כניסת חברים ותושבים

רדיוס (אליעזר) רט
תאריך לידה:
1/6/1910
תאריך פטירה:
5/7/1976
תאריך פטירה עברי:
ז' תמוז תשל"ו


55 שנים של ידידות
רדיוס היה כידוע, מ"משפחת הוינאים". כולנו, הוינאים שבקיבוץ, באנו ממשפחות אשר נעקרו בזמן מלחמת העולם הראשונה, מגליציה והגיעו בחוסר כל לוינה. לכולם היה קשה מאוד להסתדר, ולמשפחות אחדות - קשה היה במיוחד. אחת מאלו היתה משפחתו של רדיוס.
רדיוס חש את קשיי המשפחה ולא מעט מהלכים בחייו הושפעו ממצב זה. כולנו למדנו בגימנסיה כללית; רדיוס היה היחידי בינינו שלמד בגימנסיה העברית. רדיוס היה ידוע כתלמיד מצטיין, וכבר בגיל צעיר התגלו בו התכונות שהכרנו בתקופה מאוחרת יותר: רצון חזק, דבקות במטרה, יושר ולב חם.
כבר בגיל צעיר למדי - כשהיינו בני 11 לערך, הצטרפנו לתנועת השומה"צ, ומאז נקשרו קשרים הדוקים, שנשמרו בעיקר - כמובן, בין אלו שהגיעו לארץ ולקיבוץ.
בהיותו בגיל 15 לערך, עזב רדיוס את הלימודים והתחיל ללמוד בתור שוליה אצל נגר. לא סיבות כלכליות בלבד הניעו אותו לצעד זה. בעיקר השפיעה על החלטתו זאת הכרתו הציונית, והידיעה שבארץ נחוצים בעלי מקצוע. כולנו היינו מלאי הערצה לצעדו של רדיוס.
התקופה היתה אז קשה לציונות, היו משברים, היתה קצת התפוררות בשורות התנועה – והנה קם נער צעיר מתוכנו - שהמשכנו ללמוד - ומחליט ללמוד מקצוע כדי לעבוד בו בארץ ישראל! 
זמן מה לפני צאתו של רדיוס לעבודה, יצא אביו - שלא הסתדר בוינה - לבדו לברזיל במגמה להסתדר שם. אחרי כמה שנים החליט להעביר את המשפחה כולה לשם. רדיוס שהיה כבר למעלה מבן 17, התלבט הרבה - להישאר עם חבריו לתנועה ולהתכונן לעליה, או, כבן הבוגר במשפחה, לצאת עם האם והילדים לברזיל, כדי לעזור להם להסתדר. חזקים היו הרגש המשפחתי, והכרת החובה כלפי המשפחה, ורדיוס נסע, בהחלטה נחושה, לחזור כעבור שנתיים. אף כי הכרנו את רדיוס, היו בינינו כאלו שלא האמינו שיהיה ביכולתו לקיים החלטתו זו. 
- וכך כתב רדיוס ברשימתו בעלון, לפני כארבע שנים - "לאמא מלאו 90 שנה": "נשברתי, כאמור, והחלטתי לעזור בהגירה ובסילוק חובות, ואחר כך לחזור לחברי ולעלות... ופה עזרו לי, בחברות ללא גבול, רבים מאלו שחיים אתי כאן. זכיתי למסיבת פרידה בתחנת הרכבת, מהשכבה הבוגרת, כאשר שרי מעניק לי, במוקדם במקצת, את "אות השומר". - — אני בטוח כי עזרו לי הרבה והוסיפו לי מאוחר יותר את הכוח להתנתק, בעיקר מאמי, ולעלות — ־ "
לשמחת כולנו, אכן חזר רדיוס לוינה. בקיץ הצטרף אלינו להכשרה, ובראשון ביוני 1931 עלה לארץ - בתור תייר, ללא סרטפיקט, ונשאר כאן. עם בואו הצטרף לקבוצת הבניין בתור טפסן, ונחשב לאחד הפועלים המעולים והמצטיינים. 
במשך השנים מלא רדיוס גם תפקידים חברתיים, בצד העבודה - היה סדרן עבודה, בשנים הראשונות היה גם חבר מזכירות ועוד - אבל את תפקידו וייעודו ראה בהקמת הנגריה. (וסיפור הקמת הנגריה סופר ע"י רדיוס מעל דפי העלון). הערכנו את רדיוס במיוחד כאדם. למרות שהגורל לא פינק אותו, נשאר רדיוס אותו איש רגיש לזולת, שידע לדאוג לחברים, לעזור לכל אחד ־ ובמיוחד בשעות קשות. הוא ידע תמיד למצוא את הדרך לעודד, לעזור לחברים שהגורל המר להם - ותמיד בעדינות ובטקט. עקב תפקידו בנגריה היה לו מגע עם רוב החברים, ורדיוס תמיד הקדיש מזמנו, לשמוע את משאלות החברים, לייעץ, לבוא לעזרה - גם בעבודה ממש.
לאחרונה, כבר בימי מחלתו, זכה עוד רדיוס לשתי שמחות מיוחדות: האחת - ביקור עם אדית, אצל אמו הישישה בברזיל והשניה - חתונתה של צפרא. וכולנו, חבריו, היינו שותפים לשמחות אלה.
ב־1972 הופיעו הגילויים הראשונים של מחלתו, וקשה שלא לציין כיצד נלחם רדיוס, מבחינה נפשית במחלה. כיצד השתדל להתגבר ולא להכביד על הסביבה - עד שלא עמדו לו יותר - לא כוחות גוף ולא כוחות נפש - והמחלה הכריעה אותו.
בלב כל חבריו, אלה שהכירוהו מילדות - ומאז נשמרו, במשך כ- 55 שנים קשרי חברות וידידות ואלה שהכירוהו כאן, בתקופות מאוחרות יותר, יישאר זכרו חרות עמוק-עמוק. 
שמעון שיפמן

חתונה של צפרא רט מימין לשמאל - רדיוס רט, שושנה פניגר, גרטה יחיאלי.



רדיוס מספר בבתוכנו 1975
רשמה מפי רדיוס – זאבה לבני

השנה הייתה 1925. באותה שנה התקיים בווינה הקונגרס הציוני ה-14. אנחנו הצעירים, היינו נלהבים מאוד מכל אשר שמענו וראינו. קונגרס זה, ובייחוד הפגישה עם אנשי הארץ, השפיעו מאוד על כולנו. בפגישות עם צירים מהארץ, שמענו על הנעשה כאן ועל התכניות לפיתוח ולבניין.
בפגישה עם אחד השליחים, הוא סיפר לנו שעומדים לפתח ולבנות את עפולה והיא עתידה להיות בקרוב עיר גדולה, מרכז של העמק הנבנה. כמו כן סיפרו שחסרים בארץ בעלי מקצוע, שייקחו חלק בבנייה. הוא סיפר שיש קיבוצים היושבים בינתיים בעפולה. עוד שמענו, שבארץ כמעט ולא נהוגה בנייה קשה, ושרוב הבנייה היא מעץ.
כיוון שעוד בילדותי הייתה לי נטייה לבנות בקוביות ולעסוק בעץ, נדלק בי הרעיון. שני דברים התקשרו ביחד -  נטייתי האישית לעץ והצורך בנגרים בארץ. לכן החלטתי ללמוד נגרות. עוד משהו סייע להחלטתי. באותה תקופה היה כבר אבא בברזיל. אימא, אחי ואחיותיי הצעירים ממני ואני נשארנו עדיין בווינה. המצב הכלכלי בבית לא היה טוב ואני שקלתי וכמעט החלטתי עוד לפני כן, שלא להמשיך בלימודי הגימנסיה וללמוד מקצוע כלשהו.
כמובן שבמשפחה התנגדו לעצם הרעיון. קרובים, ובעיקר אימא ואחד הדודים שהביע נכונות לעזור במימון לימודיי, ניסו להשפיע עלי ולשכנעני לוותר על הרעיון. אני עמדתי בסירובי, עד שאימא נעתרה והלכה ביחד איתי לחפש מקום מתאים ללימודיי. חיפשנו נגרים יהודים; ראינו רבים כאלה, עד שדבקתי באחד מהם. הוא קיבל אותי ברצון. "אתה בעל השכלה יותר מאחרים", אמר לי. "תוכל להתקדם מהר יותר". התחלתי מהדרגה הנמוכה ביותר, כשוליה, עם כל החובות, גם הלא נעימות, המוטלות על שוליות מתחילים.
במשך שנתיים ורבע עבדתי אצלו ולמדתי, עד שהגיע מועד הגירת המשפחה כולה לברזיל. הייתי כבן שבע עשרה וחצי והתלבטתי הרבה. מצד אחד רציתי להישאר בווינה ולהתכונן לעלייה עם חבריי. מצד שני, הרגשתי אחריות וחובה מצפונית כלפי אימא ואחיי הקטנים. גברה הרגשת החובה, והחלטתי לנסוע עם המשפחה לברזיל, תוך ידיעה ברורה שבבוא הזמן אעלה לארץ.

ברזיל – המשך לימוד והתקדמות
בברזיל התחיל אותו הסיפור – אבא, אימא וידידים של אבא ניסו לשכנע אותי להיות "ככל היהודים ולעסוק במסחר, כדי שאוכל עד מהרה לעמוד על הרגליים. סירבתי. ישבתי זמן רב בבית, למדתי את השפה, עד שכעבור חודשיים לערך, שוכנע אבא והלכנו ביחד אל מכר, בעל בית חרושת לרהיטים. אבא רצה שאהיה לפחות שרטט, אם לא סוחר. נשארתי לעבוד בבית החרושת.
באותו זמן קנה בעל הבית שלי בית חרושת גדול שפשט את הרגל. הייתה זו ממש תשלובת עץ. נכנסו עצים שלמים ויצאו רהיטים מוגמרים. נתמזל מזלי, ובאותה תקופה עזב את המפעל אחד הפועלים הוותיקים והמנוסים, שידע לשרטט, לקרוא תכניות וכדומה. בעל הנגרייה נשאר עם פועל אחד בלבד שהתמחה בעשיית כסאות...
נכנסתי לעבודה, הסתכלתי סביבי ולמדתי הרבה. ראיתי לנגד עיני איך בית חרושת שלם קם ונבנה מחדש. היה זה מעניין ומאלף לראות את התהליך כולו. עזרתי והסתכלתי בעיקר באזור המכונות, וזה נתן לי הרבה מאוד.
עד מהרה התחלתי לעבוד ממש, בעיקר בשרטוט ובעבודות גמר של רהיטים, עבודה שהייתה צריכה להיות מדויקת מאוד.
התכוונתי להישאר בברזיל עוד כחצי שנה. חשבתי לחסוך כסף לנסיעה לארץ, אולם שביתה שפרצה בבית החרושת קיצרה את תקופת שהייתי שם. עמדתי בפני דילמה: לשבות עם הפועלים היה קשה בגלל המעמד המיוחד שהיה לי בבית החרושת, שלא היה כשל שאר הפועלים. לשבור שביתה ולהמשיך לעבוד? גם זאת לא יכולתי כמובן לעשות. לא רציתי להסביר הרבה ואמרתי שהגיע הזמן, ועלי לעלות ארצה.
הגעתי לווינה ונשארתי שם ללא כספים להוצאות עלייה. במשך עוד כשנה הייתי בהכשרה, עד שהגיע מועד העלייה.
באחד ביוני 1931 עליתי לארץ. לא עם סרטיפיקט אלא כתייר. התעכבתי כמה ימים וכעבור שבוע הגעתי לקיבוץ בחיפה.

צעדים ראשונים
איך שהגעתי, בישרו לי: אתה תהיה טפסן, תעזור ליחזקאל. ( הטפסנות נחשבה אז כמעט כנגרות. הטפסנים היו שייכים לסקציית הנגרים). לא חששתי מהעבודה עצמה, אף כי לא היה לי ניסיון בזה. הייתה בעיה אחת. יחזקאל היה גבוה ואני נמוך וזה מקשה מאוד על העבודה ביחד... עזרתי לו במשך תקופה מסוימת ולמדתי ממנו רבות. ואז קראו לי לעבודה אחרת.
באותה תקופה הרחיבו, אפשר להגיד בנו, את נמל חיפה המחודש. בנו גם מחסני מכס חדשים ואת הישנים מעץ פירקו. בפירוק עסקו בעיקר חברי "ארגון הקבוצות" בחיפה. פירקו וחילקו את העץ, נכון יותר, חלקי צריפים ממש, בין הקיבוצים, כך הגיעה גם למחנה שלנו כמות עצומה של אותו רכוש יקר. ובכן, הוציאו אותי מהטפסנות ואמרו לי: תעשה מזה צריפים.
במחנה היו כמובן צריפים, רובם ישנים, שהובאו ממקומות אחרים, חדרים קטנים מעץ לא מהוקצע. הצריפים היו מכוסים ב"טול" (מעין נייר קרטון מרוח בזפת), שהיה נאכל מהר ולא שמר על העץ. היו גם צריפים חדשים וטובים יחסית, שנבנו על ידי נגרים בקיבוץ ג'. אולם היינו זקוקים לצריפים נוספים. הקיבוץ גדל וחסרו מקומות למגורים.
אחרי הקמת הצריפים חזרתי שוב לטפסנות ולעבודות בניין. נשארתי בחיפה עוד תקופה קצרה לאחר העלייה להתיישבות בוואדי.
ביולי 1932, עלו ראשוני החברים להיאחז בנקודה שבוואדי, זו העתידה להיות גבעת חיים. הצריף הראשון שהוקם בנקודה היה מבנה פח, שכבר אז קראו לו "אורווה", (אכן הפך יותר מאוחר לאורווה ולמחסן משק). צריך היה לצפות את צריף הפח מבפנים ומבחוץ. בנוסף, התכוננו להקים צריפים נוספים. הוחלט לשחרר אותי לפרק זמן מהעבודה בבניין בחיפה, וגם מתפקיד סדרן עבודה שמלאתי באותו זמן, כדי שאוכל לצאת ולעבוד בהקמת הצריפים. הרבה חברים קדחו אז. הייתי  אחד מ-12 חברים שלא קדחו באותה תקופה ולכן נשארתי במקום תקופה ארוכה יחסית. אחרי הקמת הצריפים חזרתי לחיפה, ורק אחרי שנה הגעתי ממש לכאן.

עם רדיוס בנגריה
גרשון שחר
רדיוס היה קשור למקצוע הנגרות בליבו ובנפשו - אפשר להגיד. הוא אהב את העבודה, השקיע בה מכוחו וממרצו והתמסר לה עד תום. הוא למד את המקצוע באופן יסודי עוד בחו"ל והיה לו ידע רב מבחינה מקצועית. איש חרוץ ורב פעלים, תמיד עבד שעות נוספות, מעבר למקובל. עד כמה שלא השכמת קום בבוקר - כבר מצאת את רדיוס בעבודה, והרבה פעמים נשאר עוד לאחר שכולם כבר גמרו את העבודה, לגמור משהו. והוא לא רשם אף פעם שעות נוספות.
כשהתחלנו לעבוד "עבודות חוץ", מחוץ לבית, והיה צריר להגיש הצעת מחירים למכרז, לא הסכים בשום אופן שנעשה זאת ע"ח העבודה. "חבל על הזמן", - היה אומר, -"דברים כאלו אפשר לעשות אחרי העבודה, ליד כוס קפה חם". ובאמת היינו יושבים בערבים, הרבה פעמים עד חצות ומכינים את החישובים. את עבודות החוץ התחלנו ביזמתו. זה התבטא בנסיעות למרחקים, כמו לדורות, ארז, אור-הנר, ועד למרגלות מצדה. כשאנו מסתכלים על זה היום, זה נראה קצת מצחיק. מי היה נוסע היום לעבוד בעבודות חוץ במרחקים כאלו, ללון שם באיזה צריף רעוע מלא פשפשים ולעבוד מחושך עד חושך? (וזה היה רק לפני 12-13 שנים). כשגמרנו איזה עבודה, היה רדיוס עושה את החשבון, כדי לראות אם הרווחנו וכמה הכניס יום עבודה. כשיצא יום עבודה טוב, הוא רץ מהר אלי לחדר לבשר לי בשמחה: "תראה כמה זה הכניס ליום עבודה".
רדיוס היה נאמן ומסור מאוד לקיבוץ, שמר על הרכוש והקפיד מאוד לא לבזבז סתם חומרים. אפשר להגיד שהיה מחנך ודוגמה לכולם. בנגריה היה צוות של נגרים טובים, בעלי מקצוע, אפשר להגיד "מומחים" - צוות מלוכד מבחינה מקצועית וחברתית. מדי כמה שנים התחלפנו בריכוז הנגרייה. גם רדיוס היה מרכז הנגרייה מפעם לפעם. אבל אי אפשר להגיד שבזמן לא מילא תפקיד של מרכז - עבד לו בשקט ע"י השולחן מבלי שיהיה איכפת לו שום דבר... (כנהוג אצלנו בהרבה מוסדות). הוא נשא בעול הנגריה כאילו הוא המרכז ועליו מוטלת האחריות. הוא היה תמיד בעניינים ומתערב בכל דבר ודואג שהנגרייה תתנהל כשורה. רדיוס טען תמיד וזאת היתה האמרה שלו: "כולם צריכים להיות מרכזים ואחראים לענף שלהם". הוא הקפיד שימלאו את שעות העבודה במלואם, ושלא יעסקו בשעות העבודה בעבודות פרטיות. כאב לו מאוד כשראה חברים נכנסים באמצע העבודה לנגריה ועובדים בעבודות פרטיות שלהם, אבל התאפק ולא רצה להגיד להם מלה, להטיף מוסר. רק לפעמים היה אומר עליהם: "אנשים מחוסרי מצפון".
הרבה פעמים - לפני כמה שנים - תפשו אותו כאבים בזמן העבודה (כנראה שזאת היתה התחלת מחלתו). בקשנו ממנו שילך הביתה לנוח. בשום אופן לא הסכים. "להיפך ־ אמר - בתוך העבודה אני מתגבר על הכאב".
אחרי הניתוח התחיל להתאושש, והיה בטוח שעבר את המשבר. כשהרגיש קצת יותר טוב, מיד היה מבקש ממני להביא לו החשבונות של הנגרייה הביתה, לעבוד קצת, שלא יתבטל חס וחלילה. כשהחום ירד לו קצת, בא תיכף לעבוד בנגריה. מפעם לפעם חזר לביה"ח לבדיקות, אך החום והכאבים לא הרפו ממנו. את חשבונות הנגרייה ניהל עד נסיעתו האחרונה לבית החולים. כשבאתי לבקר אותו בבית החולים היה מצבו לא טוב. הוא התעניין במה שנעשה בנגריה, נזכר שנשארו כמה חשבונות של הקואופרטיב בלתי גמורים. "תביא לי את הפנקסים, אסדר את החשבונות כדי שהגזבר יוכל לגבות את הכסף" - אמר בנימה של צער.
כזה היה רדיוס.
יהי זכרו ברוך.

עם הנכדה הדס



"הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו: לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה
וחרפה לא נשא על קרובו":
(תהילים 0"ו, 3-2)

אדם הוא עולם. מלא. עשיר. בעל חוויות, רגשות, משאלות, חלומות. כאבים איטיים אותם הוא נושא עמו, זיכרונות, לבטים ובעיות - והכרעות.
דומה - גם אם אתה מכיר אדם לפני ולפנים - עדייו לא ירדת לסוף חלומותיו, משאלותיו, צפיותיו מעצמו ומאחרים, לבטיו ומאבקיו עם עצמו.
- הרהורים כאלה ואחרים עולים בי במיוחד למקרא שתי רשימותיו האחרונות של רדיוס בעלון - שתיהן תחת כותרת ראשית "תעודה אישית" ו"תעודה". האחת מלפני כארבע שנים,
לאחר שכבר חלה, - "לאמא מלאו 90 שנה" והשנייה - מלפני למעלה מחצי שנה, 50 שנה בנגריה". לרשימה האחרונה הייתי קרובה יותר; בבחינת "מיילדת". ראיינתי אה רדיוס, לציון תאריך נכבד זה. (וכי כמה חברים אצלנו זוכים להתמיד 50 שנה במקצוע אחד?). - יש משהו משותף בשתי הרשימות - ב"תעודה האישית" שבהן. יש בהן כנות רבה, ומידה מסוימת של חשיפה עצמית, מרגשת, והרבה אמונה בדרך בה הלך, ובחברים.

פעמים רבות נפגשנו עם רדיוס. פעמים רבות הזדמן לנו לשוחח על נושאים שונים, בעיקר על הקיבוץ, בעיותיו, חברים וכדומה. לא פעם הבעתי גם דברי ביקורת, הערתי הערות. רדיוס תמיד מצא מלים טובות להצדקה, להבנה ולסליחה. תמיד ידע לתרץ, להסביר. תמיד היתה לו "עין טובה ולב טוב" - כשמדובר היה על חבר כלשהו.
לאמיתו של דבר, היו לרדיוס טענות כאלו ואחרות לגבי כמה חברים. אולם, כמעט שלא שמעו על כך ממנו, פרט לקרובים לו ביותר. ואם קרה ונזכר במשהו ואמר מלה קשה על חבר כלשהו - מיד חיפש ומצא את המלים המאזנות, ה"מקלות בדין", בבחינת ו"הווה דן כל אדם לכף זכות" - גם כשידע את אשר מוטל על "כף החובה".
לא פעם שאלתי את עצמי: האם הוא כל כך תמים עד שאינו רואה כמעט מגרעות? עד כדי כך שכל החברים בסדר, טובים? (פרט לכאלה שלדעתו לא היו בסדר מבחינת עבודה; אבל גם על כאלה, לא דיבר, לכל היותר אישר לפעמים - אם נאמרו על ידי אחרים).
- ואמרתי לעצמי: לא, רדיוס אינו תמים. אלא ששנות חייו הרבות בקיבוץ, ניסיון ותבונת-חיים למדוהו הרבה. והוא פשוט אינו מאמין שזה יעזור למישהו או למשהו או לענין, אם נדבר "רעות". ובמיוחד, לגבי דברים שממילא אין אפשרות לתקנם, או להחזיר את הגלגל אחורה. ואם כך - לשם מה ל"מרר" את החיים, ולראות דווקא את הדברים השליליים שבחיינו, כאשר יש כל כד הרבה טוב ויפה וחברי? - מוטב שנראה את אלה ויוטב לכולנו. ־ נדמה לי שזו היתה תמצית השקפת עולמו לגבי החברה הקיבוצית. ואולי גם בשל כך זכה והיו לו כל כך הרבה ידידים בקיבוץ, ורבו כל כך אוהביו ומוקיריו.
45 שנים בארץ. בן 21 בדיוק היה כשעלה לארץ בראשון ביוני 1931. 45 שנים בקיבוץ. חיים מלאים בקיבוץ. ומהימים הראשונים, ועד לזמן האחרון בטרם החמירה מחלתו, ככל שהרשו לו כוחותיו - בנגריה. נאמן, מסור. כל הזמן בנגריה - פרט לשתי תקופות בהו עסק בתפקידים אחרים, כפי שהעיד על עצמו ברשימתו בעלון: "- - - כל השנים פרט לשתי תקופות קצרות, נשארתי לעבוד בנגריה. פעם אחת כאשר טפלתי במשך למעלה משנה בנושא ההעברה לנקודה החדשה; ופעם שנייה יצאתי מהנגריה להדרכה במגל, ב-1959 לתקופה של שנתיים.
וסיפורים אלו, של ההדרכה במגל ושל ההעברה לנקודה החדשה, עוד יסופרו, אם כי, לצערנו, כבר לא ע"י רדיוס עצמו...
זאבה

מדי יום, מדי לילה
נפרדים אנחנו
מעצמנו.
בחיוך נוגה
בהכנעה בטלה
בשתיקה עמוקה.
כי לנו, אך לנו,
ידוע בסודנו
סוד האזילה.

אגל אחר אגל
מתייבש הטל,
אגל אחר אגל.
מרכינים הראש
בהשלמה שלווה
עם כל עלה נושר -
עלה אחר עלה,
חרש, ללא רשרוש,
בסוד האזילה.
החסוד.
אנדה עמיר

פתאום היה קיבוצנו דל יותר - רדיוס איננו.
רדירוס החבר הטוב של הקיבוץ, החבר הטוב של רבים בתוכנו - איננו.
הוא יחסר לבני משפחתו, יחסר במקום עבודתו, והוא יחסר לחברים רבים,
שהיה להם ידיד ורע והם אהבוהו מאוד. 
חברה
נראה לי לבלתי אפשרי לחזור למעגל החיים הסדיר מבלי להגיד כמה מלים לקיבוצי-ביתי
במשך שנים רבות. 
אין החבר מרגיש בחיי יום-יום הרגילים את ההשתתפות וההתמסרות מצד החברה, אך
בשעות הקשות אין גבול לרצון הטוב להקל ולעזור לחבר במצוקתו.
אני וכל משפחתי הרגשנו את זה היטב-היטב בשעות הקשות שעברו עלינו.
היה זה, בוודאי לרוחו של רדיוס, שכל כך אהב לעזור לזולת.
אדית

לזכרו של ידידי אליעזר רט (רדיוס)- יהודה ארז כותב 
"טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי)
"במזל לא נדע את שמו" פותח ח.נ. ביאליק את שירו "לאחד העם". אצלנו לא ידענו שמו של חברנו אליעזר רט ז״ל, אותו הכרנו כולנו בשם "רדיוס" - מילה לטינית-בינלאומית, שפירושה מחוג או עצם החישוק בבעלי חוליות, שהדביקו לו חבריו בתנועת הנוער החלוצית בוינה, על- ידי שינוי האות השנייה של שם משפחתו - ד' במקדם טי. התקבל "רד" ולזה הוסיפו " יוס" ונתקבל "רדיוס". אילו הוטל עלי לבחור שם מתאים לאיש הזה לאחר שהכרתי אותו ואת תכונותיו הנפשיות, לא הייתי בוחר בשם נאה לו מזה שניתן לו עם הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו - אליעזר (או־עזר, או עזריאל, או אביעזר); כי לא הכרתי עוד איש בתוכנו שחש תמיד לעזרת הזולת, ולא רק אל האנשים הקרובים לו, ולא רק כשהלה רובץ תחת משאו. הושטת יד לעזרה לזולת היתה חלק מאורח החיים שלו. 

לא הכרתי את אליעזר מימיו הראשונים בגבעת-חיים. לא יצא לי לעבוד אתו בצוותא ולא גרנו בשכנות קרובה - אני גרתי בקצה האחד של המחנה והוא בקצה השני. הוא נראה לי סימפתי כמו כל חבריו הוינאים. זה הכל. עד שטלטלני מקרה מסויים לשכנות עמו - בית מול בית ודלת מול דלת וכאן, בשכנות, אין צורך בעיקוב מכוון אחרי השכן החדש - כל שכן הוא גם רואה וגם נראה וההערכה ההדדית בשלה מאליה - אם לשבט ואם לחסד, אם לסימפתיה ואם לאנטיפתיה או לאדישות.

ביחסי אליו היה מההתחלה גרעין חזק של חסד וחיבה (וכזה, אני מאמין, היה יחסם של כל שכניו של אליעזר, אי-אפשר היה להתיחס אליו אחרת). ועוד אאמין שהוא השיב לי כגמולי. עם המעבר לדירה החדשה זכיתי בידיד-חבר טוב, שהנעים את הישיבה כאן.

הרביתי בפגישות אתו יותר מאשר עם שאר ידידי בקיבוץ. 
דיברנו בעיקר על עניינים שוטפים בחיי המשק. לא בחרנו נושאים: אלה התעוררו מאליהם, לרבות ענייני משפחה של כל אחד מאיתנו. המיוחד בשיחתנו היה לא רמת המחשבה שלו, אלא צורת הדיבור. אפיינה אותו הדפיקה על הדלת לפני היכנסו, דפיקה רפה מאד של איש רגיש החושש לעורר ישנים או להפריע להם. איש עדין היה וכך דפק על הדלת גם כשראה אותי בעד החלון יושב ליד השולחן. לרוב הוא היה בא אלי ולא אני אליו והסיבה לכך - שלרוב הייתי לבדי בבית ונוח היה לשנינו - כך נדמה לי - לשוחח בארבע עיניים (עם זאת, לא נמנע מעולם לבוא כשנעמי היתה אתי). וכמו הדפיקה על הדלת כך היה גם הדיבור - ללא הרמת קול, דיבור איטי, כאילו שקל את המלים שהוציא מפיו. ורציני היה גם כשדיבר על פכים קטנים. וכמה היטיב להקשיב לדברי איש שיחו! הקשבה זאת - גם היא היתה חלק מערכי התרבות של אליעזר.

היה גם ותוך כדי שיחה עינו קלטה דבר-מה הטעון תיקון בתוך הבית; פינה בחדר, תריס, כסא, ארון - ועד מהרה היה בא עם כלי הנגרות ובפנים מאירות היה מתקן את הפגומות. ולא אני בלבד זכיתי לטיפול כזה ממנו. היו עוד שכנים שהעניק להם מחברותו הטובה. איני יודע אם היה או יש בימינו חבר שעסק במצוות כאלה לאחר יום עבודה ועשה זאת כאילו לא יתכן אחרת...
בשנים האחרונות לחייו נתערערה בריאותו של אליעזר ולעתים קרובות הוחש לבית-החולים לבדיקות.

מי יודע מה היה בלבו, אבל כלפי חוץ לא ניכרו סימני דאגה. בשובו מבית החולים הייתי שואל אותו מה אמרו הרופאים. ושוב קצרה תשובתו: "עוד לא יודעים." או "עוד טעון בדיקה." ולמחרת, בשעת בוקר מוקדמת הייתי רואה אותו רץ לעבודה בנגריה. 

לא אחת שאלתיו אם הרופאים מרשים לו לעבוד כרגיל. ותשובתו המתוחכמת היתה: "הרופאים אינם מפריעים לי לעבוד."
איש ערכים היה אליעזר וערך העבודה היה בראש סולם ערכיו - ולא איש כאליעזר יסטה מדרכו שבחר בה. בחודשים האחרונים לחייו היה ובשיחתנו ראיתי פניו מכוסים בעננה קלה, וקולו, שמעולם לא היה מורם, מתנמך ונשמעו בדבריו רמזים למצוקת נפש. ולא על מחלתו - עליה לא דיבר כלל אלא אם נשאל ואז תשובתו היתה קצרה ומתחמקת - אלא על בני המשפחה, וקולו עצוב...
לא ליוויתי אותו בדרכו האחרונה. הבשורה הרעה על פטירתו הגיעה אלי בהיותי בשדה-בוקר, כשאליעזר היה כבר שוכן-עפר. העיתונים באים לשם בשעה מאוחרת, אחרי הצהרים. ועל כך הצטערתי כל הימים, עד היום. אם כי היה ברור לי שהוא חולה רציני, לא עלה על דעתי שמותו יקדים.
בבית העלמין שלנו טמונות עצמותיהם של חברים שאהבנו אותם אהבה עזה - ולא אשכחם. אבל משום מה, חרות על לבי במיוחד שמו של אליעזר. כל שנה, בהתקרב יום הפטירה שלו, אני רוצה להעלות על הכתב את דברי הערכתי לאיש הזה. 
אני מנסה לכתוב ואיני מצליח. גם השנה כך - לא התגברתי. ורק אחרי הזכרת שמו ב״עלון"  האחרון שלנו, אזרתי עוז ובעמל רב העליתי מקצת מהדברים שאבי חש ביחס לאליעזר.
בעצם לא עבר אצלי יום בגבעת-חיים שלא חשבתי עליו. הבית שבו גר אליעזר, שאינני יכול שלא לראותו מאה ואחת פעמים ביום, אדית המרבה לעשות כל מיני עבודות ליד ביתה, לעיני ובזמן האחרון - הנכדים והנכדות המשחקים ליד הבית - כל אלה מחיים לי את זכר אליעזר.
ולא אחת, במשך כל הזמן, נדמה לי שהוא חוזר ודופק על דלתי, דפיקה רפה, כמו בהיותו בחיים, דפיקה בלי פתיחת הדלת.
יהודה ארז

אנושקה משמאל, אדית רט, רדיוס





שנה למותו של רדיוס
44 שנים צעדנו באותו שביל. בכל פגישה - שלום וחיוך והחלפת מלה על דא ועל תא.
הישיבה בביתם של רדיוס ז"ל ואדית היתה מן הפגישות הנעימות. תמיד השיחה הנעימה, תשובה במקום, חיוך, ואף פעם לא רוגז ולא חוסר סבלנות. אם היתה פנייה לעזרה, לסידור דבר מה - לא התמהמהו אלו לבוא.
גידלנו את הילדים ביחד - איה ואילנה באותה כיתה - וכהורים נפגשנו הרבה. ובימים ההם, בטרם היה ריהוט כפי שהוא כיום. אם מצאתי בין הגרוטאות איזה כסא קטן, ללא מושב ובו שלוש רגליים - הבאתי זאת לרדיוס - ולפנות ערב מצאתי את הכסא הקטן לפני הדלת, שלם ובעל ארבע רגליים...
נדמה לי תמיד שהנה הוא יופיע פה או שם, או אראה אותו בחדר האוכל אין דבר במשק שלנו שלא הייתה לו יד בזה. גם בבניה וגם בחדרים של החברים.
הורינו היו מספרים שישנם ל"ו צדיקים נסתרים בעולם, ואין יודעים מי הם ותיכן הם. אני חושבת שרדיוס היה בוודאי אחד מאלה.
מרים רטר
(נכתב סמוך למותו של רדיוס).

1.2.1930
מתוך מכתב 
... כפי שתבינו מהמכתבים הרבים שאני כותב, אני נמצא דחוק, זאת משום שאין לי אפשרות להתייעץ אתכם ועלי להחליט על צעדי לבדי.
אין לי אפשרות תמיד לחכות לתשובה לשאלותי, היות ובמקרה הטוב ביותר, מגיעות התשובות אחרי שבעה שבועות - לכן אני מבקש שמיד עם קבלת מכתבי זה תתייעצו ותתנו לי תשובות.
במכתב האחרון כתבתי לכם בקשר לאירועים בבית החרושת בו אני עובד. השבוע פיטרו הרבה פועלים ושכר העבודה של כל האחרים קוצץ ב 15%. אני הוזמנתי לבעל בית החרושת והוא הודיע לי שברצונו לצמצם את צוות העובדים ולכן הוא רוצה לפטר את מנהל העבודה השני ולהשאיר רק אותי. הוא ביקש ממני לא לפרסם את הדברים.
בזאת כמובן, משתנות כל התכניות שלי, ולא אני אוכל לקבוע את הזמן בו אסיים את העבודה כאן. אני אצטרך להתפטר מן העבודה ברגע שירצו לפטר את מנהל העבודה, איתו הייתי תמיד ביחסים טובים וגם סיפרתי לו שבקרוב אני נוסע ארצה. באם הוא יפוטר ואני אשאר בעבודה, אני אראה בעיניו כרמאי ובעיני הפועלים כרמאי ושקרן, ויראו בי איש אשר פעל נגרם ואחרי גבם.
אני בשום אופן אינני רוצה לקבל אצלם תדמית כזאת. ומכאן - למסקנות המתבקשות ממצבי החדש.
מחכה לתשובה, אליעזר (מתוף מכתב - אחד ממכתבים רבים ששלח רדיוס ל"וינאים" כאן, והשמורים אצל אוקי - שאף תרגם קטע זה.)

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור