כניסת חברים ותושבים

חנה לנג
תאריך לידה:
3/6/1932
תאריך פטירה:
20/3/1971
תאריך פטירה עברי:
כ"ג אדר תשל"א


על חנה'לה לנג כי איננה
במשך 12 שבועות ארוכים וקדחתניים כאחד טולטנו - חוג מתרחב והולך של חברים ששמענו, אחוזי חרדה, על המאבק שם בין כותלי בית – חולים – נדחפים בין תקווה  ופחד... ושוב הקלה... והתפכחות... ומרה שחורה- - וחזור חלילה. וכן היא החולה עצמה וכל קרוביה עמה... הטלטלה אכזרית, מוצצת לשד, מורטת עצבים, ממוטטת נפש, ממותת אותה סופית.
בשבת, כ"ג באדר, בא הקץ.
נסתיים הקרב בין המלאך המשחית ובין רצון החיים של גוף קטן ושביר, ממש בדמות מלאך חיוור, אם ואשה שמראה פניה משווה לה אור ותום וזוך של עלמה, של נערה, של ילדה. שלא מעלמא הדין.
צעירה, תמיד צעירה הייתה היא בינינו. "המת בצעירותו נשאר תמיד צעיר בזיכרונם של בני האדם" כותב סולז'ניצין ("אגף הסרטן" עמ' 225). אבל גם אז, כשלא ידע איש מה צפוי לה, אמרנו ציון זה עליה כל הימים ולשבח: היא הייתה מבוגרת, אדם בשל: וניתנה לה חכמת חיים: אם תרצו – רגישות וחוש – מישוש בקצה האצבעות (לא רק של פסלת ויוצרת, כי אם יותר אולי של קולטת רחשי- לב הזולת).
עם זאת – צעירה, כאמור.
היא הייתה צעירה במשפחתה, לה נולדה ב-1932 (בקרבת דברצן שבהונגריה), וצעירה מאוד, עודנה ילדה קטנה, הוגלתה עם הוריה אל מחנה עבודה באוסטריה בימי מלחמת העולם. בגיל צעיר מן המקובל אפילו בימים הטרופים ההם יצאה מן הבית. משחזרה המשפחה להונגריה אל קבוצת הכשרה עם הגרעין החלוצי "אף – על- פי" עלתה ארצה – וטרם מלאו לה 18 שנה . 
בגבעת- חיים הכירה את פטר, נולדו הבנים, והיא נשארה צעירה ברוחה. אף לא שמץ של הזדקנות!

מימין חנהלה, צילם עמרם נבו



עבדה עם צעירים בבתי הילדים, בהודיה, במסגרת הכיתות המקדמות כמדריכה – מורה לאמנות; תמיד, כאמור, בקרב הצעירים, עם נוער, נבונה – מבינה, אחות לבני המשק.
לנו נראה שנקטפה לפתע בעצם פריחתה. 
האם זה סותר את הדימוי האחר ההולם את שלושת חדשיה האחרונים: כנר הדועך?
מכל מקום - העינים הזוהרות - החמות הללו עומדות לעולם לפנינו קורנות ושופעות חום ואור לעברים.
מעוררות עוד עתה אמון ואמונה, חיבה וידידות. אינן מתיישבות עם המושג "מות".
דומה שמחייכת מתוכן גם עכשיו - מעין שמחת- חיים מעודדת ומלבבת.
 --
ביום השלושים למותה נפתח תערוכת זיכרון פנימית, צנועה כמוה בחייה, שנציג בה מיצירות ידיה של חנה'לה. חוג ידידים יזמוה, ובסמוך לתאריך זה נפרסם דפי זיכרון.
(נא לכתוב למערכת העלון)

תערוכה של עבודות יד - קרמיקה של חנהלה



על חנה'לה

פטר וחנהלה לנג עם דן שגיא בפורים חברים וילדים 1964 


דפי זיכרון ביום השלושים למותה

קראנו לה חנה'לה. חנה'לה - פירושו חן, חנה'לה צלילו רך ונעים וילדותי.


באישיותה היא לא הייתה ילדותית ורכרוכית. היא הייתה אדם רציני ועצמאי מאוד במחשבה, בנוהגי חיים, ביחסים לזולת, באי – החשבת השגרה.
היה לה צחוק קליל מתחנחן, אבל מבט מרוכז, עמוק ורציני, אולי תוצאת  הילדות, שעברה באירופה של מלחמת העולם, תוך רעב ופחד מתמיד.
היא באה אלינו כמעט ילדה ומיד קשרה עצמה בעבודה למען ילדים ועם ילדים.
תחילה עבדה בחדר האוכל המיוחד של ילדי בית הספר בקיבוץ המאוחד, כשהיא עצמה לא מבוגרת בהרבה מן הילדים שדאגה להם.
אח"כ עבדה בטיפול בתינוקות ופעוטים ובילדי בית הספר עד היותה מורה לקרמיקה - דרך ארוכה של הסתגלות לתנאים חדשים ולימוד עצמי ולימוד בהדרכה מתוך ידיעה ברורה לקראת מה היא הולכת.
היא ידעה להשתלב במסגרת הקיבוצית בדרך עצמאית מאוד ולבנות את עולמה בביתה פנימה ועם זה לתת את חלקה לא רק בעבודה, אלא גם בפעילות חברית בועדות שונות.
בוודאי כולם יזכרו את פעולתה האחרונה, ערב הניתוח, בסידור בדיקת מקלטי הרדיו.
חנה'לה הייתה נעימה וצנועה בהליכותיה – בתלבושתה, בביתה בנימוסיה.
הייתה צעירה ומבוגרת כאחד. כאם צעירה ואוהבת הייתה נבונה, רואה  את ילדיה בעין בוחנת.
עבדתי עם חנה'לה מספר שנים בבית הספר. על אף הבדל הגילים בינינו מצאתי שפה משותפת איתה.
שיחות רבות ויפות היו לנו בשטחים שונים - על בגרות, הבנה של הזולת והרבה יושר.
יש ידידות שלא מתבטאת בפגישה יום-יומית, אלא בהשתתפות בשמחה ובצער של הידיד. כזו הייתה בשבילי חנה'לה. לי תחסר נפש אהובה זו. 
צר על השנים הרבות שצריכה הייתה עוד לחיות. מה אכזר הגורל!
ננצור את זכרה בכאב ובברכה.
רחל לבקוביץ

מורדי וחנהלה במועדון



על חנה'לה
היכרותנו עם חנה'לה החלה כאשר הייתה המטפלת שלנו (ה'–ח') כארבע שנים.
ומאז אהבנוה. חנה'לה הייתה צעירה כשבאה אלינו ומהר מאוד רכשה את אמוננו ויצרה אתנו שפה משותפת. התקופה ההיא הייתה עשירה בחוויות; ראשית ההדרכה, היציאה לא"ש לילה ולמחנות הראשונים, תחילת העבודה במשק הילדים ובענפיו השונים, המעבר מהבית הכולל לשכונת הצריפים,
קליטת ילדי חוץ - בשבילי פרק זמן עשיר בזכרונות. ימי "האדם הקדמון" ביערות חולדה (המחנה התנועתי הראשון), קרבות משתוללים בין "השבטים" השונים - וחנה'לה אתנו. היא ממש שייכת לתמונה: הנדידה עם המאהל ועם האש, תחרויות הספורט הטבלאי, הקרבות (בגלל מימדיה
כנראה התייחסו אליה " אויבינו" כאל אחת מאתנו) - תמונה צבעונית, ססגונית זכורה היטב.
שנה אח"כ החיינו את תקופת "הקנאים". "פלאנגה רומאית" עולה על המונפור וחנה'לה בתוכה.
אינני יודע אילו רשמים נשארו לחנה'לה ממחנות אלו, אך ודאי הוא שכך הכירה היטב את עולמנו הצעיר על חוויותיו, בעיותיו. הכירה את עולמנו וידעה ליצור שפה משותפת, מבוססת על הבנה. אינני זוכר הרבה מנושאי שיחותינו אתה, אך אני יודע שאהבנו לשוחח איתה, אם בפינת המטפלת ואם תוך כדי עזרה בעבודה, בפינת האוכל או בשעת התורנות בשכונה.
גם עדינותה והשקט שבו ניחנה תרמו להצלחתה. זכורות לי שיחות בודדות, אך בבהירות.
חנה'לה הייתה הראשונה שהצליחה לעלות משהו ולהנחיל מעולם השואה מנקודת מבט אישית-פרטית, ולא הלאומית והכללית דווקא. חנה'לה ידעה בדיבורה השקט והמאופק לפתוח לרגע אשנב אל העולם הסגור ולעורר בנו תחושת שייכות למאורע. איכשהו דווקא לא בגלל הרקע הלאומי, אלא בזכות הנימה האנושית החמה.
נדמה שעל הצלחתה אצלנו ועל מידת היכרותה אתנו מעידה רשימה שרשמה לעלון סיום ביה"ס שלנו "על הסף", בו בדרך מיוחדת, שלה, אישית מאוד וחייכנית העניקה לנו ברכתה ליציאה מהבית לצבא.
אח"כ נפרדו הדרכים, אך הקשרים (בעיקר הרגשיים), ההערכה והאהבה נשארו.
כחודש לפני מותה ביקרתיה בביה"ח , מיטלטל בין אשליה וידיעה. מול מיטתה הייתה תלויה תמונת שמן גדולה. הדיבור עלה לה במאמצים גדולים,  אך היא דיברה על רגשותיה למראה הציור. משהו פנימי היה פגום, משהו בעומק הציור ערער את שיווי משקלו, את האיזון, את עצם קיומו.
לרגע הזינו בחירת הנושא ויכולת ההתבוננות, את האשליה אך במשנהו חזקה ההכרה הנוראה כי לעינינו דועכת ואובדת חנה'לה שלנו...
אמתי 

חנהלה לנג עם הבנים בבריכה במים



בשעת פרידה
בהזכרי בחנה'לה עולות תמונות מפגישות חטופות על אם הדרך או שיחות רבות עניין בשעת שיחת רעים. משיחות אלה קרנה חום של אהבה לסביבה, של מגע עם דמות הבונה את עצמה ואת עולמה יום יום.
זכורה לי שיחה על פגישותיה הראשונות עם הקיבוץ שעה שנקלעה אלינו כנערה ונפגשה לראשונה עם בנים ובנות בני גילה – הם מטופחים, מוקפי דאגה והתמסרות, והיא בת למשפחה אמידה, שלא ידעה בילדותה עבודה מהי – ועתה מופקדת על עזרה בטיפול בני הקיבוץ. משיחה זו הרגשתי כמה קשים היו חבלי קליטתה בימים ההם.
ושוב שיחה בעקבות השואה ומשמעות חווית השואה לבן הארץ. 
חנה'לה לא הרבתה לשתף אחרים בחוויות עברה, אך דווקא נושא זה קרב אותה וקשר בחוטים עדינות קשר עמוק בינה לבין עופר.
נשמח האמן שהייתה בו הוטרדה מהפער שבין דמות היהודי הגלותי שהכיר מן הספרות ודמותה החיננית והאחרת כל כך של חנה'לה.
זכורות לי פגישות איתה בשאלות חינוך, מתוך שיחות על ילדים שהכירה אותם כמטפלת, כמחנכת וכאם.
הרבה לבטים, הרבה שאלות ותקווה להעמיק בהבנה ולתת עוד ועוד בדרכה  המיוחדת, דרך האמנות ועולם הרגש.
הפגישה עם עולמה האמנותי של חנה'לה קשורה בחוויות יפות של הנאה מיצירותיה, של עניין רב במחשבה וברגשות שהשקיעה בעבודתה ובהתלבטות ובחששות הבלתי פוסקים שליוו אותה וטלטלוה בין השאיפה להתפתח ולמצוא את ביטויה בתחום היצירה לבין הצניעות והחשש להתבלט, לחרוג מן המקובל ומן ההתחייבויות  המוטלות על חברת קיבוץ נאמנה - בחיי החברה, בעבודה, בביתה.
חודשים קשים ליווינו את דעיכתה, חודשים בהם הלכה התקווה והתמעטה מיום ליום.
לא רצינו להשלים עם הגורל, עם האימה של מוות כל-כך בלתי צודק, כל כך אכזרי. מות אישה צעירה בשיא פריחתה ויצירתה.
יהי זכרה ברוך ושמור בלבבותינו!
עמרם הישראלי


חנה'לה...
אף כי מעולם לא התקשיתי להביע עצמי בכתב - רציתי לדחות כתיבת שורות אלו, בעוד יום ובעוד שעה ואף עתה, בשבתי לפני גיליון לבן וריק, מתקשה אני למצוא את עצמי כדי לבחור מכל שפע המלים העומדות לרשותו של אדם, את המלים שבעזרתן אוכל להביע את אשר בלבי...
חנה'לה הייתה עושה זאת טוב ממני... זוכר אני את השבוע שאחר נפילתו של עופר ז"ל, כאשר חזרנו לעבודה בביה"ס ובכל פינה במוסד ראינו ועדיין חשנו את עופר.
חנה'לה, שהייתה קרובה אל עופר, נכנסה לחדר עבודתה, הכינה את החדר לקבלת תלמידים ואח"כ שוב קמה ובאה אלי וביקשה;  "בנימין, למשך השעתיים הקרובות, אנא, אל תשלח אלי ילדים. אני פשוט צריכה למצוא את עצמי... " שתקתי והבנתי. כעבור שעה ניגשתי לראותה. מצאתיה רכונה
על שולחן עבודתה, פוסלת בחומר, כאשר ידיה נותנות צורה ועובדות כאילו יש להן חיים משל עצמן – שקועה מהורהרת, עם הבעה שהעידה על כי נפשה רחוקה רחוקה עתה מן החדר, השולחן והחומר שבידיה והידיים עובדות כאילו מעצמן... ועל לחייה הצנומות יורדות דמעות... אילו ידעתי דרך אחרת לביטוי, הייתי יושב ומכייר, או שר שיר לחנה'לה.
אך אין לי זולת מלים - והן כל כך דלות מלהביע.
חנה'לה הגיעה למוסדנו כמורה לקרמיקה ב-1966. בעצם כרוב חבריה בצוות,  היא באה אלינו לא כמומחית במקצוע מסוים ולא כפדגוגית, כי אם מפני שנוסף לכל הייתה בה אהבת אדם והצורך לתת.
עוד תכונה הפכה את חנה'לה לדמות קרובה להרבה חניכים - חנה'לה ידעה לכבד חניך באותו כבוד והערכה עמוקה שרק מעטים מגיעים אליו.
היא כיבדה כל חניך קודם כל כיצור אנושי וידעה לא רק למצוא, כי אם לדלות מכל אחד אותו הניצוץ הנחבא לעתים עמוק בנפשו של אדם, שהופכו ליצור ה'.
היום אנו מרגישים מה היא יתמות של מוסד. הצריף שלה בודד, אך לא ריק הוא שקט, אך לא עזוב.
חנה'לה איננה - אך היא אתנו... 
בנימין שפריר


חנה'לה
כל כך אהבתי אותך!
את החיוך על פניך
את היחס הטוב
וההבנה.
למה הלכת מאתנו?
מדוע זה קרה?
ממש לא הבנתי - פשוט, לא הבנתי...
לא יכולתי לתפוס...
בבית הספר היה כזה שקט,
רק הבכי והעצב צעק באוויר 
ושאל; "למה?!"
אני הייתי המומה.
אבל.
אפילו שאדם איננו, האהבה הרי נשארה.
נעמי מ. (כפר הנשיא)


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור