כניסת חברים ותושבים

צבי קרול
תאריך לידה:
29/12/1894
תאריך פטירה:
13/12/1966
תאריך פטירה עברי:
ל' כסלו תשכ"ז
לצבי קרול בן השבעים – ברכת כל בית גבעת – חיים
כן תוסיף עד מאה ועשרים!

באווירת שמחה מיוחדת התכנסנו כולנו בחדר – האוכל לחגוג את יום הולדתו של צבי. שרנו הרבה, משירי הימים ההם – הרמנו כוסות של ברכה ונחמיה פתח ואמר:
אני בא לברך בשם המשק את צבי החביב ליום הולדת ה-70, ובמיוחד אני מברכו בבריאות שלימה ובאריכות ימים – לאחר שהצליח בשנה האחרונה לעשות תפנית לבריאות – עד 120!! לחיים!!

חג לנו היום, לא רק לצבי, אלא לקיבוץ כולו. וזאת משלושה טעמים. טעם ראשון – שאנחנו חוגגים יום הולדת לאיש העלייה השנייה, טעם שני – שאנחנו חוגגים יום הולדת לאיש "השומר" והטעם השלישי הוא – שאנחנו חוגגים יום הולדת לקיבוצניק. 
ושלושה אלה – יש בהם יחוד. 

טעם ראשון – איש העלייה השנייה
אנשי העלייה השנייה – לימדו את זה כפרק בהיסטוריה, אבל היסטוריה זה חיי אנשים. וכל עוד האנשים חיים בתוכנו – ההיסטוריה שלהם טרם נשלמה, עוד יש להם מה לומר. מעטים היו. כ- 1000 איש. חדר האוכל יכול להכילם.
באו לארץ בתקופה מהפכנית באירופה וברוסיה, לארץ שבה שלט עבדול חמיד, למשטר תורכי – פיאודלי. הביאה אותנו הנה איזה רוח פלאית וזו נמשכה והתגלתה במעשים קטנים של אנשים מועטים, יום – יום, יום – יום – רוח שאנחנו כעת, כהמשך, מברכים עליה.
למה אני אוהבת את אנשי עלייה שנייה? אומר זאת ע"י דוגמה פיזיקלית.
אומרים שחומר ואנרגיה זה היינו הך. זאת אומרת, אפשר להעביר חומר לאנרגיה ואנרגיה לחומר. 
חיי אנשי העלייה השנייה מתבטאים בזה שהם הפכו את החומר האנושי לאנרגיה מתמדת, בלתי נראית. 

וטעם שני – איש השומר. 
אני נזכר, בתחילת שנות העשרים נפל לידי ספר מתורגם לגרמנית עם הקדמה של א.ד גורדון – שאז שמעתי שמו לראשונה, של מרטין ברובר, שאת שמו כבר הכרתי מעיתונות גרמנית – יהודית. וזה היה ספר השומר. סופר שם סיפור של חברים שעמדו על נפשם, ששמרו על אדמתם ונאבקו על דברים פעוטים כאילו.

אני זוכר בדיוק זאת הייתה למעשה הפגישה הראשונה שלי עם ארץ ישראל העצמאית – עצמאית אני אומר עכשיו. אבל אני חשתי במשהו מיוחד, לא מוכר, דבר שאותו הרגשתי והכרתי רק בא"י. דבר שאין לאיינשטיין ואין לרוטשילד, לא לאיש הרוח היהודי ולא לאיש הממון היהודי בגולה. זהו העניין של עמידה על הנפש כשהגב – האדמה. לא היה בזה משהו מהתלבטות ולא היה בזה עניין של התלבטות. לא חוצפה ולא חנופה. אלא עניין פשוט של עמידה במלוא זקיפות הוקמה מול מתנכלים. עמידה על עניין פעוט כאילו – שמירה על הסוסים, על האדמה ועל הכרם.
ואני הרגשתי משהו מן הגאולה.
היום אנחנו נמצאים כולנו בא"י העצמאית, יש צה"ל ורואים זאת כדבר מובן מאליו. אבל זהו הדבר שנתנה לנו הארץ הזאת, האפשרות לעמוד על הנפש כאיש שלם, ללא חנופה וללא חוצפה מול הגויים. 

והטעם השלישי – זה הקיבוצניק. 
חברים, מלבד שותפות, יש איזה דבר שאם קיבוצניק מגיע אליו – הוא מגיע אז לחדוות – חיים מסוימת, או שאינו מגיע אליו, ואז יש בו משקע של מרירות. העניין הוא זה, שבמעשיו הוא רואה את טעם חייו וערכם. אין לו גמול אחר. במידה שאדם משלנו הופך למגיע'ניק הוא אף פעם לא מגיע אל אשר ברצונו להגיע. הוא יוצא נפסד וממורמר. אך כשאדם חי את חייו ועושה את מעשיו ואין לו בכלל תביעה לגמול אלא במעשה נוסף שעליו לעשותו – הוא מגיע לחדווה פנימית קיבוצית. 

בשלושה דברים אלה מבורך צבי. וזה יחודו. יחודו במשפחת השומרים – שהוא קיבוצניק, יחודו במשפחת הקיבוץ – שהוא איש "השומר", ובשניהם גם יחד שהוא איש העלייה השנייה. 
ומשום כך הקיבוץ הזה שחבריו זכו להיות חברים לצבי – חוגג בשמחה את יום הולדתו.
מזל טוב ! 

רות וצבי



ועוד דיברו ועוד שרו והעלו זכרונות. 
נביא בזאת עוד את דבריו של יהודה ארז. נבצר ממנו, לצערו, להשתתף במסיבה, עניינים הקשורים בעבודתו עיכבוהו בתל - אביב. ודברים שבוודאי היה אומרם במסיבה – יאמרו – בכתב. 


לצבי קרול – ברכה

בחברתנו הקיבוצית אין נוהגים לציין יום הולדת של חברים, ואפילו של הדגולים והמקובלים ביותר. כנראה, שרואים זכות לחבר רק בפעלו. במעשה אשר יעשה, ולא בדברים שלא טרח עליהם והם באו לא במאמציו האישיים. אבל יש גם מקרים יוצאים מן הכלל. ואין ספק שחברנו צבי קרול ראוי, יותר מכל חבר אחר, להפלותו לטובה מכל חבריו במשקנו. 

אחד ויחיד הוא צבי בתוכנו השייך לדור הראשון שחצב בסלעי הבראשית את אבני היסוד לבנייה של תנועת העבודה בישראל. שור שחולל מהפכה בהיסטוריה שלנו, כאשר לא חולל שום דור אחר במשך מאות שנים. מהפכה שהעמיקה חרוש בשדה – הטרשים של חיי היהודים וגרמה לשינוי ערכים בכל שטחי החיים: ביחס היהודי לעמל – כפיים, לאדמה, לטבע, בהכרת חובתו של היחיד לעמו, חובה שציוותה עליו להחלץ למעשה גואל, יחסו לעולם הגויי מסביב, ששלל גם את ה"הן עם לבדד ישכון" וגם את החלשת יצר הקיום הלאומני, בשלבו יחד את הרעיון המשיחי היהודי של גאולת האומה מפזוריה, ואת הרעיון הנאצל של גאולת האדם משעבוד, מנחיתות וממחסור, ובהוסיפו לשני אלה את תחושת השליחות האישית – את מצוות ההגשמה העצמית. ובצירוף שלושת אלה: ציונות, סוציאליזם וחלוציות עשו את התורה והמעשה של התנועה לחוט משולש שלא ינתק.  
ידו של הדור הזה הייתה בכל ההתחלות התנועתיות: בארגון הפוליטי והמקצועי של הפועל העברי, בניסיונות העזרה ההדדית, ביצירת כפר עברי עובד, בהנחת יסודות לתאים הראשונים של הקומונה בישראל, ביצירת ספרות העבודה, ששינתה מן היסוד את פני הספרות העברית, בהפיכת השפה העברית לשפת הדיבור. ועל כולם – יצירת טיפוס חדש של איש - יהודי. חברנו צבי היה אחד מהמחנה הקטן המופלא הזה של אנשי העלייה השנייה, היה... ונשאר איש העלייה השנייה בזיקתו הנפשית ובנאמנותו לערכים יסודיים. 

בתוך המחנה הקטן של העלייה השנייה היה קומץ זעיר של חברי "השומר", שנטלו עליהם את תפקיד השמירה וההגנה על הישוב. חבורה זו של "השומר", שמעלליה הפכו לאגדה מקסימה ומלהיבה, שונים היו חבריה: משכילים ופשוטי עם, נלהבים להרפתקה וקרי מזג מחושבים. מספרם לא עלה על כמה עשרות אנשים, ולמרות מספרם הקטן ותקופת פעולתם הקצרה רשמו דפי זוהר בתולדות השתרשותנו בארץ. היה זה ארגון ראשון להגנה ולביטחון של הישוב – תא בראשית של צה"ל. צבי היה מצעירי החברים של "השומר", אך שותף בהרבה מפעולותיו. ואף בפעולה שנעשתה על ידי קבוצת חברי "השומר", לאחר התפרקותו והתמזגותו במסגרת ההגנה, על אחריותם הם, שותף צבי. 
פעולה זו היו עוררים עליה, והיא בוקרה בחריפות, אבל היא הכניסה הרבה נשק שהיה לעזר רב במאורעות 1929.
צבי איננו נמנה עם אלה שהם "מי שהוא". כל חייו של צבי הם נאמנות לדרך החלוציות. זו לא הייתה אצלו עניין של אפיזודה, של הרפתקה חד פעמית. צבי שייך לגזע חלוצי.  גם אחיו אליעזר ז"ל היה מטובי החלוצים. וכן אחותו, תיבדל לחיים ארוכים ובעלה חיים שטורמן ז"ל. החלוציות הייתה סימן – היכר של המשפחה הזאת. 
הכרתי את צבי בתקופת העלייה השלישית בכפר – גלעדי – קן הנשרים של אנשי "השומר". חדש הייתי בארץ. 
בחרדת קודש דרכתי על אדמת כפר גלעדי, בה הוטמנו, ליד חדר – האכילה, עצמותיהם של טרומפלדור וחבריו, חללי תל חי. מצעי היה חצי מיטה שמסר לי בטובו חבר המשק, מכרי מרוסיה. המיטות הרבות עמדו צפופות זו ליד זו בעליית גג, כשרווח קטן ביותר מפריד ביניהן. רמת החיים הייתה נמוכה לאין שיעור. לחם עוני, שמן בל יראה, סוכר בל ימצא, במקומו ניתן נוזל סמיך מתקתק – דבש חרובים, שנקנה אצל הערבים. המזון העיקרי היה בורגל. ואף על פי כן מה רב היה האור במקום, ומה רבה הייתה העליזות, בייחוד בלילות השבת. הוקסמתי מהנוף ומה"חבריא" ונפשי יצאה להישאר שם. אבל דל היה המשק ודל מזה – מזונם של החברים, והייתי מיותר. עזבתי את המקום. ועד היום חם לבי כשאני נפגש עם אחד מוותיקי כפר – גלעדי. צבי עזב את כפר – גלעדי. הלך לפעולות חלוציות אחרות: התיישב במושבה הנודדת בת – שלמה שבהרי השומרון. עשה מאמצים להידבק בעבודת האדמה ולא נטש אף ליום את מורשת "השומר". פעיל היה בהגנה. פיקד על אחת הפלוגות ששמרו על גן דרי הצפון, היה מפקד אזורי, נענה לכל אשר נקרא. עד שגדלו הבנים והוא חזר לביתו – לקיבוץ, לקיבוצנו. לא אשכח שמחתי, כשבישר לי מישה נטע באחד הימים שצבי ורות ובניהם עומדים להצטרף לגבעת - חיים.  
בבואו לגבעת – לגבעת חיים כבר לא היה צעיר, וימי העבודה הקשה והמחסור שעברו עליו בארץ נתנו בו אותותיו. אבל הוא לא חיפש לו עבודה קלה. הוא עבד ברפת. ומשקשתה עליו העבודה נחלץ לפעולה להקמת רפתות בישובי העולים. 

בשנים האחרונות הוא עובד בהנהלת החשבונות. מי שלא ראה אותו לפני הניתוח, כשהוא מתפתל מכאבים בלכתו לעבודה לא ראה גבורה אנושית מהי. לא אחת נאמר לו, כי כבר יצא ידי חובת העבודה, וכי כבר הרוויח די בחמישים שנות עמלו הקשה בארץ ומותר לו לנוח קצת. אבל לא איש המנוחה והבטלה הוא צבי. ומיום שנותח הבריא ממחלתו – מאושר הוא שבעתיים בעבודתו. 

כבוד רב לנו היא חברותו של צבי במשקנו. הוא מקשרנו עם האורדן רב – התפארת של אנשי "השומר", עם יסוד הבראשית של תנועתנו. באישיותו הוא מסמל לנו ולבנינו את תורת העלייה השנייה "העבודה היא חיינו", בהיותו בתוכנו יש מזהרה של שחרית תקופה גדולה הזורעת את אורה עד היום. 

נאחל לצבי ולרות אורך ימים ושנות בריאות, יצירה וסיפוק רב. 
יהודה ארז. 

משפחת קרול



רשות הסיפור – הפעם כמובן לצבי קרול

איך מספרים במסגרת הצרה של העלון על למעלה מ-50  שנות חיים בארץ – חיים עשירי מעש ופעלתנות, מאז ימי "השומר" ועד היום?
התיישבנו עם צבי לשמוע את סיפורו.
על מה את רוצה לשמוע? – הוא שואל, וכבר הוא קורא מתוך רשימת ראשי הפרקים שבידו ענין אחר ענין: תקופת העלייה ארצה – גאולת אדמות בשומרון על ידי השומר, - השמירה ביהודה – ראשל"צ, רחובות, באר יעקב – גאולת קרקעות עמק יזרעאל תל – עדש, השמירה בכנרת ועבודה בקב' כנרת עם ב. כצנלסון וא.ד גורדון, השמירה במסחה מאחורי הקיר, תקופת מלחמת העולם הראשונה, בתל – עדש, עזרה למושבות יהודה בשמירה והגנה, צבירת נשק מהחזית לקראת הבאות, חבורת נילי – גילוים ומאסרם, מצוד אחר חברי השומר, לאחר שלישנסקי הלשין עליהם, עם התקרב החזית: גרוש האוכלוסייה היהודית מהמושבות וערי הדרום, לצפון, תפקידנו בתקופה זו – ההתנדבות לגדוד העברי, מאורעות תל – חי ולאחריהם חזרה לחיים האזרחיים, ראשית ההתארגנות ההגנה (עוד לא ע"י המוסדות אלא התחילה ע"י "השומר" בגליל), חזרה לכפר – גלעדי, לאחר שנעזבה במאורעות תל – חי, גיוס להגנה, תקופה שנמשכה 16 שנים תוך נדידה ברוב חלקי הארץ, הגנת יקנעם והסביבה, גדר התיל בצפון, הקמת הפו"ש, השתקעות בגבעת חיים. 
וכי קל היה להגיד בדיוק על מה רוצים לשמוע? אמרתי, על זה... ועל זה... ורציתי לשמוע הכל, עוד ועוד. 
זהו סיפור של תקופה ותולדות הארץ – שבחלקו הגדול הוא ידוע – משיחות בתנועה, מקריאה בספרות התנועה ועוד. אבל אחרת לגמרי נשמעים ומצטיירים הדברים כשלפניך יושב חבר שהיה לו חלק בכל אלה, ושבצד הסיפורים הידועים לך, מספר דברים שונים, פחות ידועים, פחות מוכרים. ומתוך אשר שמענו ורשמנו, נעלה הפעם כמה קטעים בלבד. 

התגשם חלום נעורי
גדלתי במשפחה ציונית בקרימנצ'וק שברוסיה. הורי שקלו את השקל הציוני ובבית דובר על ארץ ישראל. בארץ היו כבר אח ואחות. ממכת – ביהם ומקריאת עתונות ידענו על הנעשה בארץ, וכמובן חלמתי להיות כמוהם. 
בשנת 1911, בהיות בן 17, התגשם חלומי ועליתי ארצה – לחוף חיפה. האוכלוסייה האשכנזית בחיפה מנתה כ – 40 משפחות וביניהן משפחת אחותי שאצלה התגוררי עם בואי. גיסי הציע לי לעבוד בבנק אפ"ק בו עבד, אבל משך אותי יותר להצטרף לאחי אליעזר ז"ל, ששמר אז בחדרה ויצאתי אליו. הייתי צעיר ואחי לא הסכים שאתחיל מיד לשמור – וכך התחלתי בעבודה. אותה תקופה נגאלו אדמות כרכור והסביבה – לשם עלו 10 חברים לעבודה ולשמירה. עליתי איתם. על תקופה זו סיפר יגאל, חברי מאז, במסיבה. 

קיבלוני ל"השומר"
כחבר מן המניין ב"השומר" נתקבלתי יותר מאוחר, רק בשנת 1915, כבר בתקופת מלחמת העולם. אותו זמן כבר עליתי בדרגה, הייתי שומר רוכב . כל אחד, או שניים מאתנו, שמרו על איזור מסוים והייתה תקופת מתיחות בין הערבים ובינינו. המקשר העיקרי עם הערבים היה יצחק נדב. לילה אחד באתי לבקר את חברי השומרים. קשרתי את הסוסה לאוהל, ופתאום הרגשתי תנועה חשודה בכרמים. ארבתי בשקט, וברגע שהתחילו הערבים לצאת מהכרמים, עצרתי אותם והתחילה חליפת יריות. החברים שמעו וניסו להתקרב ולעזור לי, אבל לא יכלו להגיע. נדב הופיע מהצד השני וקרא לי להפסיק, אך הערבים ירו ולא יכולתי להפסיק, עד שנפסקו היריות מצדם והם הסתלקו איך שהוא.
בבוקר ראינו בכרמים ארגזים מלאי ענבים, כפיות מגואלות בדם. התברר שהיו בין הערבים פצועים והם למדו לקח טוב. 
אחרי מקרה זה הוחלט שאני כבר ראוי להיות חבר מן המניין ב"השומר" ונתקבלתי לארגון.

מסתתרים מפני התורכים
הימים עוד ימי המלחמה. רדיפת אנשי "השומר" ע"י התורכים – לאחר הלשנה הביאה אותנו, מספר חברים, למצב של נדידה מתמדת, הסתתרויות בעליות – גגות ובבנינים נסתרים, כשמצד אחד מאיצים בנו ועדי המושבות להסתלק – מפחד להחזיקנו, ומצד שני אנו נעזרים במספר איכרים ידידים ובבנותיהם. נדודים, מחבואים ונסיונות להיבלע – בלתי מוכרים – בתוך קבוצות עובדים בשירות הצבא התורכי. וכך מצאתי את עצמי יום אחד במחנה צבא תורכי בדרום, לא רחוק מהחזית. גרנו באוהלי בדויים, אכלנו מאכליהם ועבדנו למען הצבא, כבעלי עגלות.
באחד הימים הורגש מצב מתוח. החזית התקרבה. הקצין הגרמני שהיה ממונה על המחנה קבע איתי, שבמקרה של נסיגה, עלי לקחת את מטענו הפרטי. אך ימים אחדים לפני הנסיגה הכללית הגיעה פקודה שיש להעביר את מטען התחמושת לחזית בעגלות, כיוון שהפציצו את הרכבת והמסילה ליד עזה. היינו שלושה יהודים בסה"כ בין ערבים רבים ולא יכולנו להיות יוצאי דופן. 

יצאנו לדרך בלוויית חייל גרמני. בלילה השני הגענו לג'וליס, אך לא נתנו לנו להיכנס לכפר עם התחמושת, מחשש פגיעת ההפצצות התכופות. התפזרנו על הגורן כשכל אחד תחת עגלתו. הפקודה הייתה להגיע לעמדות התותחים. יצאנו בכיוון עזה ומסרנו את המטען שהיה אתנו. 
כשחזרנו ראינו את ההרס והפצועים. אספנו פצועים... נשק ותחמושת. בדרך התחילה הפצצה אנגלית. הגנרלים קפצו וירדו לתעלה ואנחנו ניצלנו הזדמנות זו והסתלקנו עם הנשק.

השגת נשק בכל הזדמנות 
עניין זה, של "רכישת" נשק בכל הזדמנות והעברתו לידיים בטוחות, ליווה אותנו כל הזמן. ובהזדמנויות שונות ובדרכים שונות הצלחנו להשיג נשק. התורכים נוסגו לתול – כרם. הצלחתי להישאר במחנה כשהכל ברחו מבלי לשים לב, ואספתי לעגלות רובים, תחמושת וציוד אחר. היה לי מזל, כי כל הזמן היו התפוצצויות מסביב ואני הסתתרתי מתחת לעגלה. לבסוף זזתי עם חברי שחזר לחפשני, והתקדמנו בכיוון הנסיגה. 
החלטנו שעלינו להסתדר כך שלא להגיע עם התורכים לתול – כרם אלא להישאר מעבר זה של החזית. חשבנו גם כיצד להעביד לידי חברינו את הנשק שאספנו. מצאנו תואנות שונות להתעכב בלילות במושבות, תוך מגמה להעביר את העגלה העמוסה. רק כעבור כמה לילות, ליד פתח – תקווה, הצלחנו לתחבל משהו. בצד הדרך הייתה תהום. סידרנו כך שהסוס ימעד וייפול -  והנשק התפזר בואדי. אחד מאיתנו רץ לפתח – תקווה והודיע על כך, ואנשי קב' "אחווה" באו ואספו את הנשק והעבירו לרשות רחל ינאית, שהייתה אז בפתח – תקווה. חברי ואני הצלחנו להסתלק ולעבור לעין גנים. 

החלטנו שעיילנו להגיע לעבר החזית דרומה, לצד האנגלי, ומשם להעביר ידיעות מהארץ המנותקת. יצאנו עם סוס אחד כשכל אחד מאתנו רוכב והולך חליפות. 
לאחר הרפתקאות רבות הגענו קרוב לראשון. נתקלנו בדרכנו בהרוגים, פצועים ו... בנשק ותחמושת – בעקבות פלישת האנגלים מן הים והתנגשותם עם התורכים.
כמובן שהתחלנו לעזור באיסוף פצועים וכמובן באיסוף נשק והעברתו לחבירנו. עסקנו בזה כשבוע. אותו זמן, לאחר שהגיעו האנגלים לראשון, עברנו לרחובות, יצרנו קשר עם הצבא ואף שלחנו ידיעות לארה"ב. כעבור זמן קצר החל הגיוס לגדודים העבריים...

	 שנים ראשונות גבעת חיים (מאוחד) מימין לוי אשכול, יצחק פניגר, צבי קרול שנים ראשונות גבעת חיים (מאוחד) מימין לוי אשכול, יצחק פניגר, צבי קרול

שנים ראשונות גבעת חיים (מאוחד) 

מימין לוי אשכול, יצחק פניגר, צבי קרול



במחיצת פרופ' וייצמן ז"ל
אחת החוויות של תקופה יותר מאוחרת הייתה שהותי במחיצתו של פרופ' וייצמן ז"ל. 
ב – 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, קרא לי אליהו גולומב ז"ל להצטרף אל וייצמן כשומר ראשו. רות נשארה בחיפה והילדים היו בכפר – גלעדי. הייתה זו תקופה לא קלה למשפחה – כמו תקופות אחרות – אבל לי היו אלה ימים מלאי עניין. 
לוייצמן היו קשרים ומגע עם ערבים רבים בארץ ובסוריה ועליי הוטל לשמור עליו בזמן פגישותיו אתם וכן בדרכים. וייצמן התעניין עוד לפני בואי, וידע מי נשלח אליו. הוא הזמינני לחדרו הפרטי במכון זיו, חיבקני ואמר: צבי, ניצור לנו פה קיבוץ. בזמן שלא תלווני בנסיעותי, תעבוד איתי במעבדה. יהיה לך קצת קשה, אבל בוודאי תבין את אשר יש לעשור לאחר שאסביר לך. התנאי – שכל אחד ישטוף את הכלים שלו... ובצד תפקיד השמירה שהוטל עליי, שמחתי לעזור לו כמידת יכולתי גם בעבודתו במכון. 
שררה בנינו הרמוניה מלאה, וייצמן התקשר אליי ולפני צאתו את הארץ (וייצמן חילק זמנו: בחורף שהה בארץ ובקיץ באנגליה) ביקש משאול אביגור שישאירני בתפקיד זה. לא יכולתי להתחייב, אף כי חזרתי ואמרתי שהייתה זו תקופה מעניינת ביותר עבורי ולמדתי הרבה. 
הוצע לי לעבוד למשך תקופת העדרו של וייצמן מהארץ, לשמור על אדמות רוחמה שנעזבה. מסיבות שונות לא יצאתי לשם וחזרתי לחיפה, לעבודה בהגנה וב"שמן", עד שובו של וייצמן לארץ ושובי אני לתפקידי, לידו.  
  
תחנה אחרונה
לגבעת – חיים הגעתי ב – 1940. היה זה לאחר ארגון הפורמציות החדשות בהגנה – החי"ש והפו"ש. הייתי אותו הזמן מדריך מחוזי של הפו"ש בשומרון. נדדתי כל הזמן. אמנון ומיכה למדו כבר במקווה ישראל. רות עבדה במטבח הפועלים בחיפה. הנדודים נתנו כנראה את אותותיהם. יום אחד נלקחתי לבית – החולים עם התקפת אפנדציט. ואז בא בן – אהרון וסחב אותי לגבעת חיים. באה רות, באו גם אמנון ומיכה. בתחילה עסקתי עוד בפעולות ההגנה, אך לאט לאט התאקלמנו גם בחברה וגם בעבודה במשק ונעשיתי חבר כמו כל החברים בגבעת חיים.
תמה פרשת נדודים בארץ, של קרוב ל – 30 שנה. וקשה, קשה היום לתאר כיצד יכולנו להחזיק מעמד כל השנים האלה – ובעיקר בשנים הראשונות, עד המלחמה ובזמן מלחמת העולם הראשונה – פעמים ללא בגד ואוכל, ללא קורת גג, אבל כנראה שבלבנו קיננה תקווה גדולה ואמונה והן שהביאונו עד הלום. 

בתוכנו 251  28.1.65


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור