כניסת חברים ותושבים

גנדי (אברהם) אהרון
תאריך לידה:
15/9/1912
תאריך פטירה:
13/8/1969
תאריך פטירה עברי:
כ"ט אב תמוז



אברהם אהרון מתוך "ניב הקבוצה"

 

אברהם נולד ב1912 בצפון-מזרח גרמניה. עם סיום עשר שנות לימוד בבית-ספר התחיל לעבוד בבית מסחר. עוד בימים ההם בחר במקצוע נדיר -דקורציה, תצוגה קישוטית. החוש ליופי, לנוי, ולאסתטיקה הנחהו כל ימיו.

חמש שנים עבד בבתי מסחר שונים, עד 1 באפריל 1933. כאשר העמידו הנאצים בכל גרמניה משמרות לפני בתי- עסקיהם של היהודים. עזב את מקום עבודתו, הצטרף לתנועת "החלוץ ", ובעיר שטין בחר לו הכשרה - גגנות נוי בבית הקברות היהודי. אולי סמלי הדבר, שמקום עבודתו האחרון בגבעת- חיים היה אף הוא בבית העלמין של הישוב.

בספטמבר 1934 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ שער- הנגב שליד גדרה. הוא עבד בכרמים, בפרדסים ובגן הירק של המשק. היה עם ראשוני העולים לכפר- סאלד ועבד גם שם בגן-הירק והצליח להתגבר על האדמה הסלעית ולהקים ענף משגשג.

 

אחרי הפילוג ניסה להקים בגבעת חיים ענף חדש - בננות, והכשיר את עצמו לשם כך במשמר השרון. כאשר התברר, שתנאי הקרקע אינם מאפשרים המשך גידול זה, חזר לגן-הירק, ומאוחר יותר ועד להתחלת מחלתו בדצמבר 1967 קיבל על עצמו את טיפוח הנוי סביב בריכת השחיה ואת הטיפול בנוי של בית הקברות.

וכך היה 33 שנים עובד אדמה. הקשר לעבודה יוצרת בצמח, בפרח, בעץ סיפק את אהבתו לטבע; ובמיוחד את הצורך הפנימי לעקוב אחר הצמח הגדל, לטפח וליהנות מצבעיו ומפירותיו.

זוכרני עם גידול האוכלוסיה בשער-הנגב הועבר המחנה אל גבעת-חול חשופה במרחק מה מגדרה, הוקם מחנה אוהלים גדול. הצריפים המעטים נמסרו למשפחות ה"וותיקות".

פרט לשתילי עצים אחרים לא היה פרח או דשא. יום אחד, אחרי שעות העבודה הקשה, יישר את השטח על יד אוהלו ושתל בו דשא, מדשאה יחידה בחלקת מגורי החברים, שהפכה למרכז החברתי של הקיבוץ. אחרי הצהרים נפגשו שם ההורים עם תינוקותיהם, ולעת ערב התאספו שם חברים לשירה, למסיבה או לשיחה סתם. נפגשו שם בעתות שמחה וגם בשעות חרדה, כשהשינה נדדה מעינינו בזמן מלחמת העולם.

 

באותם ימים ניגש למפעל נוסף - שיפור המראה סביב צריף חדר האוכל. הוא הלהיב חברים

נוספים, ותוך זמן קצר נבנו קירות אבן ומדרגות, ופרחים נשתלו סביב.

כזה היה אברהם (גנדי). חושו האסתטי לא סבל עזובה.

 

והנה הותקף במחלה ממארת. באחד הביקורים בבית החולים נדהמתי כששמעתי מפיו, שהוא יודע בדיוק טיב מחלתו ושמעטים סיכוייו להינצל מציפורניה. הוא קיבל בענווה את הדין מתוך תקווה קלושה, שתמצא התרופה שתביא לו מרפא. בחודשים בהם הרגיש את עצמו טוב יותר חיפש לו עבודה מתאימה וסידר את הספרייה שבחדר העיון של בית הספר. הוא עשה זאת בכל ליבו. התייעץ עם רבים כדי למצוא את הסידור המועיל והמשופר לשירות הקוראים.

וכשהחריפה המחלה השלים, לפחות כלפי חוץ, עם גורלו באותה צניעות שציינה את כל חייו. כל הזמן נשאר ער למתרחש סביבו, ואף בימים האחרונים לחייו שמח לשוחח ולשמוע.

תמצא נא נפשו מנוחה בין העצים והשיחים, שנטע במו ידיו.

אבנר


בתוכנו מס.342 2.8.1970
שנה למותו של גנדי
כתבה טוטה לס

גנדי נולד בעיירה בובליץ שבגרמניה הצפון-מזרחית. הוא נפטר לאחר מחלה ממאירה וממושכת בטרם מלאו לו 57 שנים.
תכונה בולטת הייתה לגנדי: היסודיות בה ניגש לכל דבר בעיקר בעבודה.
התכונה הזאת גרמה לו הרבה קשיים. כי לכל עבודה שקיבל על עצמו רצה ליצור את התנאים המקסימליים להצלחה. הוא למד גינון וידע ליצור נוי יפה מאד, אך לא היו לו הרבה הזדמנויות לכך בשנותיו הראשונות בארץ.
כשהיינו בגדרה עבדנו רובנו "עבודה שחורה". כאשר עלינו לגליל העליון קיבל הוא על עצמו לפתח גן ירק בתנאים קשים מאד: סיקול אבנים, אדמה כבדה-שאמנם עשויה לתת יבולים טובים, אך הכשרתה קשה. ולא היה לנו ניסיון מספיק בתנאי קרקע ואקלים.
גנדי אימץ את כל כוחותיו ולחם בעקשנות למען הצלחת הענף. לא תמיד עמד המשק בדרישותיו, והיה לו קשה לוותר, וכאן היה מקור לקונפליקט תמידי. 
כמעט כל חייו עבד בחקלאות, וכאשר החל לפני כמה שנים לטפל בשטח הבריכה ובית הקברות, יכול היה להוכיח את ידיעותיו ויכולתו כגנן. 
גם כאן לא היו השינויים ניכרים מהיום למחר, אבל הכול נעשה ביסודיות, בעבודה קשה ועקשנית, המדרכה סביב הבריכה הפכה לרחבה, עצים, שנשירת עלוותם לכלכה את המים, נעקרו והוא שתל עצים אחרים, וגם לשטח האולפן נתן צורה נאה ע"י מדרכות, עצים ודשא. וכל הטיפול הזה בשמירה על מים נקיים בבריכה למען בריאות המתרחצים בבריכה. הוא נסע לישובים אחרים כדי לדעת איך הם מטפלים בבריכה, וחזר ודרש קניית מכשירים.
גם בנוי בית-הספר עזר לי גנדי זמן מה. כל דבר שלקח לידו קיבל צורה נאה.
הוא נהנה מהעבודה הזאת, אך לא ניתן לו ליהנות זמן רב... נתקף במחלה קשה, נחלש מאד והיה צריך להפסיק עבודה גופנית. 
אחרי זמן קצר ידע את גורלו, ניסה להסתגל בשקט, בלי טענות ומענות.
יהי זכרו ברוך.




על דמותו של גנדי
כתב נחמיה גינזבורג 

שנה עברה מאז נפרדנו מגנדי פרידה אחרונה. 
הוא הלך מאתנו לאחר מחלה קשה, שאין לה עדיין מרפא, והוא היה סקרני וחקרני מדי, לא לדעת את סופה.
עכשיו אנו יודעים שהאזין יפה למה שהרופאים אמרו זה לזה ולא התעצל לעין בספרות מקצועית הנמצאת בבית החולים, בכדי לדעת אבחון ופרוגנוזה. והוא למד שאין למחלה זאת שום מרפא. 
אינני יודע להעריך את ההשפעה הפסיכולוגית של ידיעה מעין זו על האדם. הלא כולנו יודעים את סופנו ואיננו יודעים את מועדו. גם איננו יודעים משמעותו של מוות. ממשיים הם החיים, אשר אנו חשים בהם, ומעבר להם סוד. לא ניתן לפענוח,
רק אוכל לשער יחסו לדברי עידוד ונחמה, שאנו נוהגים להרעיף בנדיבות על חולה והם מיועדים להפיח בו תקווה ולהרגיע. גנדי לא הגיב עליהם הרבה. בין כה וכה ידע יותר טוב...
אולם מה שקובע בסופו של דבר, היא הרגשת היחיד בעתות משבר. האם מבעד משבר זה נשקפת לו האמת, האם לפיו קובע הוא את חייו, או מנסה הא לברוח מאסון מתקרב בכל דרך מקרית הנראית לו ברגע של אסון? וצריך לדעת: את האסון לא ראינו ולא ידענו על בואו, כפי שהתגלה בעצמתו השטנית. לגנדי נתגלה בדומה לרבים מאיתנו, בדמות האמת על גורל היהדות בעולם. לפיהם קבע את חייו, חינך את בניו.
כל תקופתנו רצופה קטסטרופות. אינן שונות בעצם מקטסטרופות של מגפות, כגון המוות השחור בימי הביניים, שתקפו את החברה לפני העידן שלנו המכונה מודרני – מדעי, - הגם אופיו הוא חברתי במהותו?
גנדי לא היה חבר בתנועה חלוצית או ציונית לפני ניצחון הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה. לולא הוא לא היה מגיע, אני מניח, לארץ היעודה, כשם שרובנו לא היינו מגיעים.
קודם כל הצטרף ל"החלוץ", שינה את מקצועו, התקשר לחקלאות.
בימים ההם לא הייתה התכוונות למקצועיות, אלא לכבוש עבודה. רובנו היינו מוכנים – בכל מקום ובכל עבודה – להיות פועלים טובים: בעבודות נמל או בסדום או בפרדס או בבניין. להיות פועל שחור זאת הייתה המציאות, ולה התאימו את ההלכה, האידיאולוגיה שלנו. 

גנדי היה שונה בכך. מראשית עלייתו לארץ, עוד ישבנו במושבת הבילויים גדרה על שטח של 10 דונם באהלים ובצריפים ללא כל סיכויי התיישבות קרובה. אך גנדי עמד על כך שיינתן לו להכשיר עצמו בענף גידול ירקות. אם אני זוכר אל נכון,- לא היה כלל מתחרה לו. חסרה לנו כל תודעה חקלאית, ועד היום ניכרות תוצאות הגישה הזאת. את החקלאים ממש – אלה שהגיעו לידיעה יסודית של ענפם גם אם נטשוהו אחר-כך – אפשר למנות על אצבעות יד אחת. וגנדי נשלח – ביוזמתו הוא – להכשרה בגן הירק של גבעת-ברנר. מורו היה אורי רוזנבלט-אביגד, אחד מחלוצי העלייה הגרמנית לארץ, ואחד מראשוני המטפחים גני ירק בהתיישבות העברית.
לו רציתי להשוות אנשים כאלה לסוגים אחרים, ידועים – הייתי אומר: הם היו המדענים דאז. הניסיון היה לא פחות חשוב ומעניין מאשר ההישג. לפענח את סוד האדמה הזרה, לכבוש אותה, לנצח אותה – הייתה משימתם. צבירת הניסיון שלהם הייתה מבחינה משקית לעתים כרוכה בהפסדים, מבחינת כיבוש האדמה היווה יסוד למסע הניצחון של החקלאות העברית בארץ. 

ההתיישבות טרם נראתה באופק. "כיבוש העבודה" הייתה הסיסמה, ואילו גנדי בשלו: יש להגיע למבצע חקלאי! לאחר שנה, פיתח הוא שדה של 10 ד' ליד המחנה והחל בניסיונות לגדל עגבניות-זאת ידעו בימים ההם – אולם ניסה את כוחו גם בתפוחי-אדמה. טרם ידעו אז איזה זן לגדל, איך לארגן ת ההשקיה,וכד'. הרווח לא היה ניכר- או בכלל לא היה כזה – גם לא היה כה חשוב בעיני החברים. העבודה נעשתה בין כך ובין כך אחרי יום העבודה בפרדסים. לא עלתה, אם כן, ולא כלום, ואילו ההשקעות הדרושות השתלמו בודאי איכשהו.
איזה כישלונות נחל אחרי שעלינו לכפר סאלד! ניסינו לעבד אדמה סלעית וכבדה – אדמה שניטשה כליל לאחר מלחמת השחרור, כי אינה ראויה לעיבוד.
זכורני שזרע שטח של 40-30 ד' תפוחי אדמה. הגידול נראה בתחילה יפה וציפינו ליבול טוב. באו ימי ההוצאה – האדמה קשה כאבן, המחרשות נשברו זו אחרי זו, וכל היבול נרקב באדמה. רואה אני את גנדי מתרוצץ במחנה מדוכא וחסר אונים. לא העזנו לדבר איתו, וכמובן לא לבקר אותו, אבל גם אחרי כישלון זה – המשיך.
כן, החקלאים הללו! כאמור, כמשימתם ראו לנסות את האדמה, לנצח אותה, למצוא דרכי השקיה מתאימים לקרקע ולגידול, למצוא דרכי עיבוד רציונאליים. הרווחיות לא עמדה במרכז ההוויה. לחסל ענף מפאת חוסר רווחיות – נחשב כמעט מעשה בגידה. הכישלונות החוזרים ונשנים הביאו לארץ את החקלאות המפותחת, עשירת הידע, ברוכת היבולים, שנעשתה ברבות הימים שם-דבר ונודעת לתהילה.
בכפר סאלד היו אפוא לגנדי כישלונות. אולם כשם שהיה אדם רגיש, היה עקשן – ואת מקצועו לא עזב. 
כאשר עמדנו בפילוג הקיבוץ בפני הברירה לבחור במקום אחר, הציע הוא לעבור לדורות – לשטח המאפשר פיתוח רחב של חקלאות, וגן ירק בעיקר.
הוא שקל ברצינות ללכת לשם, אולם הכריעה נאמנותו לקבוצת החברים, שאתם היה קשור. עם כל נטייתו להליכה בודדת ידע ערכה של מסגרת חברתית לכלל ולעצמו. תחושת אחריות לקבוצה בשעת משבר קבעה את דרכו.
מקצועיות – מלווה ניסוי מתמיד – עוררה בו לימים את השאיפה לעבוד "ברז"י" עצמו. מוטב פינה עצמאית משלו על אחריותו הוא, מאשר צוות שבו תהיה יוזמתו מוגבלת. לכן מצא את מקומו אצלנו- כאשר הקדיש עבודתו לטיפוח הגינון שליד הבריכה ובבית הקברות, ושם עבד עד אשר הכריעה אותו מחלתו.
במידה שלא היה זקוק לאשפוז, שמח לעבוד בחדר העיון. "טוב שנמצאה לי עבודה זאת", אמר לי לעתים. בשעת ביקורו האחרון, ימים מספר לפני מותו, שוחחנו על דא ועל הא, ולבסוף סיפר לי גם על עבודתו בחדר העיון.
בדרך כלל לא השתייך גנדי לאותם החברים שבאו בקונפליקט עם הקיבוץ ומוסדותיו – זולת בענייני עבודה והשקעות, כל זמן שהיה אחראי לניהול ענף.
נזכר לי רק משבר אחד: כאשר זכה לקבל פיצויים מגרמניה. אינני זוכר עוד, אם מדובר בסכום גדול מאד או בסכום צנוע, שזכה לו כל אחד מיוצאי גרמניה. לקראת דיון זה התכונן גנדי כהלכה, הציג את עינינו בעברית מדויקת-נבחרה ובאיטיות מופרזת – שכיסתה על התרגשות ועל רוח קרב עקשנית.
בסופו של דבר קבל את הדין והבין, שללא סידור כללי מחייב אין תקנה לכלל הקיבוצי.
אינני יודע, באיזו מידה יודעים אלה שלא הגיעו למצב מעען זה להעריך את מעשיהם של חברים רבים המוסרים את פיצוייהם לכלל. אולם מי שנתקל בכך, יודע לכבד את לבטי החבר היחיד בכגון זה, הנקרא ליטול על עצמו צו החברה הקיבוצית. לאחר שהתגבר ולאחר שידע שיחיד בין רבים הוא- השלים והצדיק את הדין.
דור החלוצים הולך ומתמעט, ודור הממשיכים – אם ימשיכו- נוטל על עצמו את האחריות. מפרופ' קציר למדתי אמרתו של ברל כצנלסון: "בני אדם מחולקים לאילמים העושים את המלאכה – ולאלה הממלאים במלל חללו של עולם". גנדי בודאי היה אחד האילמים העושים במלאכה. בתום ובנאמנות יוצרים אלה את הרקמה, ממנה ניזונים הכול: החן והטעם שבחיים.







שושנה בוכהולץ וגנדי



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור