כניסת חברים ותושבים

טוביה ורד
תאריך לידה:
23/12/1914
תאריך פטירה:
23/2/1999
תאריך פטירה עברי:
ח' באדר תשנ"ט


טוביה ורד 24.2.1999

טוביה סיפר לנכדיו את תולדות חייו. משהו מזה אנו מביאים כאן. משהו, ולא רק מתוך התחשבות בקהל המלווים לא משום שטוביה לא סיים. התכוון להמשיך. מדוע הוא דחה את המשך סיפורו, לא נדע כבר לעולם, אך אנו עוד נספרו. לא היום. 
טוביה נולד בברלין בדצמבר 1914. אביו היה אז לוחם בצבא. שירת בצבא, אף כי היה יהודי חרדי –היתה לו אפילו סמיכות לרבנות. "ואני הלכתי כבר בגיל שלוש וחצי ל'חדר'" מספר טוביה.
לאבא שלו היתה חנות לדברי קודש – מזוזות, טליתות, תפילין, ספרי תורה. לעיתים, לשם שיפור הפרנסה, היה כותב ספרי תורה סופר סת''ם. 
אמא שלו ניהלה את משק הבית, ופעלה רבות בעזרה לנזקקים. גם החנות וגם הבית היו באיזור צפוף אוכלוסין, שבו התרכזו רוב היהודים החרדים.
בגיל 12 נכנס טוביה לתנועת הנוער הציונית הבונים, ומאז השתנו חייו. "חיש מהר נשכח ה'חדר', הרבי, וכל השאר" כך הוא אומר. "העבר נהיה לחלום בלהות, וההווה היה התמצית והעיקר הקשר עם הילדים האחרים, האהבה למדריכים, וכל הפעילות הציונית."
על אלה העיב אסון כבד. בהיות טוביה בן 15 חלתה אמו - אישה אהובה ונערצת על רבים במחלה ממארת ואחיותיו נשארו יתומים. כאב שהוא נשא עמו כל חייו. היה מתייחד איתה בזיכרונו, הוא מספר, שומע את צליל קולה, רואה את דמותה, חש באישיותיה החזקה והנעימה.
שנה אחרי מות אמא, כשטוביה סיים את אמירת הקדיש לזיכרה, יצא להכשרה. הוא בא להכשיר את עצמו, אך מן התנועה הטילו עליו גם להכשיר צעירים אחרים לקראת עלייה ארצה. "תפקיד מאוד אחראי" ציין טוביה. 
ב-1935 עלה טוביה ארצה. "אני לחמתי על עלייה במסגרת של גרעין, שייצא יחד להכשרה וגם יקים יחד קיבוץ, אך לא כך יצא. אני עליתי ארצה לבדי, בלי חברה, בלי ארגון, ללא מכר, ואפילו ללא מטרה ברורה..."
לתחנת הרכבת, ממנה יצאתי, באו הרבה קרובים וידידים להיפרד. ואני הייתי במצב רוח מעורב: מצד אחד, הנה אני עומד להגשים את חלומי, מצד שני זו פרידה מכל היקר לי. הנה אני משאיר את אבא, את הדודים, את העבר כולו. האם עוד אראה אותם פעם? כמוני, כך כל הנוכחים ניסו להתגבר על הרגשת דיכאון מסויים, ולהיראות שמחים.
מתחנת המעבר בבית גלים, עבר לגבעת חיים. 
תחילה עבד כסולל - "היינו קבוצת סוללים, שהיתה פורקת אבנים גדולות מהמשאית, ושוברת אותן לאבנים קטנות - עבודת פרך. תחילה זה היה בסלילת הכביש הראשי בפרדס חנה. ונמשך גם לכבישים אחרים."
טוביה הושבע להגנה, ואחרי תירגולים ואימונים מסוימים, שהוא אינו מפרטם, "נהיינו חיילים לכל דבר". הפקודה שקיבלתי היתה, להיות שוטר מוסף למשטרה. קראו לנו גאפירים. וזה היה הישג גדול. אני נוטר עם רובה ביד – זה כבר הצלחה. והקיבוץ מרוויח על יד כן כלי ירייה וכדורים להגנה... מאוד היה דרוש לנו הנשק. עבדנו בהקמת עמודי חשמל, ולא אחת הותקפנו בוואדי ערה. ורק הודות לנשק הזה, יכולנו לתוקפינו. 
בפקודת ההגנה נסעתי גם בשליחות לרומניה, לאירגון עלייה בלתי ליגאלית שם. היתה זו לי תקופה קשה. אני בארץ זרה, ופולדי לבדה עם גדי בן הארבע ואורה בת השנה. 
החלום שלי היה לעזור בהקמת קיבוץ. לחיות בחברה שויונית, לחיות בחברה שיש לה מטרה משותפת - לעבד את האדמה, לחיות בשיתוף כשכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו.
ולא. אינני מאוכזב. המציאות שונה, הזמנים השתנו.
את ילדיי חינכתי לאהבת הארץ, ונדמה לי שהם שורשיים פה, במקום. וכל תקוותי שגם אתם נכדי (הוא מספר זאת לנכדים, זוכרים?) תמשיכו לחיות כאן בקיבוץ, ולפתח אותו, גם אם ישתנה במהותו, והאידיאולוגיה תהיה אחרת. 
אילו יכולתי להתחיל מחדש, הייתי חוזר ועושה אותו הדבר, ובאותה התלהבות." 

טוביה ופולדי 1965



טוביה מדבר על חינוך לאהבת הארץ. 
מבלי שידע, הוא גם חינך את ילדיו לאהבת המשפחה. לא היה גבול, למה שאורה בתו היתה מוכנה לעשות לרווחתו. 
חייו של טוביה הובילו בהמשך למחוזות אחרים. אבל, כאשר נשוב ונספר עליו, נספר לא רק על עבודה והגנה. שנים רבות היה טוביה חבר בוועדת תרבות או צוותי תרבות, ותרומתו היה ניכרת. 
רבים עוד זוכרים את טוביה כמסמר של מסיבות. קריין, שחקן ואוהב שירה וריקודים. במסיבות הגדולות של הקיבוץ וגם במסיבות הכיתתיות של גדי ואורה. 
ועתה, אחרי תקופה ארוכה, בה חייו לא היו חיים, הוא בא אל מנוחתו. 
שלום לעפרו.   

דבורה צנגן עם טוביה ופולדי ורד 



1972-1973 - חנוכה טוביה ורד בהצגה

 1972-1973 - חנוכה טוביה ורד בהצגה



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור