כניסת חברים ותושבים

יענקלה הורוויץ
תאריך לידה:
12/7/1939
תאריך פטירה:
6/2/2015
תאריך פטירה עברי:
יז שבט תשע"ה



יענקל'ה שלנו איננו
יענקל'ה של תמי, יענקל'ה של המשפחה, ילדים ונכדים, יענקל'ה של החברים, יענקל'ה של הקיבוץ. 
"בשבילי היית פשוט – הקיבוץ".

בגלל הפרש הגילאים (11 שנה) הזיכרון הראשון שלי מיענקל'ה מהצבא – מהצנחנים! נסענו לראות צניחה בבנימינה. 

כבר אז הערצתי אותך מאוד, ועם חזרתי לקיבוץ אחרי הצבא בצנחנים היינו אחים אבל בעיקר חברים. 
אהבתי מאוד את המשפחה שבנית עם תמי: נולדו מור, דן, אורי וניר. הייתי מאוד גאה להיות דוד של ילדים כל כך יפים וחמודים. בהמשך היה כייף להיות הורים ביחד. 
אני מנסה להיזכר ביענקל'ה שלנו הרפתן. מרכז הרפת עם חיוך גדול, חרוץ מאוד, נחמד, שהיה שם תמיד בשביל כולנו... ויודע למשוך את כל מי שהיה זקוק לבית אל העבודה ברפת. 



בהמשך היית מזכיר הקיבוץ (פעמיים) והיית המנהיג הבלתי מעורער של הקהילה שלנו. ידעת מצוין איך לדבר בגובה העיניים עם כל אחד, זקן , צעיר, איש, אישה, בוגר וילד ולתת את הפתרון הנכון לכל נושא ובעיה. האמת היא: שגם כשלא היית מזכיר, היית שם תמיד בשבילנו בשביל לתת עצה וסיוע לחבר.
רגישות מיוחדת הייתה לך למשפחות השכול ואנחנו זוכרים מאוד את ההספד שלך בבית הקברות ביום הזיכרון. אמרת – "אתכם בטוח שהיה לנו קיבוץ אחר!". אמרת לנו שלבקשות של משפחות שכולות יש רק תשובה אחת – "כן" ותמיד תמיד לאשר את בקשתם. 
את הטיפול בחברים שקיבלו פיצויים ניהלת לבד (ועדת יענקל'ה – ועדה של איש אחד). הסברת שזה חייב להיות דיסקרטי, חברי, עם המון כבוד ויצירתיות כי אחרת הכול אבל הכול יתפוצץ – והצלחת!
בתקופות שקטות כשלא היית מזכיר תמיד חזרת לרפת וחיפשת איך להתנדב, להיות ראש ועדה או אפילו פרויקטור בתרבות-ערב "סשה". תמיד חיפשת איך לתת ולתת ולתת...
ראיתי אותך לפני החלטות קשות, קשות מאוד (הטיפול בסמים). הרבתה להתייעץ עם חברים ומקצוענים. וגם לא תמיד ישנת בלילה מרוב אחריות. היית מתייסר כל הלילה, אבל תמיד ידעת בסוף להחליט וגם החלטות כואבות.. אפילו מאוד כואבות. 



כותב מתן פרנקל עם סיום תפקידו של יענקל'ה כמרכז ועדת צעירים וזה מסביר מצוין איך ראינו אותך כולל הדור הצעיר:
"איש קטן וקסום"
"... היה היה כפר קטן... ובכפר הקטן חי לו איש קטן עם קרחת ושפם. שנים רבות היה האיש ראש הכפר והיה אהוב על כל הבריות. כשהיו אנשים רוצים לבוא ולגור בכפר היה מקבלם כבני בית בכפר. כשהיו בני הכפר יוצאים מחוץ לממלכה לתור ולנדוד בדרכים היה משלחם לשלום ומצפה לשובם. וכך שנים רבות הנהיג האיש את הכפר. והכפר היה לכפר היפה ביותר עלי אדמות! לאחר שנים מספר, עבר האיש להיות רועה תרנגולי – ההודו של הכפר. אבל אם אתם חושבים שהפסיק להנהיג? לא ולא! הוא רק ויתר על השפם ועבר להנהיג בסתר את כל צעירי הקיבוץ! והיה לאביהם מהבחינה הפיסית והרוחנית כאחת. אבל היום, האיש הקטן והקסום מסיים כהונתו רק מבחינה רשמית אך יודע היטב, כי ימשיך להיות מנהיג הצעירים והקיבוץ עוד שנים רבות!"



המחלה האיומה הזאת, הפרקינסון, התלבשה עליך לפני שנות דור (25 שנה). יש פה דור שלם שלא באמת מכיר אותך אבל אנחנו החברים מכירים ומוקירים. 
יענקל'ה... תראה כמה באו... כולנו פה אהבנו אותך באמת באמת ורצינו גם להגיד לך – תודה!
אומרים חברים: יענק'לה – אין דבר כזה, הוא היה הגדול מכולם. בשבילנו הוא היה הקיבוץ!.
חברים אמרו לי שעם מותך נגמרה תקופה וטוב שאתה לא רואה מה קורה בקיבוץ שלנו היום!. 
ואני אומר: חושב שחבל מאוד שאתה לא רואה: יש לנו פה קיבוץ שונה, נהדר, יפה ומתחדש עם קהילה תוססת מלאת ילדים, עם המון תרבות, חגים, ערכים, ארכיון ועלון ובעיקר אחריות ושותפות עם ערבות הדדית לכל החברים – "מה שאהבת אבל אחרת!"
היה מדהים לראות במשך כל תקופת המחלה את התמיכה, האהבה, הכבוד והמסירות של תמי שלך. הילדים והנכדים תמיד היו סביבך והרעיפו עליך אהבה רבה. הם לא עזבו אותך לרגע, פשוט משפחה ענקית. הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המשפחה ראינו כולנו בסרט של ניר "תמי ויענקל'ה והמחלה הארורה". 
אני גם אזכור לתמיד את יולנדה שהייתה שם בשבילך בעשר שנים האחרונות!.
החברים והקהילה ידעו גם הם להחזיר לך המון אהבה ותמיכה במשך כל השנים וראיתי כמה זה היה חשוב לך. 
יענקל'ה שלנו איננו: יענקל'ה של תמי, יענקל'ה של המשפחה, ילדים ונכדים, יענקל'ה של החברים, יענקל'ה של הקיבוץ... "בשבילי אתה פשוט – הקיבוץ".
יענקל'ה אחי,
אזכור אותך לתמיד, עקיבא. 

7.2.2015

יענקלה היה הקיבוץ והקיבוץ היה יענקלה
הזיכרון הראשון שלי מיענקלה הוא מלפני 55 שנים. עדת ילדים בני 10 עומדים סביב קצין צנחנים עטור שפם אוכל ארוחת בוקר שרות הכינה לו בכיתה של הבית הכולל, שבו עובדת רות כמטפלת של הקבוצה שלנו (בסוגריים אני מוסיף שעד אז לא ידענו שהיא יודעת להכין חביתה...). כמו אתמול אני זוכר את התמונה הזו.

מחזור ה' נחום, אמנון, יענקלה ושמאי


השנים עוברות מהר ויענקלה רכז הרפת, ואנו עובדי המספוא הצעירים בגיל הנעורים, מביאים כל יום במשך הקיץ את עגלת סלק הבהמות לרפת תחת עינו הפקוחה של יענקלה. 
בתחילת שנות ה-70 המרחק בינינו כבר מצטמצם, שנינו הורים לילדים בכורים באותו מחזור, בשנת 73'. כאן כבר מתחיל להתפתח קשר חברי בינינו שצומח, כנראה, על רקע של תפישת עולם זהה והשקפת חיים מאד דומה על חיי הקיבוץ ועל חינוך הילדים בו. שנינו קרובים בדעותינו, ולוקחים חלק באחריות על מה שקורה בקיבוץ ובמשק החקלאי. בנוסף, וזה בוודאי תרם לכך, היה קשר חברי הדוק בין הורינו, שהיו יקים ומילאו לאורך השנים שניהם תפקידים מרכזיים בקיבוץ.
בשנת 1977 אני רכז גידולי שדה צעיר ויענקלה מרכז הרפת, שני תפקידים שיש ביניהם ממשק הדוק. בוקר סתווי אחד אני מאחר בדקות ספורות להוביל את משאיות הזבל ביום ההוצאה מהרפת לשדה. את הצעקות של יענקלה שמעו עד קאקון ללא צורך במכשיר הקשר שבו הוא צעק. 
תחילת שנות השמונים יענקלה נבחר למזכיר לקדנציה ראשונה. לאורך כל השנים הוא מילא תפקידים שונים, והיה ברור שהדרך הזו מובילה למזכירות. באותו זמן אני חבר במזכירות, ואנחנו שותפים לדרך במשך שלוש שנים, שבהן לא פעם חלקנו איש על חברו. זכור לי במיוחד מקרה מסוים שבו המזכירות התבקשה לקבוע בין גישות שונות בנושא תכנוני, יענקלה לא היה יכול להשלים עם דעת הרוב, ושלף את נשק יום הדין: התפטרות מן התפקיד. הוא, כמובן, לא מימש זאת, כי לא זאת הייתה דרכו. בסופו של דבר הוא העדיף תמיד את דרך הפשרה על דרך העימות. באותה תקופה התוודעתי לאופן ניהולו את חיי הקיבוץ. היו לו שני מסלולים: האחד המסודר, זה שהולך על פי התקנון המקובל. במסלול השני התגלה יענקלה כאחרון המפאיניקים. הוא שיכלל את האמנות הזו לדרגה גבוהה, וידע לפרק מוקשים בדרכו הנסתרת. הייתי אומר, ש"בלי בג"צ ובלי בצלם", הוא הסיר בעיות באופן דיסקרטי ושלא על פי הנוהלים והכללים היבשים...
יענקלה התייחס לקיבוץ ולנעשה בו באחריות גדולה ומתוך הרגשת שייכות שאי-אפשר היה למצוא אצל אחרים. בכל תחום היה מעורב, ורגיש לכל חבר כפרט. ומי לא זוכר אותו הולך בשבילי הקיבוץ ואוסף ניירות כאילו היה זה ביתו הפרטי. הוא דאג ליידע על כל מפגע, אם בתחום הנוי, אם בתאורת הרחוב וכל דבר אחר שהזדמן בדרכו, או גונב לאוזניו. 
בקדנציה השנייה שלו כמזכיר אני עובד ב'גרנות', הוא מטלפן אלי ומודיע לי שעלי לחזור לקיבוץ כי אין מי שירכז את ענף גידולי השדה. אני מתנגד, כמובן. יענקלה כמזכיר עם שמאי מרכז המשק, מגיעים לדיון ב'גרנות'. אני מוזמן לדיון על ידי 'גרנות'. משרואה אותי יענקלה הוא צועק לעברי: "צא החוצה, אני לא מדבר בנוכחותך". עד יומו האחרון הייתי מזכיר לו את האירוע הזה ושנינו היינו פורצים בצחוק.
יענקלה היה אדם ישר שלא דבק בו רבב. במשך שנים הייתה לו נגיעה לנושא השילומים, הוא הפנים את הרגישות לנושא עוד מאביו, יוסף הורוויץ. בזמנו החלו להתרופף החישוקים החברתיים והתחילו לחצים קשים מצד חברים, שרצו לקבל לפחות חלק מן הסכומים לידיהם. הוא נלחם כדי לא לפרק את ההסדרים הקיימים, אבל היה ברור שזה מאבק על זמן שאול. כבן למשפחה שקיבלה סכומים לא מבוטלים של פיצויים, הוא ואחיו, בהחלטתו ובהשפעתו, היו מהאחרונים שקיבלו ונהנו מכספים אלו.
כולנו היינו עדים למחלתו שתקפה אותו בסוף שנות השמונים עם כניסתו לתפקיד המזכיר בפעם השנייה.  זכור לי הטלפון מעקיבא ויענקלה משבדיה, לאחר שיענקלה יצא מן הניתוח, ויענקלה אומר לי: "ראובן, אני כמו חדש". קולו ברור וצלול, הרעידות פסקו, הוא אומר, ואני עונה לו: "יופי, תהיה עוד פעם מזכיר"...
כפי שידוע, המחלה לא הרפתה, ולאט לאט פגעה בו יותר ויותר, עד שנאלץ להפסיק את כל פעילויותיו הציבוריות והחברתיות. ביקרתי אותו בביתו ופוגש אותו על הקלנוע עם יולנדה ברחבי הקיבוץ, ובסיבוב סביב הרפת, בודק ומוודא שהכל בסדר. עד יומו האחרון חי בביתו. אין מילים לתאר את מסירותה של תמי, בעזרת יולנדה, הילדים והמשפחה כולה, בטיפול ביענקלה, שהיה קרבן למחלה כה אכזרית. 
ביום שישי בבוקר ניר מטלפן אלי: "בוא להיפרד", הוא אומר. הגעתי לביתו. יענקלה שכב במיטה ועל פניו נסוכה הבעת שלווה גדולה. תם המאבק, תמו הייסורים. נוח בשלום באדמת הקיבוץ שהיית מגדולי אוהביו ומגדולי משרתיו.
ראובן פיינברג

צילם עמרם נבו




‏08/02/2015
יענקל'ה-
אלף פעמים נפרדתי ממך בשנים האחרונות, התמונה הייתה לי ברורה, אנחנו סביבך בבית העלמין שלנו, חולקים לך כבוד אחרון, אבל המילים אלוהים, אני לא מוצא מילים. לא רוצה להיפרד ממך.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. קטנים כמוך. קטן כזה וכל כך ענק. ענק הוא הלב שלך, אהבת לאהוב, היית פשוט אוהב אדם. היה בך שילוב נדיר של חכמת הלב והשכל.
אני נזכר ונזכר בתמונות מה"זיכרון שלנו":
-איך שהתהפכנו לאחור עם הקלנוע בעליה מהרפת למחסן בנין (הישן), שאלתי אותך האם גם לך הדבר הראשון שעבר בראש הוא שאף אחד לא יראה אותנו הפוכים? אמרת- בטח ושתמי לא תדע.
-ואיך אתה קופץ-בורח לי מהקלנוע לתת נשיקה לאחד הנכדים. לא ויתרת גם כשהם היו בגן מאחורי הגדר, הצמדת את הפנים לרשת ונישקת לפחות שלוש נשיקות.
-ועוד אני זוכר איך כשעבדנו במכבסה, באחד הימים, תמי נכנסה ואנחנו שותים קפה. תוך שנייה תמי מתעצבנת ואז אתה נותן את החיוך הממזרי שלך שאני מוכן לשלם מליון דולר כדי לראות עוד אחד כזה, ותוך כדי, אתה קורץ לי ואני קרוע מצחוק. תמי כבר מבינה מה קורה, מתיישבת על הברכיים שלך ומאיימת לתת לך מכות, מה שלא מוחק את החיוך שלך.
-נוסעים באוטו שלך ואתה אומר לי- כאן תפנה שמאלה ואח"כ עוד פעם שמאלה ועוד פעם שמאלה וכאן תעצור, אני כבר חוזר. יואל (שיקלר) יודע שעכשיו הוא פותח את המחברת ורושם כי מיענקל'ה הוא לא יראה שקל. תמי כבר תשלם.
-ובנסיעות לנירה, שוקולד לפתיחה, אח"כ ל"אבולעפיה" ובצומת גלילות ל"לויקו מושיקו", ככה אתה רגיל מאז שהיית מזכיר, בנסיעות לתק"ם בימי רביעי .
-העוגת גבינה פרורים ב"זגפרדו" היא סיבה מספיק טובה כדי לנסוע לשטוף את הרכב. אני מקבל מתמי הוראה לקנות עוגה אחת, ואני צריך לחטוף ממנה מספיק מהר שיענקל'ה לא יאכל הכל.
היית מתנסח בצורה כל כך אופיינית לך. כשדברנו על נושא מחיי הקיבוץ היית מתחיל ב-"אני לא בטוח שמה שאני אומר זה נכון אבל לדעתי..."
והייתה המחשבה על תמי. "מסכנה צריכה להתעסק איתי".
אתה צצת משום מקום ולקחת תחת אחריותך את הטיפול ברנטה של אמא שלי.
 כבר לא היית מזכיר אז, אבל כמו שרק אתה יודע לעשות, עם חכמת הלב והשכל הנדירים שלך סידרת הכל. אמא שלי היית אסירת תודה לך עד יומה האחרון.
תמי הילדים אחים וכל המשפחה,
בזכות יענקל'ה זכיתי ל"הצטרף" למשפחה הנהדרת שלכם. הייתם כל כך טובים אוהבים ומסורים ליענקל'ה שזה פשוט מעורר הערצה.  יענקל'ה אהב אתכם כמו שרק הוא ידע לאהוב, אהבה ללא גבול.
אתגעגע אליך יענקל'ה מאוד, אתה כבר חסר לי.
יגאל מוהר

מימין יושו ענבר עם יענקלה



יענקלה
היה זה ב 1960, נסעתי לתחקיר בכפר יונה .לפתע הנהג אמר "תראה את מסכנים, האלו , איזה גבר המ"מ".
במעלה הגבעה העולה ממחנה 21 לכיון בית ליד. בקטע העלייה הקשה ביותר, רצה מחלקת צנחנים,
בראש, בקלילות רץ מ"מ צנום, עם שפם גדול, נושא משא כמעט כמשקלו  ואחריו מחלקת חיילים שהמאמץ ניכר בכל אחד מהצעדים שלהם
התמלאתי גאווה, אתה צודק עניתי. אני מכיר את המ"מ, זה יענקלה מהכיתה שלי, אכן הוא גבר.
יענקלה נולד מנהיג וכזה היה .
גדלנו בתקופה בה האמינו בערך העבודה ולעיתים חשבו שהיא חשובה מהכול.
בכיתה ט עבד בדיר "עבודה "ריחנית ביותר " שם עבדו לסרוגין מנהיגי הקיבוץ שבאו  מכפר סאלד . 
עוד כשהיה תלמיד עבר לעבוד ברפת. כאן מצא את יעדו וכאן מצא את תמי . עם השנים וכמובן מאליו, הפך למרכז הרפת. מכיר כל פרה ומוקיר כל איש צוות. הרפת היתה גאוותו והיתה מרכז פעילותו.
צבא ומילואים בתקופה של מלחמות ומבצעים קצין צנחנים, שלא מספר ולא מתגאה ,אלא ממלא את יעודו כלוחם ומפקד. 
ברור היה שיענקלה יהיה מזכיר, יוסף אביו היה בתפקיד מספר פעמים ומה טבעי יותר מיענקלה כמזכיר.
היה מזכיר מיוחד, הקיבוץ כולו היה ביתו וכמו בכל מקום בו היה בכיתה, בצבא וברפת יענקלה לא היה מנהל, הוא היה מנהיג. היה לו "את זה" וחברים חשו בכך ונתנו בו אמון.
לא פעם נראה  מסתובב בשבילים ואוסף פסולת, איך נאמר זה ביתו.
כשהתחילה  מחלתו  נשלח לשוודיה לטיפול . כולנו במשק הפכנו מומחים למבנה המוח. בכל מקום דנו בטיפול השפעתו ו"החזיק אצבעות". 
הרופאים המליצו על הליכה ופעילות גופנית .
מספר המתדבים ללותו בהליכה בפרדס, היה גדול בהרבה מימי החודש. כולנו רצינו להיות עמו.
ביום קבוע בשבוע, ליונו את יענקלה בהליכתו. זה היה "זמן איכות" שימימה ואני לא ההינו מוותרים עליו. 
המחלה החמירה וההליכה הפכה לסיור בקלנועית, מלווה בחבר או מטפל.  כאיכר הבודק נחלתו, היה מסתובב בקלנוע בכלל פינה בקיבוץ. מתחבק עם כולם ושואל. שום דבר לא חמק ממנו .
הלך מעמנו חבר מיוחד איש שכולנו ההיינו חשובים לו  והוא חשוב לנו.
נוח בשלום חבר, השארת אותנו חזקים והשארת לקיבוץ משפחה גדולה וטובה. 
תמיד אזכור את קריאתך "גרינברג מה קורה" ותמיד אהיה גאה, להיות מהכיתה.
ברוך גשן




יענקלה ודן



8.3.15
ליענקלה מתמי, לשלושים 
חשבתי השלושים הגיע, מה עושים, מה זה בכלל, גילוי מצבה?
עברו לי בראש הרבה דברים, חיטטתי בתיק עב כרס של יענקלה בארכיון ובמכתבים בבית (בעיקר כמובן ממלחמות ישראל) וחשבתי שהכי מתאים לשמוע ציטוטים של יענקלה.
נדמה לי שהרבה מדבריו של יענקלה שנאמרו בהזדמנויות רבות נשארו בינו ובין הצד השני. 
כל אחד והיענקלה שלו....
מתוך ראיון עם לאה הישראלי – ילדותו של יענקלה
• מהחינוך המשותף יש לי רק זכרונות טובים – הרגשתי מצוין בחינוך המשותף.
• תקופת הפילוג – לא  זוכר אם אבא שיתף אותי אבל ידעתי שיש מתח בקיבוץ, לא הבנתי איך המטומטמים האלה מסוגלים להיות בעד רוסיה.
• הייתי "חולה" ספורט. שמחנו שהולכים לקיבוץ ספורטיבי כזה, היינו מרוצים לבוא לקיבוץ של פינדה.
• אהבתי להיות אצל סבתא שלי בירושלים, קיבלתי סוכריות ושוקולדים, והיא הייתה מטגנת לי ביצה "עין" ולחמניות עם חמאה.
 תקופת הצבא הסדיר
• שלוש השנים שלי בצבא היו הכי שקטות בכל תולדות מדינת ישראל.
• מאוד אהבתי את תקופת הצבא – התלבטתי מאוד ורציתי לחתום קבע בסוף לא חתמתי היה לחץ לחזור ולהשתלב בעבודה.
•לאבא אמא וכולם – אני בא ביום חמישי או שישי – שאול סדר מישהו בסידור העבודה שינקה לי את החדר ויכין קפה, את הגינה שלי לא צריך    להשקות.
רות נא לא להכין עוגה!
הקיבוץ...
• איך לומדים בקיבוץ –  נחמיה אמר, יש שתי נשים שקוראות בכף היד הן נהדרות. גב' נוימן שדיברה רק גרמנית (נחמיה יתרגם לי) ובסוף היא    קבעה – אתה לא צריך ללמוד - אתה חולמני אבל בעצם אתה יכול להיות סופר ולכתוב ספרים.
• האהבה שלי לתמי התחילה מהאהבה שלי לאמא שלה, אלזה - אהבתי את כל בנותיה ואחרי שנים נישאתי לתמי.
וגלויות רבות ממלחמת יום כיפור שנת 73/74 :
• כותב כמה מילים שתראי שאצלי הכל בסדר, המכתב נכתב לאור הירח.
• תמי לא קיבלתי מכם מכתב נא למסור לאחים שלי ד"ש ולא לדאוג.
• תמי תכתבי לי מה נשמע בבית אני מרגיש שאני בכלל לא יודע מה הולך, היום התברר לי סופית שלא נקבל חופש.
• תמי אני צריך דחוף,  גומיות למכנסיים וגרביים.
• מה שלום מור? התמונות שלה כבר משופשפות מרוב נשיקות, דרך אגב אני מגדל זקן. ד"ש לשכנים גרשון ותמר, להורים, לרותי מירי, שולה    דפנה...
• יוסף תתפוס את השלטון ביד יותר חזקה, ואל תיתן לנהל מדיניות ריכוזית מידי, תן יד לניסיון הקליטה של העולים החדשים / ישנים מאמריקה.
• אתמול היגיעו הנה חבילות של חנוך אהרון וגיורא ידיד, נתתי אותן למוקי ארנוני, מה שלום מור? רוצה לשמוע סיפור שלם עליה, אוי חמודה שלי.
• המג"ד לא מאשר את השחרור שלי ויש לי מצב רוח אבל כמעט עבר לי, תמסרי לאורי מירון לרפתנים ולמרים גל שאין סיכוי שאשתחרר...
• נסענו עם הזחל לטייל בהר דב, יפה להפליא, בבאניס פגשתי את שמאי מדיני. ואחר כך סיימנו בברכת רם בארוחה טובה.
וממלחמת לבנון שנת 82 
• כעת אנחנו במצב דומה לתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים. כל היום מתמזמזים, שותים קפה, מרכלים ומנהלים את המלחמה.
• אתמול התחלנו להבין שכנראה לא נראה את אליפות העולם בכדורגל, זה שגעון לא לראות את הילדים שלי תני להם כפול נשיקות.
• דן ומור - אני מקווה שאתם עוזרים לאמא? דן תדע שעכשו אתה מחליף את אבא ואתה המזכיר של הקיבוץ ותהיה מנהל אמיתי.
• לכל הלבנים החמודים שלי כעת השעה 19:00 וגמרתי יום עבודה קשה, כמעט כמו שבת עם ארבעה ילדים קטנים.
• דן אני רואה הרבה חיילים וכולם מוסרים לך ד"ש, ואתה "שועלי" (אורי) פרח שלי כל ערב ובוקר שר לך את השיר הזה וחושב עליך.
זהו אפשר להמשיך, אך פה נפסיק את הציטוטים שלך, הם נשארים איתנו לעד...

יענקלה (לשלושים)
בעצם, אני לא יכולה לדבר עליך, אני אדבר אליך. הנוכחות שלך תמשיך להיות חלק מאיתנו, כי הרי כולנו כאן ממשיכים לאהוב אותך, לחשוב עליך, לרצות שתהיה איתנו. בימים של אחרי לכתך חשבתי הרבה על איך בעצם צומחת מין אישיות כמוך, שאלתי את עצמי ממה נוצקת, איך היית למה שהיית - בן-אדם, קודם לכל, עם לב רחב ואוהב לכל מה שמסביבו. נדמה לי שלא ממש מצאתי תשובה לכך, אני אנסה להגיד משהו שעלה בי תוך כדי הרהורי אלו. 
היית בן ראשון להורים שהשילו מעליהם את המסורת שבה הם גדלו והתפתחו. בדרכם שלהם הם הצליחו להעניק לך את חכמתם וחכמת הדורות שקדמו להם. אתה באינטואיציות החריפות שלך, קלטת את המסרים הללו, כאילו חוט סמוי חיבר אותך אל חכמת השבט מדורי דורות, וארגת אותו אל תוך המרקם החברתי שהיה חלק מסביבתך. להיות מנהיג לא מלמדים, מנהיג צומח מתוך דחפים פנימיים ומתוך אנרגיות שהוא שואב מסביבתו. אתה גדלת באווירה הנכונה, והאישיות שלך איפשרה לך לצמוח לתוך המנהיגות הזו. נכון, לא הלכת בגדולות, חיפשת להיטיב בסביבתך הקרובה – אבל מתוך אותם מעשים קטנים צמחה עשייה גדולה שהיטיבה עם רבים.
כשאני מנסה לתהות עוד, מה באמת מאפיין אותך במיוחד, עלו בי שתי מילים –  אנושי ורגיש לזולת. חיברתי את שתיהן – והבנתי שהיה בך משהו שאין לרבים – היו לך רזרבות רגשיות. הפנית את הרגש והאהבה לטובת הזולת, ידעת איפה צריך את אותה אמפטיה ורגישות – ולשם כיוונת. היה לך פשוט ממה לתת, ונתת המון.
קצת משונה, אולי, שהדמות שלך הכל כך צברית וקיבוצניקית, מתחברת אצלי קודם לכל לדמות היהודי החכם, זה שנושא את הקהילה על כתפיו, זה שעוסק בענייני הכלל לפני שהוא עסוק בצורכי ביתו. צמחת בסביבה שטיפחה את הצבר, אבל הפנמת את המסר שחילחל בך, לא  רק בחלב האם אלא גם בחכמת אב שעברה אליך כירושה שיש בה ערך רב. ואנחנו זכינו בכך שהיית בינינו, הלכת כעמוד אש לפני המחנה, אני לא בטוחה שהיינו נראים כך לולי הלכת בראשנו שנים כה רבות. 
אוהבים אותך לעד חבריך כולם...
חנוש


9.7.09 
ליענקלה!
היום אתה בשבילי לא בן שבעים – אלא עוד מעט בן עשרים – הכול התחיל באיזה הריון ארוך ולא ממש מכוון  פ ת א ו ם  נולד בלי הרבה הכנות, הפתעה שכזאת ילד חמישי כזה מן "קופצני" היודע לבקש אוכל, לשתות כל ארבע שעות כמו שכתוב בספרים של ספוק. חשבתי הרבה איזה שם ניתן לו ולבסוף קיבל את השם המוזר משהו - פרקינסון. 

יענקלה ותמי ביום נישואיהם



לא שממש ידעתי איך מגדלים כזה שובב- אבל זרמתי איתו והוא איתי, כל המשפחה קיבלה אותו בהרבה אהבה ובלי הרבה הבנה, כל יום וכל שעה למדנו משהו חדש ושונה  מגידול של ילד רגיל ובטח שונה משאר הילדים הגדולים.
הילד הזה אפשר לומר התנהג מאוד משונה – הוא אהב לזחול להתהפך לרוץ ולפעמים שלא יכול היה לעצור את הריצה, היה מגיע במהירות לרצפה, אבל רוב הפעמים האינסטינקטים עבדו יפה והוא ידע איך ליפול וגם איך לקום.
לשחק כדורגל וכדורסל כבר היה יותר קשה, לכתוב מאמרים, לנגן בכינור ולהצחיק, גם כבר לא כל כך אהב.
אבל התחיל למלמל ולדבר מילים מאוד משונות: אילוסינציות, דיסקינזיות, אל דופה  הידרותרפיה, אובססיבי, קוגניטיבי ועוד.
בתחילה עוד הצליח לסחוף אחריו חברים ולהיות מנהיג אך עם הזמן הכל נעשה יותר קשה  ונוקשה.
חיפש וחיפש וחיפשנו פתרונות שונים ומשונים שיעזרו לנער, נסענו לאיש עוד יותר משונה, רפי רוזן שצייר על הבטן בצבע זהב, עגולים, פאבל שלימד אותו לעשות היפוכים מפחידים וגם הציע לשים מתחת למזרון מראה כדי לסדר יותר טוב את השדות המגנטיים.
שיטת טריגר אצל נירה שמשקיטה ומשחררת את הגוף, וגם לרב פירר שהמליץ  לנו על רופא מצוין בהדסה ירושלים, ואיזה כייף לנסוע כל כמה חודשים ולסיים הביקור במסעדה טובה, וממשיכים במסעות בארץ ישראל לחיפה ומחיפה לתל אביב וכבר מכירים את כל הפרופסורים שאף אחד לא ממש מבין איך מרפאים.
וכך עוברות השנים והילדים מסיימים בית ספר, צבא, חתונות, נכדים והבחור פרקינסון  כבר בין עשרים ומשתלב חזק בתוכנו, המשפחה ובין כל החברים, שכולם כבר מתמצאים  איך ומה - ולהבין שלא תמיד מבינים,ומאוד מתחשבים במצב ועוזרים.
ויענקלה עם חברו הטוב, הקלנוע ממשיך לנסוע לראות דרישות ברפת – כי רק הוא  יודע לרשום מספר של פרה דורשת . והכי אוהב לבוא בדיוק בארוחת עשר של הרפתנים ובמקרה למצוא שם חתיכת חלבה או לחם עם ריבה. להרים לכלוך בצידי הדרכים למרות מחאותיה הנמרצות של יולנדה כי אולי עוד שנייה ויקרה אסון, אבל לא בחור כמו יענקלה – יוותר. ובכלל יענקלה לא מוותר על החיים למרות כל הקשיים שלו וגם שלנו. ביקורי חברים שכמובן מגניבים כיבודים מתוקים ואני כאילו לא יודעת כי זו אהבה שעליה בכלל לא דיברנו.
ולסיום יענקלה מתוך שיר של יהודית תמיר שאיך שהוא הרגשתי שאני מתחברת אליו.     
 "פחות חולמת אהבה הרבה יותר נקשרת". 
 שלך לעולם באהבה תמי. 

7.2.16 
יענקלה היקר שלנו חלפה שנה ושוב אותן מחשבות שעולות ומזכירות לי אותך בכל מקום שאני מסתובבת בקיבוץ, המקום שכל כך היה לך חשוב ואהוב .
חשבתי מה אומר, בלב ובראש עוברות תמונות רבות, לא נספר על 25 השנים האחרונות .
ניסתי לחשוב למה הילדים שלנו כל כך מתגעגעים אליך ומזכירים אותך הרבה.
יענקלה היה בשנותיו הבריאות אבא – מחבק ומנשק בלי סוף, משקיע, תומך, מציע פתרונות לבעיות גדולות וקטנות, משחק משחקים, מספר בדיחות, צוחק על העולם,  אוסף לכלוך, מנקה אבק,  וגם כועס לפעמים (מעט) ואחר נותן קריצה..והם גם מדמיינים לעצמם איזה סבא פעיל ומשקיע היה יכול להיות.. נכון לא היינו משפחה שגומעת מרחקים בארץ רק לפעמים עם האוטו הקטן של הרפת נוסעים עד רמת השרון ובדרך תמיד עוברים חוויות. 
מרציפן , מכל העולם הגיע ליענקלה בלי חשבון "ואל תשכח להביא לי מרציפן", או קוטף מגינת השכן פרחים ומביא לאישה כולל נשיקה קטנה.
יענקלה רצה לשמח אישה מבוגרת, דאג לזר פרחים ליום הולדתה, בלי בושה מבקש ממישהו שיביא לו מחדרה...
 רוצה למכור פרה (לביטש), תביא שוקולדים לילדים שלי .....
כלב נובח על אורי והוא בא הביתה בריצה ובכי מרוב פחד...למחרת הכלב לא היה בקיבוץ....
כלום לא היה בעיה בשבילו.. כמו שהבנים אומרים – מלך העולם. 
את מקצוע הרפתנות הוריש לאורי ודן . ולאחר שנים ברפת עבר למזכירות ועוד , שם נתן את כל ליבו 
 ומרצו אך לדעתי שילם בבריאותו, אבל קיבל זאת בשלמות.
במקום עבודתי הנוכחי, מזכירה מידי פעם את אמירותיו וגם מתבדחים על חשבונו, מוצאת מסמכים בכתב ידו זה נעים להיזכר גם כך ביענקלה...
ובאמת יותר מכל למשפחה שלנו המורחבת ולחברים נשאר זיכרון של איש איכפתי, דואג ומסור וסוג של מנהיג שנעלם מהנוף....

באהבה - תמי


תמי, יענקלה, והנכדות: רות ואלה






אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור