כניסת חברים ותושבים

חנוך בן-אור
תאריך לידה:
8/5/1940
תאריך פטירה:
30/10/2014
תאריך פטירה עברי:
ו חשון תשע"ה

בחדר האוכל - יענקלה הורויץ, חנוך בן-אור, חנוך מיכאלי




תמונה

אבא עובד עומד כפוף,סיגריה בזווית הפה, עין אחת עצומה, ראש מוטה הצידה שהעשן לא יפריע

ואנחנו וילדים בני 16 מחכים ביראה שיקרא לנו להצטרף סימן שהתקבלנו לעולם של מבוגרים.

 

אבא

איש חזק וחכם, הכי חכם שאני מכיר

אידיאליסט שהתנגד לכל מה שהאמין בו

איש של אמת ברורה וחדה שכולה סימני שאלה

איש של עולם שחור ולבן שהעדיף ובחר תמיד באפורים.

שהאמין שבסופו של יום שום דבר לא באמת חשוב.

איש שתקן שהעביר בחיבוק ובלחיצת יד את מה שלא ידע להגיד במילים

 

תנוח אבא משנים אחרונות קשות וכואבות ומתסכלות ומפחידות.

 

ליבולים מגיע יום אחרון

לך בטח

אסי





30.10.14

חנוך בן- אור

1940-2014- דברים לזכרו

חנוך הוא דוד שלי.

חנוך הוא בן שני של שרה וחיים בן-אור.

אח לעודד, לאביטל וליוסף.

חנוך נולד ב-19940 בגבעת חיים מאוחד.

עבר לאיחוד ועבר בשלום את הפילוג.

בצבא התגייס לנח"ל ויצא לקורס קצינים.

קשה להאמין כי באופן כללי כל מי שהכיר את חנוך האמין שהוא כזה "סבון", אבל הוא כמעט הודח מהקורס כאשר ימים ספורים לפני תום הקורס קצינים הוא ברח מהבסיס כי התגעגע לתמי.

תמי הגיעה מכפר סולד והאמת שהם אף פעם לא סיפרו לי יותר מידי איך הם התחילו מלבד זאת שתמי תמיד עמדה בתוקף על כך שהיא גידלה את חנוך- מה שסביר כי היא באמת יותר גדולה ממנו.

הם התחתנו כשחנוך עוד היה בצבא.

ב-1964 חנוך אמור היה לצאת ללמוד ריכוז משק אבל בסופו של דבר המהלך הומר ביציאה לקורס בגידול תרנגולי הודו בחווה בארצות הברית.

הוא שט לשם ושט בחזרה באנייה ענקית. עד היום אני זוכר את ההרפתקה המדהימה הזו של נסיעה באישון לילה בתור ילד בן 4, לנמל חיפה לקבל את פניו של דוד חנוך שחזר מאמריקה.

כמתנה הוא הביא לי כדור-רגל.

לדעתי זה היה הדבר הכי יקר ערך שקיבלתי – יחסית- מימיי.

לתמי ולחנוך נולדו ארבעה ילדים- שחר, אסי, נוגה ותומר.

היה להם את הבית הכי מקסים ונעים ומעניין שבכלל אפשר היה להעלות על הדעת.

הציר הזה- של משפחה היה בבסיס חייו. מסירותו ואהבתו למשפחתו היו מהמפורסמות,

לא היה עוד אבא וסבא שכזה.

בסך הכל בעניין הזה היה ויש קונצנזוס אם כי תסכימו שזה קונצנזוס מיוחד מאד שכן מנקודת מבטי כילד בן 5, 6, 7 וגם מנקודת מבטם של  ציבור אינסופי של חברות, חברים, שותפים לעבודה, מתנדבים, אולפניסטים וכן הלאה, שהיו מרבים לבקר ולהתארח אצל תמי וחנוך בימים ההם- סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70.

בסופי שבוע, יום שישי אצל לוטה ושבת אצל סבא וסבתא.

אחר כך דודו וחנוך נהרגו והחיים השתנו, בפנימיות שלהם, במובן שהדברים כבר לעולם לא היו כתמול שלשום.

כאשר בוחנים את חייו של חנוך רואים כמה צירים שמלווים אותו.

יש את ציר העבודה וההתמקצעות והמקצוענות.

חנוך נסע לאמריקה ב-1964 להשתלם בנושא תרנגולי הודו ומאז תחום ההודים על היבטיו השונים היה עיסוקו.

הוא מילא קשת של תפקידים בענף, ואחר כך בגרנות/ אמבר והיה מקצוען.

כתב מאמרים, הדריך דורות של אנשי מקצוע ובכלל.

אבל אי אפשר לדבר על הציר הזה של העבודה בלי לדבר על עוד ציר, והוא נועם הליכותיו.

כל מי שעבד עם חנוך, לאורך כל השנים, בין אם בעבודה בהודיה ובין אם בהדרכה יעיד- לא היה עוד אדם שרצינו כל כך לעבוד במחיצתו כמו חנוך.

ובזה אני רוצה לעבור לציר אחר של חייו, והוא ציר תכונותיו האישיות.

הילדים אמרו שחנוך ביקש שלא יספידו אותו וזה מקובל עליי.

אני בסך הכל מבקש למנות- עובדתית- אחת לאחת- את תכונותיו של חנוך. מה יש.

תראו הוא היה קודם כל אדם עדין נפש ורגיש. הייתה בו מידה יתירה של חמלה. הוא דאג לכל אחד והתייחס לכל אחד.

הליכותיו היו פשטות וצניעות והוא לא כפה עצמו ודעותיו על איש וזאת על אף שהיה אידיאליסט של ממש.

הוא ייחס חשיבות יתירה לחינוך ולתרבות.

הוא היה מוכשר כמו שד. בילדותו ניגן על כינור, היה לו קול שפשוט חבל על הזמן והניסים והנפלאות שהוא עשה עם המצלמה שלו הם לכל הדעות דבר יוצא דופן באיכותו האומנותית כמו גם המקצועית, וכל זה עוד בפילם.

ציר נוסף של חייו הינו מעורבותו בחיי הקיבוץ. אין ועדה שחנוך לא היה חבר בה וגם ריכז אותה.

רשימה חלקית: ועדת ארגון, מזכירות, מזכירות רחבה, מועצה, ועדת צעירים, ועדת תרבות, ועדת סמים, ועדת חברים.

הוא היה מזכיר בסוף שנות השבעים.

כחבר קיבוץ הייתה בו פתיחות וראייה למרחוק וחזון. והייתה לו מערכת ערכים והדברים השתלבו.

חנוך היה פלורליסט והאמין בחופש הבחירה שיש לכל אדם וידע ואמר שאי אפשר להכריח- לא בחינוך, לא בעבודה, לא בקיבוץ. בכלום.

הוא ייחס חשיבות יתירה ליחסי אנוש, לאווירה טובה, אבל הייתה בו יושרה בלתי מצויה.

והוא ידע לומר, ללא כחל ושרק את אשר על ליבו- גם, לצורך העניין בעת הברכות של סיום י"ב.

בתחילת שנות ה-80 הוא אומר דברים נוקבים- ממש- על הקיבוץ ויחסו לילדים אבל גם לילדים.

ולא היה אהוב ממנו כי לאיש לא היה ספק- הנה דברים היוצאים מהלב ונכנסים ללב.

חנוך חנך וחינך- בדוגמא אישית, במעשה, בעשייה. הוא ידע לדבר וגם להביע את דעתו, אבל המעשה היה תחומו.

ציר נוסף של חייו היה העיסוק בספורט.

חנוך שיחק טניס. נדמה לי שבזכות ג'ון קרבר.

אחר כך הוא עבר לסקווש. ואחר כך לסוסים.

טוב הסוסים זה כבר כל כך הרבה שנים שכאשר אני הייתי נער הייתי רוכב איתו ואחר כך נוגה רכבה איתו ואיזה 30 שנה אחר כך כשניגון בני הבכור היה נער- ומאז ועד היום בעצם- ניגון רכב איתו,

אני הצטרפתי לעיתים נדירות כי פשוט אי אפשר היה להחזיק בקצב של חנוך (חוץ ממוטי ומניגון, כמובן).

לחנוך היו הישגים תחרותיים של ממש ברכיבה על סוסים- מרתון סיבולת-  מקום ראשון בארץ כמה פעמים.

אז כשמראיינים אותו לעיתון הארץ בנוגע לזכייתו, הוא מספר על יפי הטבע לעת הרכיבה והנוף ומעוף הציפורים.

רבים, רבים מאד הם האנשים שהכירו את חנוך ואהבו אותו. כך. בפשטות.

הוא היה אדם אהוב בפשטותו, בצניעותו, ברגישותו, בסקרנותו, בהתעניינותו, בחוכמתו.

הוא העשיר את חיינו בנוכחותו ושימש דוגמא ומופת למסירות, לאחריות, לשילוב שאין כמוהו בין אהבת היופי וההבנה שלחיים יש גם צדדים מעשיים.

תודה שזכינו לחיות במחיצתך.

נוח בשלום על משכבך.

צפריר.



חנוך בהמלטת סוסה



הסוסים בחייו של חנוך בן אור

הלכת לי חבר יקר

צנוע, שקט, שקול, אוהב את הבריות אך מעל הכל אוהב את המשפחה,את ביתו שהיה מבצרו.

חנוך מקשיב הרבה, לומד כל נושא לעומק. מדבר מתי שצריך.מספר ומשלים מה שאחרים לא יודעים או שזיכרונם פרח.היה מעורב בכל תחום, ידע להתערב ולהשמיע את דבריו כאשר הצדק לא ניראה למצפונו.

לסוסים הגיע באמצע שנות ה-70, זרם בעקבות אהבתו לספורט. בבית של חנוך ותמי הייתה עוד ילדה שבגיל תשע הצטרפה למשפחה, עידית בלאו והיום עידית סמואל. עידית שהייתה כבר בתוך עולם הסוסים החליטה בשביל חנוך שכדאי גם לו להתנסות. כך לאט לאט התחיל חנוך לבקר בסוסים,הגיע כמלווה שדואג עוזר ונהנה עד שהוא בעצמו נדבק והתמכר. מהר מאוד הצטרפה גם ביתו הצעירה נוגה שהייתה עוד בגיל הגן לחבורה המטיילת.

ההתנסות בספורט הרכיבה משכה אותו עמוק לתוך עולם הסוסים, חנוך רצה להבין מה יש במקום הזה שמושך את עידית ונוגה לבלות כל כך הרבה זמן, ונוגה מברישה ומלטפת חוזרת ומברישה ולא זזה מהמקום.

בעקבות הבנות באת הצצת ונפגעת.

התחלת להתנסות ברכיבה יותר מקצועית וחנוך הסקרן, השאפתן והדעתן בגיל לא צעיר החל ללמוד את הסוסים. דבר שמאפיין את נחישותו בדרך שבחר.

יסודי ,עקשן ,פתוח ללימוד תחומים חדשים. אך העיקר חנוך אהב לצאת למרחבים, לחופש ,לנקות את הראש, לחפש אתגרים חדשים, ובסופו של יום לחזור לתמי אשתו ולילדים , לשמור על הקן המשפחתי עם אנרגיות מחודשות.


הסוסים הפכו לסם החיים אצל חנוך, גם כשהתמנה למזכיר המשק היה חשוב לו להמשיך ולהתמיד בלימודי הרכיבה המסודרים. חנוך מעולם לא התבייש להתחיל כל שלב בלימודי הרכיבה מאפס למרות שלרכב על הסוסים ולרוץ בשטח ידע כמו כל החברים שלמדו בכוחות עצמם מהי רכיבת שטח. נוגה לא הייתה מרוצה מהאבא שרוכב כמו אינדיאני ואתה חנוך הסכמת כי מה שנוגה אומרת צריך להתייחס גם אם אתה מזכיר הקיבוץ. דרשת עוד שיעורים , רצית להבין איך מתחברים טוב יותר לתנועת הסוס.ככל שהתחברת לסוס כך גדל התיאבון שלך לספורט הרכיבה, פתאום חנוך הבין שיש לו יכולת ספורטיבית על הסוסים. תמיד חיפש את המיוחד ומתח את גבולות היכולת עד לאפיסת כוחותיו, אך האתגר הגדול תמיד היה לפניו "אני עדיין יכול לתת עוד" והלך בעקבות האתגרים, יצא איתנו למסעות בכרמל ,ישן בשטח והעיקר לצאת יחד עם נוגה וליהנות מהילדה על הסוס, לנוגה היה חיבור טבעי על הסוס והישיבה שלה הייתה זורמת כחשמל כאילו נולדה על הסוס,חנוך מתמוגג מהילדה  ורוצה גם הוא ליהנות כמו שאר הילדים, בחניון הלילה בכרמל עזר לכל הילדים, השקה והאכיל את הסוסים ,דואג לכל הילדים המתקשים כשיורד הלילה וכל הילדים ישנים מסביב למדורה במרומי הכרמל ליד הכפר הערבי עין חוד התחילה מהומה סביב ארגזי האוכל ,חנוך הראשון שהרגיש, לקח נבוט וגירש את חזירי הבר, עוד לפני שהילדים הבינו מי האורחים שביקרו אותנו בשטח המאהל.


נוגה אהבה שאבא חנוך יוצא איתנו לטיולים, לא כל אבא יכול לרכב ביום 50 קילומטר מגבעת חיים לדליית אל כרמל ומשם לעין חוד, אבל חנוך החליט "סובל ונהנה" ותמיד לימד אותנו את משפט המפתח שהיום הוא המנון החווה "הכאב עובר והחוויה נשארת" זה לא היה ברור ומובן מאליו שכל ילד יסכים לאבא שלו להצטרף לטיול של ילדים, אך בן חנוך לנוגה היה חיבור מיוחד ולכן הילדים אפילו שמחו שחנוך יוצא איתנו.


חנוך המשיך לחפש אתגרים, בהתחלה רק טילנו אך מהר מאוד הבין שיש עוד אפשרויות בעולם הסוסים, לסוסה אחת התחבר יותר מכולן-הסוסה תמרה, סוסה עם אופי ויופי מיוחדים אך לא רבים הסתדרו עם מזגה החם של תמרה, חנוך נדלק, יצר קשר מיוחד ושפה משותפת עם הסוסה הסוררת, סוסה שכולם פחדו ממנה, אצל חנוך מושג הפחד לא היה קיים, מוכן תמיד לכל משימה, תמרה וחנוך התאימו אחד לשני ברצון להתפשר. חנוך חיפש את המיוחד שבסוסים, הלך בעקבות אופיו החזק והתעניין איך הוא יכול להשתלב ברכיבה הספורטיבית,התחיל עם קפיצות מכשולים במגרש ואז החליט שהכל צפוף והוא רוצה לצאת החוצה לספורט יותר אינדיבידואלי, השתתף בכמה מרוצים ל1000 מטר במעיין חרוד נגד ילדים צעירים ממנו ב30 שנה ויותר וקלים ממנו ב20 עד 30 קילוגרם.


חנוך ונוגה בן אור וכרמל לוי



חנוך תמיד שאף לנצח כי הוא האמין ביכולת שלו, עקשן שקשה לעצור ואז עלה בדעתו הרעיון להתחיל לרכב בתחרויות סיבולת (מרתון סוסים) שבהן המרחקים הם בין 80-150 קילומטר. באותם ימים רק בחורים צעירים בני 20-40 השתתפו במרוצי הסיבולת היות ולא רק כושר הסוס חשוב כאן אלא גם כוח מנטאלי ופיזי של הרוכב וחנוך כבר לא ילד,אך בנפשו וברוחו היה צעיר וחזק. חנוך אימץ לעצמו את הסוסה זוהרה, התחיל להתאמן ברצינות, היה מגיע פעמיים בשבוע לאימון שנערך כ3 שעות. ובשישי שבת היה יוצא לרכיבה של 6-8 שעות. מידי פעם היו מצטרפים אליו רוכבים צעירים ללמוד ממנו את הקצב ולהתנסות גם הם להתחרות.


הצמד המנצח חנוך בן אור וזוהרה



חנוך התקדם בתחום הרכיבה למרחקים ארוכים מהר מאוד, הוא הרגיש שמצא את עולמו בענף, ויחד עם חבורת רוכבים המשוגעים לדבר מכל קצוות הארץ,מנבטים שבדרום עד כפר בלום שבצפון תרם לקידום הענף. מהר מאוד הפך לדמות לחיקוי בין הרוכבים ובמיוחד עם קבוצת הרוכבים של קיבוץ רביבים,שהיו אז אלופים בתחום הסיבולת. חנוך הבוגר היה חלק בלתי נפרד מהחבורה הצעירה שכל אחד רצה בליבו להיות המנצח. המיוחד בחבורה הזו שלמרות היריבות בתחרות היו חברים טובים גם לאחר התחרות. בחבורה הזו היה עקשן אחד יותר מכולם וזה הוא חנוך , 6 שנים ברציפות הגיע למקום הראשון כאשר הקרבות בינו לבין ערן ארז וזוהר שר מקיבוץ רביבים היו מותחן מרתק לאורך כל הדרך.  ב1989 חנוך כבר היה המנצח הבלתי מעורער והוא וזוהרה זכו בכל התארים האפשריים. חנוך צירף אליו את אחד הילדים מהאורווה כדי לא להיות בודד במרחבים. ב1991 הייתה תחרות בגבעת חיים, חנוך וזוהרה הובילו לאורך כל הדרך, נער אחד עקשן וממזר נדבק לחנוך ולא עזב אותו, בסופו של דבר הילד אלדד בר שלום זכה במקום הראשון, וחנוך בגלל טעות טקטית הגיע למקום השני.חנוך לא ויתר והמשיך לרכב ולהתחרות, קיבל הכל ברוח ספורטיבית ובהנאה גם כאשר היכולת הספורטיבית ירדה וגם הזמן לא אפשר להתאמן כמו שצריך , הוא התמיד לפחות פעם בשבוע לצאת, ליהנות ולחפש פטריות.כאשר חלה ירידה ביכולת הגופנית חנוך לא ויתר והמשיך לעלות על הסוס ,לשמור על כושר גופני וליהנות מהטבע.

בשבתות חנוך היה קם בבוקר למרות שהכל היה קשה והנשימה הייתה כבדה,הגיע לאורווה עלה על הסוסה שדידה בקושי אך נחוש לצאת לרכב.כשישב על הסוסה החיוך שוב חזר אל הפנים, הנשמה פורחת וחנוך זורח, מדבר, מספר ושמח בחלקו, ולא הפסיק לציין בפני כמה חשובה לו הרכיבה.

ידעתי שחשוב לאפשר לחנוך לצאת כמה שיותר מהבית, בקיבוץ הוא לא הסתובב יותר מידי, אך בסוסים למרות מצבו הגופני שיחרר אשר על ליבו כולל הומור שחור על מחלתו הארורה. עשינו יחד תוכנית כי חנוך לחץ להמשיך לרכב. כל פעם מישהו אחר ליווה אותו לרכיבה , פעם חוי, פעם מוטי, ניגון וצפריר ,אני  והשינשינים הצטרפנו לרכיבה. כשהתאפשר יצאנו כולנו יחד עם חנוך לחפש פטריות וחנוך מרים את הראש זורח ומאושר מהחוויה. כשחזרנו מהרכיבה לקיבוץ ישבנו בפינת הקפה, ולשמוע מחנוך את המשפט "אני מודה לכם שיצאתם איתי, היה קשה אבל טוב שיצאנו" הוסיף ואמר  "מילאתי את הבטרייה לעוד שבוע,תודה ונתראה ביום שבת הבא בשבע בבוקר". וכך במשך שנתיים המשכנו עד שחנוך לא הופיע, נלחם עד הסוף אך הסוף הכריע גם את היכולת הגופנית של איש הברזל.

הלכת לנו חבר.

 

יפתח לברון 

 

 

 

חנוך בן אור


חנוך באתי להודות לך להגיד תודה  על הכל!

בהיותך בחיים קשה היה לפרגן לך, להחמיא לך, סבלת וסלדת מאותם מחמאות שרציתי להגיד לך ישר פנים אל פנים.

הכל נתקל בתנועת יד מבטלת, אז סלח לי רק עוד הפעם, אני מרגיש שאני חייב להודות ולפרגן כמו שצריך ומי כמוך ראוי לכך.

בשבילי היית עולם ומלואו.

אז תודה חנוך על שהיית לי חונך בהודים,על שלימדת אותי לקבל אפרוחים. תודה על שכל יום שישי בשש בבוקר התייצבת במשרדי לסכם את השבוע, ולתכנן את השבוע הבא.

תודה על שלמדת אותי לשחק סקווש ושקיבוץ זה הכל, אבל ילדים זה מעל הכל ושילדים מקבלים כמו שהם. והכל בדרכך המיוחדת.

לפני שנים רבות שעוד הייתי אבא טרי, שאחד מבני סחב בקבוקי שתייה חריפה ממרכול בסביבה, ואני מתוסכל כשכל עולמי חרב עלי, מביא את הבקבוקים הגנובים למשרד.

אתה בשיא הרוגע אומר לי יפה, בנך מבין בשתייה חריפה ואתה חנוך, שאוהב את הטיפה המרה, פותח בקבוק מחסלו, מול עיני המשתהות ואומר:

תגיד לבן שיגנוב עוד בקבוק, ולך תחבק את בנך ותתמוך בו. 

זוהי דרכך להגיד לא נורא קצת פרופורציות לחיים.

 

אתה דעתן, שעומד על שלך, לכן לפני יותר מ-25 שנה שעדיין רבים האנשים בקיבוצך הביטו על המאוחדניקים מלמעלה תמיד ידעת לרדת אלי למטה נמוך. להיכנס לזבל של ההודים ולתת את הטיפים הכי טובים שאותם ידעת והכרת הכי טוב.

 

דוגמה אישית זה היה חלק חשוב ממך. התבכיינות ורחמים עצמיים זה היה מחלי אותך, אתה שבאת ממשפחה שכולה מכל הכיוונים לא יכולת להתחבר לאותם אנשים שחושבים: "הכל מגיע לנו".

גם שהמחלה האיומה סתמה לך את כל הריאות מחובר לצינורות שמעבירים חמצן,מעולם לא קיטרת. הפגנת עוצמות נפשיות אשר מנעו כל רגשי רחמים מצידך ומאחרים.

משפחת בן אור, מתנצל ומבקש את סליחתכם, החיים של השנה האחרונה לא התאימו, המחלה, התרופות, הריתוק למיטה, זה לא חנוך!

הוא לא ידע לקבל עזרה, הוא לא ידע להתאונן, לכן קצת התבלבלנו וחשבנו שהכל טוב, אבל כלום לא היה טוב!

ואם קצת אפשר לראות היום נחמה, אז הסיוט והסבל שכה עמלת להסתיר מאיתנו הסתיים.

חנוך, היום אשתה כוסית לכבודך.

דרך צלחה בדרכך החדשה, היה שלום חבר יקר. 

 


לקט זיכרונות של חברים לדרך:

חנוך של אמבר – 20 שנה של הדרכה במשקי בעלי הכנף במרכז ובדרום.

לולן ההודים המנוסה שהתייעצו איתו שנים באמבר עוד בהיותו לקוח.

איש בעל ידע עצום. דעתן עיקש.

קשוח עם לב ענק. מפרגן ומיטיב. חונך עד הסוף עם פרגון ובפתיחות.

אהבנו את הוויכוחים, ההתפלמסות. בכל פורום. מקפיד להציג דעה מנומקת.

מהנסיעות עם חנוך תמיד חזרנו מורעבים.

עובדים ולא עוצרים. העיקר כוס הקפה והסיגריה.

נוהג שעות אינספור לישובי הדרום, מקשיב לקונצרט מבלי לדבר.

האהבה לסוסים. האהבה והאכפתיות מהלקוחות והנכונות להילחם למענם בלהט, בעקשנות ללא התפשרות.

מתוך ברכה שהקראתי לחנוך עם סיום עבודתו באמבר במאי 2011:

"חנוך היקר!

כשהגעתי לאמבר מצאתי שותף אמיתי

איש מקצוע בעל ידע רחב

שיודע להילחם  על שלו

אדם שפיו וליבו שווים

ויודע לעמוד על דעתו.

אהבתי את ה"מריבות" בינינו

שתמיד ידענו שכל מטרתן זה לעשות דברים קצת אחרת

או להעלות מודעות היכן שצריך.

סערת מוחות  של שני ג'ינגי'ם

שממש, אבל ממש לא מתרגשים.

סומכת על שיקול הדעת, הידע הרחב שלך

אהבת הלקוחות והדאגה להם.

מעריכה מאוד ואוהבת אותך איש יקר (וזה לא חדש לך).


תמי ("אנג'י" בשפתך) אנגל


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור