש ראשון מסוגו, במשך שבוע ימים ישבנו באהלו שעל שפת הכינרת. היו לנו בבקרים הרצאות ובערבים בילויים.שם הכרתי את רפי ממייסדי קיבוץ צרעה. התיידדנו והתחלנו לצאת ביחד. באותו זמן נוצר גם קשר בין הבן הראשון של קיבוץ עין- גב עם הבת הראשונה של קיבוץ חצרים . הם התחתנו ואנחנו התחתנו, והתיידדנו שני הזוגות.

התחילה "מלחמה" מי הולך למי. לי היה קלף חזק, כי לא הייתי יכולה להתרחק מן ההורים, הרי זו הסיבה שבחרתי בג"ח, ורפי וויתר. אני הסכמתי לכך שהחתונה תהיה בצרעה. הייתה חתונה מאוד נחמדה, ובאה משלחת גדולה מג"ח, בראשותו של יוסף הורוויץ שגם נאם נאום ברכה.




קיבלתי את הצעתו של עדי נחמני והתחלתי את עבודתי בכיתה ח', בהדרכתה של המטפלת הקודמת, יונה הורוביץ.

מחנך הכיתה היה יחזקאל לנדאו (גם הוא חדש בתחום). היו אלה שנתיים טובות ונעימות, למרות שהעבודה היתה מאד קשה. זכורים לי במיוחד "ימי הכביסה", בהם אנחנו, המטפלות (רבקה ורדי, לאה הישראלי, אדית רט), היינו הולכות למכבסה, שם היה חדר לכביסת יד עם כיורים גדולים ועמוקים מאד (מובן שאני הייתי זקוקה לשרפרף כדי להגיע לעומקם) ומכבסות ביד את כל בגדי השבת ואת כל הסוודרים (גם לא של שבת), תולות אותם על החבלים וגם מגהצות, חלק במעגלה וחלק ביד (עם מגהץ ששקל טונה...). ואח"כ סוחבות את הכביסה הנקייה והמגוהצת בידיים לבית הילדים.

ובכל זאת, לא עלה בדעתנו להתאונן ובסך הכל נהניתי מאד מהקשר עם הילדים – עם חלקם יש לי קשר – הדוק יותר או הדוק פחות – עד היום הזה.


לאחר שנתיים עבודה עם הכיתה הזאת, נאלצתי להפסיק בגלל שמירת הריון של 9 חודשים, בחלקה בבית ובחלקה בבית-החולים, תקופה קשה מאד ומתוחה, אך בסופה נולד בני הבכור, גדי. בזמן שהותי בבית החולים רפי היה מגיע מדי ערב, לאחר 10-12 שעות עבודה אינטנסיביות ב"גת". ובשבתות, כאשר עדיין לא היו "מכוניות לחבר" בקיבוץ (ולרפי עדיין לא היה רשיון נהיגה) היה מגיע ברגל או באופניים ומכיוון שבביה"ח הקפידו על שעות הביקור, היה מטפס מבחוץ עד לקומה השנייה – בה שכבתי- ונכנס לחדרי דרך המרפסת....


לאחר חופשת לידה די ממושכת התחלתי לעבוד ב"כיתות בנימין" כמזכירת ביה"ס, בהנהלתו של בנימין ז"ל. היתה זאת תקופה מעשירה מאד ומעניינת מאד ומעל הכל – יחידה במינה מבחינה חברתית. צוות קטן ומלוכד, כולם הכירו את כולם ואת משפחותיהם, כל אירוע משפחתי של אחד מאיתנו היה אירוע של כולנו- בכינו כשהיה עצוב ושמחנו מכל הלב בשמחות. אין עוד דברים כאלה...


שנתיים אחרי לידתו של גדי נכנסתי שוב להריון. כמובן שנאלצתי שוב לשמור, חלק מהזמן בבית-החולים, בו זמנית גם שושנה שפריר, רעיתו של בנימין, היתה באותו מצב כמוני ושכבה בחדר מולי, כך שבנימין היה מבקר את אשתו ואת מזכירתו באותה הזדמנות. אך בתחילת החודש השמיני היתה לי פתאום ירידת מים ולקחו אותי מיד לחדר הלידה. אני זוכרת כמו היום, כאשר הוציאו אותי מהחדר (כאמור, זה היה מול חדרה של שושנה), שמעתי את שושנה צועקת ממיטתה : "שימרו עליה!, שימרו עליה!" ביקשתי שיצלצלו לגבעת-חיים ולהודיע לרפי ולהזעיק את ברטל, שתהיה לידי בלידה. 

אז לא היה מקובל שהבעל יהיה נוכח. כעבור כמה שעות ילדתי בת, קטנה אך מתוקה, פגה במשקל של 1,800 ק"ג, הראו לי אותה, אך מכיוון שאז לא היה קיים אינקובטור בביה"ח הלל יפה, נאלצו להעביר אותה באינקובאטור-יד לביה"ח בעפולה. למחרת באה דינה (שהיתה חברתי הטובה) לבקרני והיא היתה זאת שבישרה לי שהתינוקת לא החזיקה מעמד בנסיעה ונפטרה...רפי לא היה מסוגל לספר לי, לכן ביקש מדינה...כעבור יומיים-שלושה חזרתי הביתה אחרי לידה, אך ללא תינוקת... מיותר לתאר את מצבנו הנפשי...


חזרתי לעבודה. כולם היו שותפים לכאבי. כעבור כחודשיים שושנה ילדה את אוהד - תינוק יפהפה – ויפהפה עד היום...


"כיתות בנימין" גדלו והפכו ל"כיתות המקדמות" ואיתן גם מספר חברי הצוות, אבל עדיין האוירה נשארה כשהיתה, מיוחדת ויחידה במינה. גם הקשרים עם התלמידים היו מיוחדים והם נשארים כך גם שנים לאחר שסיימו את ביה"ס.

כמובן שכל זה היה בהשראתו של בנימין ובאישיותו המיוחדת....


עברו שנתיים נוספות ו... שוב הריון. לא רציתי. לא היה לי כוח נפשי לעוד כישלון. לעוד 9 חודשים של מתח עצום. אמרתי שאני מעדיפה לאמץ ילד (מה ידעתי אז מה זה אימוץ?! במה זה כרוך?) ד"ר וישניצר ז"ל, הזכור לטוב, הצליח לשכנע אותי לנסות שוב. הסכמתי בתנאי שלא אשכב. הוא הסכים בתנאי שאעבוד עבודה קלה ורק כמה שעות ביום, שאנוח הרבה. הסכמתי לנסות. המשכתי לעבוד במשרד ביה"ס, אך בנימין גייס את כל בנות כיתה י"ב לעמוד לרשותי, כך שלא אצטרך להזיז משקל של יותר מדף נייר אחד...


החודשים עברו, הגעתי לחודש התשיעי. התחלנו לנשום לרווחה. בימי שני בנימין עבד בתחנה בתל-אביב. ביום ראשון שלפניו קיבלתי צירים ונסעתי לביה"ח. למחרת, לפני הלידה, בנימין טלפן מת"א ולפני ששאל מה איתי, אמר שאלד בן במשקל של 3.150 ק"ג. ואכן, אחרי ליל סיוטים, בשעה 8 בבוקר יצא אמיתי לאויר העולם במשקל של 3.150 ק"ג...!

ובנימין בכלל לא ידע שנסעתי ללדת...


אמיתי נולד ג'ינג'י ועם ראש מוארך כמו מלפפון. למזלו (ומזלנו) הוא לא נשאר כזה (אפשר לראות בתמונות.


משפחת לביא עם הסבתא



לאחר חופשת הלידה שבתי לעבודה בכיתות המקדמות, שם נשארתי עד שהוכרחתי ע"י סידור העבודה לתת שירות במחסן "הילדים", כלומר בגדי הילדים. שם נשארתי כרכזת המחסן במשך 3 שנים ארוכות. לעבודתי כמזכירת הכיתות המקדמות הכנסתי את סימה אמיתי וכאשר חזרתי לשם אחרי המחסן, לא היה לי נעים לדרוש את מקומי במחזרה, למרות שהובטח לי כאשר יצאתי. עסקתי בינתיים בהקמת מעבדה פדגוגית, עד שהוצע לי להקים "מגמת משרדאות". איך עשיתי זאת – אינני יודעת עד היום, מכיוון שמלבד ניסיוני בעבודת המזכירות לא היה לי שום מושג בצד הפדגוגי של העבודה.

אך זאת היתה השיטה של בנימין: לזרוק את העובד ישר למים ושילמד לשחות בעצמו. וכך לא היתה לי ברירה: למדתי ללמד תוך כדי העבודה וכפי הנראה הצלחתי לא רע – עפ"י תגובות מפקחת משרד החינוך ובעיקר – עפ"י תגובות מאוחרות של בוגרים, אשר הצליחו לשרת בצבא במשרדים, על סמך מה שלמדו אצלי (כך סיפרו לי הם עצמם).


עבדתי כמורה למשרדאות במשך 7 שנים ואז החלטתי שהגיע הזמן לסיים את עבודתי בביה"ס. הודעתי על כך לבנימין, אך הוא הצליח לשכנע אותי להמשיך שנה נוספת, שלאחריה באמת סיימתי. לא רציתי להיות "סבתא של ביה"ס" (הייתי אז בת 50 פלוס וחשבתי שלא יאה ללמד עד גיל 60. (היום מלמדות שם מורות ששכחו אפילו את גיל 70...)



הלכתי לעבוד בינתיים במחסן הבגדים יחד עם רביבה ואיה. נשארתי שם 3 שנים, אך בינתיים קיבלתי הצעה להקים ספרית ילדים בקיבוץ. עד אז הייתה קיימת רק ספרית בי"ס משג"ב לילדים ומכיוון שביה"ס היה אזורי והסתיים בשעה 1 בצהרים, לא היתה תשובה מספקת לילדי ג"ח (אז עדיין קראו ספרים...). כמובן שהסכמתי בהתלהבות ותוך כדי העבודה במחסן, נסעתי פעמיים בשבוע ללמוד ספרנות ב"בית אריאלה" בתל-אביב. נהניתי מאד, למרות שקל לא היה – נסיעות באוטובוס וטרמפים וחזרה הביתה בשעות הערב. למזלי, רפי עדיין היה והוא היה מחכה לי בערבים בצומת כפר-הראה. 




הספריה הוקמה מאפס, בתוך בית-ילדים ריק בחלקו., לפי תכנונו של עמוס רשב'ם. יסוד הספריה היה מה שאסתר גרטנר, ספרנית בי"ס משג"ב, השאירה לי. זכור לי שהעברתי אותם עם טרקטור וניקיתי כל ספר וספר מאבק, שהצטבר עם השנים. ילדי הכיתה הצמודה לספריה עזרו לי לפרוק את הספרים מהטרקטור ולהכניס אותם לספריה. וכך התחלתי את הקמת הספריה ממש מ"א", צעד אחר צעד. כמובן שהתחלתי לרכוש ספרים חדשים ולאט לאט הספריה התעשרה והפכה להיות מקום נעים ואטרקטיבי, לילדים ולהוריהם, שבאו יחד עם הילדים להחליף ספרים וגם לשבת ולספר להם.


אגב ספור, הנהגתי גם "שעת ספור", לאחר קורס של "מספרי ספורים" (גם הוא בבית אריאלה). בתחילה קפצתי גבוה מאד וקיימתי "שעות ספור" 7 פעמים בשבוע, בהנאה רבה, לפעוטון, לגנים ולכיתות הנמוכות, אך נאלצתי להוריד את הקצב (כלומר הכמות) מפני שהתחלתי לאבד את הקול ונאלצתי לעבור טיפול לדיבור נכון אצל רחל ענבר.

זכור לי מקרה, שבאמצע הספור התחלתי להשתעל נורא ואיבדתי לגמרי את קולי. הכיתה שלה סיפרתי היתה א' או ב' וידעתי שילד אחד, שחר נוף, ידע לקרא היטב. עשיתי לו סימן עם היד שיבוא להמשיך לספר במקומי, ואני יצאתי החוצה עד שהצלחתי להירגע מהשיעול והקול חזר פחות או יותר. המעניין היה, שהילדים קיבלו את ממלא מקומי בהבנה והמשיכו להקשיב בשקט לקריאתו...


צמצמתי את מספר שעות הסיפור לגנון, גן אחד, כיתה א' וקבוצה של 4 בנות מכיתה ד', אשר לא היו מוכנות לותר על השעה השבועית. אני מוכרחה לציין שההנאה היתה משני הצדדים... לא רק הילדים נהנו, אני לא פחות. זה היה חלק מ"הנשמה היתרה" של עבודתי בספריה...


עם השנים הילדים גדלו ולצערי (לא רק) איבדו את הענין בספורים והכי גרוע- חלק גדול מהם גם בקריאת ספרים.


יצאתי לפנסיה באופן מעשי. גיליתי עולם חדש. גיליתי שקיימים חיים גם בלי עבודה, גם בלי החובה לקום בבוקר וללכת אליה. גיליתי שאני יכולה לנצל את הבקרים לצרכי האישיים, להנאות קטנות ופשוטות, אך בהחלט משמעותיות, גיליתי שיש קסם מסוים גם בלא לעשות כלום מדי פעם, לקרא בבוקר, לראות טלויזיה בבוקר, לשמוע מוזיקה בבוקר, לנסוע לחדרה או לתל-אביב בבוקר וגם גיליתי שאני אוהבת לבשל. עם הזמן, כאשר עוד חברות הפכו לגמלאיות, גילינו את הכיף של לנסוע לאכול ארוחת בוקר כיפית ושונה בבית-קפה. איזה דברים קטנים ופשוטים יכולים לתת טעם לחיים!


כמובן שנרשמתי למכללת המבוגרים של עמק-חפר, כמובן שיצאתי לטיולי המבוגרים, נרשמתי לקורסים מעניינים של מוזיאון ת"א, מינוי לתיאטרון ולתזמורת הקיבוצית... החיים התמלאו ולא נשאר לי רגע לשעמום. ולאושרי הרב – ילדי ונכדי גרים בקיבוץ - דבר שאין חשוב ומאושר ממנו.


כזה הוא המצב עד הים – ואני כבר בת 83 - ואני רק מקווה לעוד מספר שנים לא פחות טובות מהנוכחיות. אמן! 




ורדה,

דרכינו נפגשו לפני כ-30 שנים וקצת. את נכנסת לעבוד ב"ספרייה המשופצת" שהייתה צמודה אל בית הילדים שלי, ואני ילדה בכיתה ג'. קריאה לא הייתה קלה עבורי אבל היה משהו קסום מכיל ומאפשר בספרייה ובך ואני אהבתי לבוא כמעט כל יום, לשבת בפינת הישיבה, להריח את הספרים. לקשקש איתך על כל מיני עניינים של בית הילדים, של חברויות, ריבים ובכלל של חיים. למעשה יצרת עבור בנות הקבוצה שלנו (כתת זית) מין מועדון חברתי כזה ובית שתמיד פתוח ומקבל. כמובן שגם עזרת לי להתחבר עם הספרים – ואני שקריאה לא הייתה קלה עבורי זוכרת את הסדרות שהבאת לי לקרוא את ההמלצות והשיחות על ספרים וגם על נושאים אחרים.

השנים חלפו. ולמרות שביקורי בספרייה פחתו עדיין בכל פעם שהייתי מגיעה אליך לביקור תמיד התקבלתי בברכה חיוך ו"נוגהל'ה מה שלומך?..” 

לאורך השנים, גם כשנפגשנו בדרך, על השביל, תמיד חשתי את החיבה שלך והרגשתי אהובה ומוערכת. השיחה הייתה תמיד קולחת, את מתענינת שואלת ואני תמיד מופתעת כמה את בענינים יודעת ודואגת.

ורדה. אין זה מובן מאיליו ששמרת איתי ככה על קשר כל השנים ושיצרת ספרייה שהיא בית לאנשים ולא רק לספרים. 

אני חושבת ומאמינה שידעת שיש לך מקום מיוחד בליבי למרות שלא אמרתי לך את זה אף פעם במילים. אבל הקשר המיוחד הזה שנרקם בינינו לאורך השנים ישאר איתי. מאחלת לך שלווה ורוגע באשר את.

נגה מדיני-יעקבי.




נגה אשכנזי כותבת: 

"ויש מקום שלא תוכל לשוב אליו.

ועץ מסתיר את זה ביום

ומנורה מאירה את זה בלילה,

ויותר אני לא יכול להגיד

ויותר אינני יודע.” (יהודה עמיחי)


אני לא יכולה לחשוב על אהבתי העמוקה לספרים בלי לחשוב עלייך ורדה.

בשניה אני יכולה לעבור שוב בדלת הזכוכית של ספריית הילדים הישנה  ולהריח את ריח הספרים. אני עדיין זוכרת איפה למצוא את  אסתר שטרייט-וורצל ואיפה דבורה עומר. 

כבר סיימתי את הכרטיס? אני שואלת אותך, כי יש תחרות מי יסיים ראשון ואני רוצה לנצח... אבל אולי איילת ויונתן סיימו לפני.

אפשר לחזור אפילו אחורה יותר, לשעת סיפור בכיתה א' שאנחנו יושבים שקטים ומרותקים ואת מקריאה ומחייכת כשצוחקים מקטע מצחיק, מקריאה בטון רגוע ועקבי. כל פעם מישהו אחר זוכה בכבוד לשבת לידך ולראות הציור בזמן אמת. בתמונה שרפי צילם, שתלויה לי על המקרר, זו הייתה ענת. אני יכולה גם לחזור לספרייה בערב, כשהרבה ילדים והורים היו באים יחד להחליף ספרים ואת שם, מייעצת וממליצה. אחר כך בדרך הביתה התרגשות וסקרנות, לקראת שעת סיפור, איך יהיה הספר החדש...

בין לבין אני זוכרת שיחות על הספרים, מה אהבתי ומה לא, האם כדאי לקרוא עוד ספר של אריך קסטנר? אני זוכרת מוציאה מהמדף את 'מומו' של מיכאל אנדה, את זה עוד לא קראת? ומביאה לי בשמחה, יודעת שהולכת להיות לי חוויה מיוחדת כל-כך. היו גם את הסדרות, את בית קטן בערבה ונרניה ואת עזרת לי לעקוב אחרי הסדר הנכון, ולא לפספס אף ספר, או האסופית שלקחתי שוב ושוב ושוב. נשים קטנות בכריכה ישנה, כחולה בהירה.

כל הספרים האלו, זיכרון אחרי זיכרון, ספר אחרי ספר, קשור כל כך למשקפיים התלויים, לחיוך החם, לשיחות. מה אומרים למי ששמר עבורך על אוצר? שנתן לך את המפתח הנכון לדלת הנכונה בזמן הנכון?

תודה לך ורדה, על שאהבתך לילדים וספרים איפשר לך לגרום לשני אלו לאהוב זה את זה. 

תודה שהשארת לי דלת זכוכית שתמיד אפשר לפתוח, ולו רק בזיכרון.




יפתח לב-רון מספר


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור