כניסת חברים ותושבים

רובי ברנע
תאריך לידה:
19/3/1951
תאריך פטירה:
24/5/2016
תאריך פטירה עברי:
ט"ז אייר תשע"ו,


קורות חייו של רובי ברנע - יפתח לברון

רובי נולד ב-1951, והספיק להיות בפעוטון של ילדי האיחוד, בגבעת חיים מאוחד, עד שנבנה הקיבוץ החדש. לאחר הפילוג, עבר עם כל המשפחה, יחד עם עץ האגוז הענק, לנקודה החדשה. העץ שהפך להיות הסמל של משפחת ברנע.
ב- 1952, נכנס לפעוטון החדש של מרים פרינץ, יחד עם הילדים שהגיעו מכפר סאלד. 
1954 - מעבר לגן הזמני, גן בלנקה, ומשם, אחרי תקופה, לגן אדית. בגן היו לרובי קשיי אכילה (כך, לפחות, המטפלות חשבו). רובי, היה מאוד קטן וצנום, אכל לאט, ומעט, והסתפק בדייסה וביצה. כל ילד קיבל חצי ביצה קשה, אך רובי, כבר אז, התחכם, וביקש רק ביצה רכה, כי רצה ביצה שלמה. יום אחד, הגיעה האחות, גב' "מרש" ואיימה על רובי, שתכניס לו צינור לבטן, רובי נבהל וברח מהגן. בסופו של עניין, רובי הסכים לקחת כל יום 3 כפיות של שמן דגים כפשרה.
 1956- פרצה מלחמת קדש, אדית, הגננת, סגרה אותנו באחד החדרים, וניסתה להסביר לנו על מה מדובר. רובי שאל שאלות - כרגיל, רצה לדעת הכול, וכתשובה אדית ענתה לו - עד שאתה תהיה גדול לא יהיו יותר מלחמות, וכך, הורידה מהגב את הילד הקטן והטורדן...
המעבר לכיתה א' היה חלק. רובי היה תלמיד טוב, שיודע הכול, אך עצלן בשיעורי בית, משתעמם בשיעורים, משגע את המורים במעשי קונדס, ומקבל איומים שייזרק מהכיתה.
בכיתה ב' עבד לידנו הקבלן "מישה" שבנה כיתה חדשה. רובי בשיעמומו, נכנס לטנדר של הקבלן ובסבלנות אסף מקלות קטנים, ונעץ אותם מתחת לאוטו, נגד כיוון הנסיעה, במטרה לגרום לכך שהאוטו לא יזוז. בסוף היום הקבלן נכנס לאוטו, מנסה לזוז קדימה, אך האוטו שוקע עמוק בחול. רובי קופץ מהעץ שעליו עלה, בורח, ונועל עצמו בתוך השירותים, ומסתכל מהחלון. הקבלן משתולל, ובלה וולף, מנסה להרגיע אותו, ולשכנע אותו, שזה לא נעשה על ידי אחד מהילדים...
את היסודי רובי מעביר בכיף, אך לדברי המטפלות, אוכל מעט מאוד ונראה לא טוב. את רובי האוכל לא עניין, הוא היה עסוק כל הזמן בחיפושים אחר ריגושים חדשים. יום אחד הדי פיצוצים נשמעו מרחוק - רובי ישב בכיתה ופירק כדורים חיים...
בכיתות ד'-ו' רובי מתאהב במשחקי הכדור-כדורסל, כדורגל ויותר מאוחר גם טניס. לאט-לאט, רובי הצנום והקטן, הופך לגוש שרירים, שרץ הכי מהר בכיתה.



במקביל המשיך לשגע את המורים ולהטריף את שלומית גרינבאום. את העונשים הוא מקבל בהבנה מלאה וממשיך בשלו. רובי ממשיך להיות תלמיד טוב במקצועות הריאלים, אך גם מקפיד על מעשי קונדס רבים. את רוב החומר הוא ידע טוב יותר מהמורים...
1965 - לקראת התיכון, רובי מתרגש מהמעבר ומקווה, שאולי יהיה יותר מעניין. במקצועות הריאלים, רובי מוביל וגם עוזר לחלשים. הוא גם פעיל מאוד בחברת הילדים. במיוחד אהב להכין כתובות אש. רובי נדבק בחיידק השירים, ומצעד הפזמונים, ואהב מאוד לשמוע את דמיס רוסוס, חווה אלברשטיין. הוא התחיל לנסוע לתל אביב להשתתף במקהלת האיחוד לנוער. 
באותן השנים, שיחק גם כדורגל בקבוצה הבוגרת של גבעת חיים.
בסוף יב' עשה בגרות אקסטרנית, בגבעת חביבה, כשהכדורגל עדיין תופס מקום מרכזי בחייו.
שנת שירות עשה ברמת הגולן, בקיבוץ מבוא חמה, יחד עם לאה אנגל ואבנר פרנק.



1970 - התגייס כלוחם לסיירת חרוב ואף עבר קורס מ"כים. הוא שירת הרבה בעזה, במרדפים אחרי מבוקשים. הוא נכנס לכלא ל-41 יום, לאחר שנתפס (על ידי אריק שרון) מקשיב למשחקי כדורגל. הוא קיבל חנינה ביום העצמאות, אך עמד על כך, שיישאר בכלא עד היום האחרון.
במלחמת יום כיפור, התבגר מאוד, עבר תקופה לא פשוטה עם אובדן של חברים מהצבא, והנופלים בגבעת חיים, אך ידע להתגבר ולצאת מהמצב. 
אחרי הצבא, חזר לקיבוץ, והתחיל לעבוד בכותנה, עד צאתו ללימודים בחיפה. הוא למד בטכניון הנדסת חשמל. 
כשסיים את לימודיו, עבד בחשמלייה של גת. מאוחר יותר, עבר למטבח ולאקונומיה, יחד עם רענן ושימש כאיש תחזוקה ומחשוב. במקום זה, התמיד, עד שכלו כל כוחותיו לפני עשרה ימים.
בשנים האחרונות היה פעיל במוזיאון הטרקטורים בעין ורד, והכין את המצגות לערבי השירה בציבור, כולל את המצגת, ביום שישי לפני כשבועיים. 
במהלך כל השנים התמיד רובי, ועסק בפעילויות ספורטיביות שונות, כדורגל, כדורסל, כדורעף, טניס, ובשנים האחרונות, עקב בעיות ברכיים, הצטרף לקבוצת רוכבי האופניים, החברים של יוספי, ואף נסע עם הקבוצה למסע אופניים בסלובניה.
במשך השנים, רובי רוכש עוד ועוד חברים - מהצבא, מהכדורגל, מהטכניון, מהעבודה בגת, מהעבודה במטבח, ומקבוצת האופניים, את כולם פגש לאחרונה כמבקרים, בתקופתו הקשה. רובי הקפיד לשמור על קשר עם המשפחה הקרובה, דודים ובני דודים, בנות זוגם, ובני הדור החדש שנוספו למשפחה. אך במיוחד הקפיד לשמור על הקשר החזק עם דוד, עמי ומיכאל.

רובי עם נור, מלכת ירדן



רובי שלנו, כתב עקיבא הורוויץ
רובי שלנו היה איש יקר, שקט ומאוד מאוד צנוע. היה לבד אבל לא ממש בודד.
היו לו חברים ומערכות יחסים עם המון אנשים בכל הגילאים, ולא רק בקיבוץ. היה פעיל ומעורב בכל מעגלי החיים החברתיים, הספורטיביים והלונפארקיים לילדי הקיבוץ.
גדלנו וחונכנו יחד בחינוך הקיבוצי, בלינה המשותפת, במשק הילדים עם טושקה ומשה דייג. יחד צברנו הרבה שעות של משחק כדורגל וכדורסל, במרפסות בצריפים, בראשיות וסטנגה (סוג של כדורגל).
רובי תמיד היה שם במגרשי הספורט, מגיע ראשון והולך אחרון. בהמשך, שיחקנו יחד בנוער עם המאמן המיתולוגי – שולר, ועלינו לבוגרים בקבוצת הפועל גבעת חיים.
זאת הייתה חברות של להרבה שנים. להבדיל ממני, רובי המשיך כל חייו לעסוק בכדורגל של גבעת חיים במשחק ובארגון.
רובי היה חזק, בעל כושר גופני יוצא דופן ובעיקר עקשן ולוחם... שחקן עם אופי.
זכורה לי נסיעה של שלי עם הילדים שלנו להופעה של מייקל ג'קסון בפארק ברמת גן. רובי עם עודד ושלי עם שי ויניב... אלפי אנשים, במה נמוכה, יניב בוכה "אני לא רואה כלום"... רובי בלי הרבה שאלות, פשוט הרים את יניב על הכתפיים למשך כל הקונצרט, יותר משעתיים.
אני רוצה גם לספר לכם על רובי בצבא ובמילואים. שירתנו יחד 30 שנה במילואים בגדוד 7008 בחטיבת הצנחנים, עברנו שתי מלחמות, אני בסיור ורובי בפלוגת העורב.
רובי היה כוון מספר אחד, בפלוגה, בגדוד ובמדינה... היה לנו טיל עורב מסוג מיושן שצריך היה להיות על המטרה כל זמן הירי, יותר מ- 12 שניות. האופי המיוחד של רובי, עם השקט והיכולת להתנתק מכל מה שמסביב ולהתרכז במטרה בלבד, גרם לזה שהוא היה האחד והיחיד שתמיד, אבל תמיד – פוגע... ביום, בשעות בין הערביים ובלילה.
המ"פ, המג"ד, המח"ט והאוגדונר תמיד ידעו מי זה רובי ולכל תרגיל הצגת תכלית או מודל, ראשון תמיד להיות מוזמן ולהגיע – היה רובי ברנע! בחפיפה בין התפקידים עד לרמת מח"ט, תמיד עדכנו אחד את השני שצריך להזמין את רובי לכל תצוגה.
צריך להזמין את רובי – זה היה חלק מהאג'נדה: "כי רובי תמיד פוגע!"
רובי היה מנטור של דור שלם של כוונים בפלוגות העורב בגדוד ובחטיבה.
רובי התנדב שנים רבות ושירת בצבא למעשה כל חייו עד הימים האחרונים... עד שהמחלה הארורה לא אפשרה יותר.
צנוע, עניו, שקט היה רובי כאדם וחבר.
מסור, עקשן וחרוץ היה כאיש עבודה.
חזק, נחוש ומקור השראה לדור שלם של כוונים היה רובי כאיש צבא.
רובי שלנו ואוסיף גם רובי שלי – היית באמת איש מיוחד, מוערך ואהוב.
נוח על משכבך בשלום.. אוהבים... אזכור אותך לתמיד. 
בידידות, עקיבא.



דברים על רובי כתב יפתח לברון
קשה לדבר על רובי בלשון עבר, אתמול עוד היינו בזמן הווה, שלשום עוד דיברנו עם תובל על הגול שהבקיע שהביא לגבעת חיים את הגביע בליגה האזורית. היום אנחנו כאן כל החברים לעוד מפגש חברתי עם רובי. אך אני לא יכול להספיד היות ולא קיבלתי את אישורו של רובי לעניין. 


בכמה מילים קצרות קשה לתאר את עולמו המלא של רובי. ביחד צעדנו 64 שנים. מהפעוטון של מרים פרינץ, דרך המרפאה, יד ביד לגן של אדית ומשם המשכנו לידיים של בלה וולף ושלומית גרינבאום. 
אספר על קצה המזלג מי אתה, איך ניהלת אותנו, עד הסוף בסבלנות בדייקנות ועם הומור של רובי. במלחמתך האחרונה במחלה, לרגע לא האמנת שתפסיד, נכנסת למחלה ברוח קרב, קורא לומד, מתייעץ ומנווט. רגש האחריות מעל הכול וגם שהגוף חולה הראש תמיד בריא, הכול בשקט ובאצילות ובלי פינוקים לעצמך. האמנת בליבך שעוד יגיע הנס ותתחזק כי היו לך עוד המון תוכניות. כל כך רצית לצאת לעוד טיול אופניים בגאורגיה, כדי לנקות את הראש ולמלא את הבטרייה לעוד משימה. על השולחן בכניסה לביתך על השידה מונח מיקרופון לתיקון, בתוך פנס הקסם המון שקופיות מהטיולים שתכננת להמיר לתמונות, והכול באמצע הדרך, מוכן לעבודה כשתחזור.
רובי היה איש עקרונות מאמין ויסודי, בויכוח מול רובי ההפסד היה ידוע מראש. תמיד מוכן ורוצה לתת ולתת ועוד לתת עד שמגיע הזמן והמקום שיש לו עוד מה לתת. האחריות והרצינות היו אצל רובי מעל הכול, דאג לכל העולם, למשפחה המצומצמת, המשפחה המורחבת  ולחברי גבעת חיים איחוד. 
למילואים יצא עד לפני שנה, כי רצה רק לתת. 
במקצועו האמיתי היה עקשן ציבורי ולא עסקן ציבורי. אישיותו הייתה מורכבת משלל גוונים-מוזיקה מכל הסוגים, ספורט והרבה ספורט, טיולים, שירה בציבור, משחקי מחשב, בניית מצגות, ובעיקר חיפש איך אפשר לעשות עוד ועוד... 
מתנדב לכל משימה בנחישות ובחריצות ועל כך קיבל את הכינוי בר- נוע. רובי היה ביצועיסט- ולא אגואיסט.  בחגים נהנה להאכיל ולפנק אותנו, ביום העצמאות נהנה להפעיל אותנו, לערבי שירה דאג להזמין אותנו, מגרש הטניס בתחזוקתו מפעיל אותנו, מגרש הכדורסל בזכותו מאיר תמיד לטובתנו, שחקני הכדורגל המשחקים בליגה האזורית קיבלו תמיד מרובי הרגשה שהם בליגת העל.
וכאשר רובי חש לא מסופק וחסר תעסוקה הוא מרגיש צורך בזמנו הפנוי לבקר את חיה דרייפוס ואת זקני השבט בקיבוץ ולדרוש לשלומם, לבדוק את מצב התחזוקה בביתם, אם צריך להחליף מנורות, לתקן כיסאות, לייעץ ולהודיע שהכול בשליטה, לא להתבייש ולפנות כדי שהכול יטופל. ידיו של רובי בכל מקום, פועלות תמיד לעזרה מאהבה ומהרצון לתת.     




רובקהלע

בני פלד, מפקד חיל אויר, אמר משפט לאחר מלחמת יום כיפור
ובמשפט קצר כל כך סיפר את מהלך המלחמה בקיצור
אצל עודד פלדמן (ראש ענף חינוך ותרבות בחיל) נדלק הזיק
למשמע  "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק"
וישב וכתב את השיר "מוכרחים להמשיך לנגן"
שממשיך להרעיד לבבות כאשר הוא מושמע ומתנגן.

אני לא יודע אם לרובי היה איזשהו משפט או איזשהו שיר
שהיה לו כמוטו, ואיתו יצא להילחם במחלה בכל כוחו ובכל מחיר
אבל אם היה לו אחד כזה או יותר
זה היה בוודאי תמהיל של "אצלי הכל בסדר" (בועז שערבי)
ו- "לעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא תנצחו אותי כל כך מהר" (נעמי שמר).

לסמל הפכת, רובי, כיצד ידיים לא מרימים
וממשיכים כרגיל - ואת הכל עושים ועושים
ושומרים על אופטימיות וחיים חיים מלאים
אם זה בעבודה, אם זה בספורט או במילואים
וכל מי שהכיר וידע מהי ההיסטוריה הבריאותית שלך
עמד נפעם ונרגש נוכח ההתמדה - נוכח ההצלחה

ולפעמים כשהיית לוקח איזה פסק זמן מהיר
ומתאשפז למספר ימים בבית חולים מאיר
מילה לא אמרת לי - וגרמת לאדון רענן
להפוך ל"שטינקר" להיות המלשן.
והוא היה מצלצל אלי ואומר "זאת פקודה,
משה, רובי לא יהיה בעבודה
צלצל אליו הוא אליך קרוב
סע ודאג שיהיה לו קצת יותר טוב"
ואני שאף פעם לא הייתי חייל ממושמע
מבין את המסר ומבצע את המשימה.
מזלי שבאזור כפר-סבא "סבינו" וbuy the way"-" ישנם
כי אתה מאד אהבת את טעם מזונם
והייתי בא עם האוכל ויושב אצלך בממלכה
מיטה אקסקלוסיבית, מתכוונת ונוחה
שרותים צמודים, מקרר ושתי כורסאות
זה לא בית חולים אמרת - זאת היא "ארץ הפלאות"

והיו עוברים יום יומיים לכל היותר
והייתי בטלפון שואל מה לאכול אתה בוחר ?
והתשובה שקבלתי כל כך אופיינית לאדון
תבוא ותביא אבל - רק אם אתה רוצה להגיע אלי לסלון

ככה הרגלת אותנו שאתה, רובי והמחלות – כמעט קווים מקבילים
וב"חיים המשותפים שלכם" יש הפרדת מסלולים
אתה נמצא במסלול של חיים נורמלים ורגילים
פתאום "קצת" מחלה, מעט אישפוז, סט או שניים של טיפולים
והמחלה "מתקפלת", "מתכווצת", "נעלמת" או חוזרת למימדים מינימליים
ככה הורגלנו, אולפנו הרבה שנים
שזה המסלול ובו אין שינויים.
ופתאום הגיע הבום !!! רובי חולה גם אחרי השתלה מספר שלוש
וזה לא מסתדר כל כך, ומשהו משונה עובר פה בראש
איך זה יתכן ? מה פה קורה ? האם רובי ברנע הוא גם,
בנושא המחלות, כמו כולם, כאחד האדם ?
וזה מכה בך חזק ובכל העוצמה
כשאתה שואל אותו "נו רובקהלע מה נשמע" ?
ואתה שם לב שהקול שמפיו יוצא
אינו כמו תמיד ונשמע קצת שונה
והרבה עייפות בקול משתלבת
ושמחת החיים הופחתה – כמו נעלבת

ואישית, אני התקשיתי את המציאות לקבל
שהסמל האנושי והחי – דועך לו ומתקפל
היה שלום איש מיוחד ויחיד
זכרך אצלי שמור תמיד

22.07.16                       משה לנגשטטר

חנוכה הדלקת נרות רובי ברנע במרכז

חנוכה הדלקת נרות רובי ברנע במרכז בנעלי בית



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור