כניסת חברים ותושבים

צבי שינדלר
תאריך לידה:
28/9/1913
תאריך פטירה:
18/2/1975
תאריך פטירה עברי:
ז' אדר תשל"ה

שושה וצבי



צבי שינדלר נולד ב- 29.8.1913  בגרליץ אשר בשלזיה, בן שישי בין שבעה בנים ובנות.
עם סיום לימודיו בבית ספר תיכון התחיל ללמוד כימיה, אך ב- 1933, עם עליית הנאצים, נאלץ להפסיק את לימודיו. הוא חשב ללמוד מסחר, אולם גם תוכניות אלה השתנו.
באפריל 1933, הצטרף צבי לתנועה הציונית בצ'כיה, להכשרה בטראוטנאו, למקום שהיה בעצם בית ספר חקלאי לבני הכפרים שבסביבה. שם למדו גם עוד חברים שעלו והצטרפו למשק.
באוקטובר 1934, לאחר שנה ומעלה בהכשרה, עלה צבי ארצה והצטרף לגבעת חיים. כאן הוא פגש את שושה, ובינואר 1936 הם נישאו.
במשך שנים היה צבי פעיל בקיבוץ, בעיקר בענייני ביטחון, אך לא רק בהם בלבד. בשנת 1938 התגייס למשטרת הישובים העבריים "כגפיר", בה שירת כארבע שנים, עד 1941. לאחר שחרורו הוא המשיך בנושא הביטחון, ובין היתר הדריך את קבוצות הפלמ"ח בקפ"פ. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס צבי לצה"ל, בתפקיד מ"מ, והשתחרר לאחר הסכמי שביתת הנשק. גם ב-1956 היה מגויס והמשיך לשרת במילואים עוד שנים אחר כך.
בשנים הראשונות בקיבוץ עבד בפרדסים של " ציוני רוסיה", חיבת ציון, שם עבדו חברי גבעת חיים בעבודות חוץ. הוא הצטיין בחפירת בורות, ואחר כך כ"מרים תיבות" מבוקש בבית האריזה. בחור נאה, פועל טוב, אהוד על העובדים, ומאוד מאוד אהוד על בעל הפרדס, איתו נשמרו קשרים במשך שנים ארוכות, ועד היום.
עם הקמת בית החרושת הצטרף לצוות העובדים, שם עבד עד ימיו האחרונים. תחילה בבישול ריבה, אך עם הקמת ה"מיצייה", התחיל לעבוד בה וכל השנים היה אחראי על הצוות. הוא הצטיין בכושר ארגון ויעילות. כשהתחילה העבודה השכירה ב"גת", ידע להסתדר יפה עם העובדים ולהבין אותם. וכמו שהיה אהוד ומקובל על הכל, כך היה גם אהוד עליהם. צבי ידע לעבור על משברים שונים בבדיחה וברוח טובה. היה לו יחס חברי לאנשים.
כשחיסלו חלק גדול מהמיצייה, עבד תקופה מסוימת לבדו. התפלאנו תמיד על התפוקה הגדולה שלו. לפעמים, כשהחליפו אותו, לא הגיעו למחצית ההספק שלו...
צבי היה איש "מתנדב" באופיו ואיש עובד. בגיוסים השונים, תמיד פגשת בו. אם זה בזימונו לגיוס בתפוחים ואם, בשנים האחרונות בקטיף ובעוד "עבודות התנדבות" שונות. כשיכול היה להתפנות מהעבודה במיצייה, עבד ב"תפוחייה" ובאריזה – וגם במטע.
במשך שנים היה צבי פעיל גם בחיי החברה. בזמן הפילוג היה סדרן עבודה, והימים, כידוע, לא היו קלים. בשנים הראשונות כאן היה פעיל בוועדת חברה ובוועדת בריאות. בשנים האחרונות התרחק מפעילות חברתית, למרות שפעמים רבות הציעו לו תפקידים. אולי יובן סירובו – צבי היה גם איש ביקורת, איש שהיה אכפת לו. את ביקורתו לא הסתיר ואמר אותה ישר לעניין, גם אם הייתה חריפה. אולי, משראה שלא יוכל לשנות, או לתקן – פרש מפעילות. כאבו לו דברים רבים. לא הכל התפתח כפי שהאמין והאמינו רבים. הרבה נאה דורשים, ולא נאה מקיימים. הרבה דברים שעליהם חלמנו, לא התגשמו. לא הכל כל כך צודק...
צבי היה במידה מסוימת איש סגור, אך במשפחה הוא היה איש פתוח, איש מסור לאשתו, אבא מסור וסבא מסור. מטייל עם הנכדים, משוחח איתם, משחק איתם בפעוטונים, ובביתו. הוא נהנה, וגם הם נהנים (ונהנים גם אלה שרואים אותם בכך...). בקיצור, איש משפחה. ותצוין גם מסירותו לסבתא, לאימא של שושה. תמיד עזר לשושה לטפל באם.
וגם איש רעים, חבורה של ידידים הייתה נפגשת במשך שנים אצל חבר זה או אחר. ובחבורה, צבי מבריק בניתוח שלו, מצליף בביקורתו, ומהנה בהומור  המיוחד שלו.
כשמלאו לו שישים, לפני כשנתיים, הזמינה אותם אחותו לטיול באירופה. הם טיילו בסקנדינביה ובעוד מקומות. הם גם נסעו לבקר את עיר הולדתו הקטנה, גרליץ. צבי נהנה מאוד מחוויית הטיול.
והיו לו גם תחביבים. הוא אסף בולים, התעניין בגיאוגרפיה, צופה נאמן ונלהב במשחקי כדורגל, וניהנה בבריכת השחייה... וגם ניהנה לעבוד בגינה.
ואם כדורגל, באמצע המשחק חש ברע... ביום ראשון, בבית החולים, שאל מה הייתה תוצאת המשחק...
והמשפחה: הדאיג אותו, ושאל על כך את שושה, מי יישן אצלך כשאת מרגישה לא טוב... 
אבד למשפחה ולקיבוץ – חבר מסור.

                                             ------------------


מכה קשה הוכינו.
בזה אחר זה הובלנו למנוחות שלושה מוותיקי חברינו.
שלושה חברים – איש ויחודו, איש ודרכו, איש ופעלו. ביחד – צירוף דמות לדמות, קו לקו, מעשה למעשה – ולפנינו דמותו של איש הקיבוץ על כל הטוב הצפון בו, על כל המייחד אותו.
היינו משפחה אחת גדולה, אבלה, כואבת – עם הרעיות-חברות לדרך ארוכה רבת שנים, עם בני המשפחה הענפה – בנות ובנים, כלות וחתנים, נכדים ונכדות. ובנוף הקיבוץ יחסרו לנו – רובין, ותיק חברינו, יושקו, אף הוא מ"הזקנים" שבחבורה, וצבי, הצעיר שבשלושה - - -


                                            ********
                                                *** 

הרכיננו, אם רצונך בכך, כאשר תכוף אילנות,
בכובד הברכה המתוקה מתמוז עד תשרי,
כי גם אנו עציך עם יבול היגונים הכבד;
אך אל תעקרנו משורש זו האדמה,
כי בחרנו להיות בה כמו ששתלת אותנו
בעיגול הימים והלילות.

חננו ונכרה ברית עם אדמתך החיה
בעמק-האדם היפה.
ובלוח חיינו מחה שלוש אותיות: מות

א.צ.ג - אורי צבי גרינברג

על קבר צבי שינדלר – 30 יום למותו

הסופר והאדם הגדול יוסף חיים ברנר, שהיה קנאי לאמיתותיו עד אין שיעור, אמר פעם: "מה יש לדבר – אם אין מה לעשות?!" אבל אפילו הוא עצמו לא עמד בחומרת אמרתו, כי אם – דיבר. ונדמה, לעיתים כעל כורחו; למרות רצונו המפורש להאלם דום, - נתמלטו קריאתו-זעקתו מפיו, מלבו.
גם אנחנו הקטנים כך: נוכח ודאות המוות אין תרופה ואין תקנה, ברור "שאין מה לעשות". ואף על פי כן ייתכן טעם, ייתכנו תוכן ומשמעות, ייתכן צורך בדיבור האנושי, כאין לו תכלית ברורה לכאורה, די בדחף הפנימי.
נתבקשנו לוותר על נאומי הספד. אני מנחש, משום חשש מפני המליצה הריקה והמתנפחת העומדת בסתירה מוחלטת לישרותו של צבי. ואמנם עלינו לזכור תמיד, שהכזב – עלבון צורב הוא למת. כאן אומרת הלשון העברית "עולם של אמת" וחסד אמת, אשר בהלוויה. כנות על יד הקבר הרי היא מצווה קדושה. 
הכרתי את צבי מאז שנפגשנו בגבעת חיים לפני 23 שנים, ואין לי ספק, לא הכרתי אותו. אמירת שלום ומבט של חיוך אגב פגישה בשביל, (היינו שכנים פחות או יותר); מזמן לזמן באותו מקום עבודה – בגת, בפרדס או במטע בשעת גיוס, בחדר אוכל ומטבח, בליל שמירה – כשצבי מצטייר לפניי כפועל קפדן, אחראי מאוד וחרוץ ביותר וגם חסון ובריא כמובהר, אי אז בשיחת הורים, בישיבות ועדה ועוד באסיפות של הימים ההם; וצבי לעולם גלויי לב וחסר פשרות ותובע אחריות מזולתו ומעצמו.
גלויי לב, ולפתע – ושמא לאט, לאט אכזבה אחר אכזבה? – מסתתר ומתעטף הוא במרירות ונאלם (בא' תחילה, ואחר כך בע') מנוף האסיפה. שנים, אני מודה, בקצת בושה ובהרבה הרבה צער על אבידה שאין להשיבה. לא שוחחנו שיחה של ממש. החלפנו משפטים של נימוסין, לרוב מבטים של הערכה ואהדה כנה (אני מקווה הדדית), לא יותר. אין זה הרבה, אני יודע. אפילו עובדות יסוד על עברו – קראתי בעלון לאחר הסתלקותו..., וכך בוודאי רבים. 
אני נזכר, לפני שנים אחדות, קיבל צבי מקלט טלוויזיה כאחד הראשונים בקיבוץ, כאשר נחשב הדבר עדיין פסול ונוגד את החלטותינו. ירדנו מחדר האוכל יחדיו, שנינו שותקים. ולפתע אמר: "לא האמנתם שצבי שינדלר יהיה חלוץ בהפרת החוקים, הא? גם אני , עדי, לא הייתי מאמין, לפני זמן מה לא הייתי מאמין..." לא עניתי דבר. רק האזנתי וראיתי וחשתי: האיש קרוע ופצוע וכואב. חברה זאת שלנו יקרה לו. פצעי אהבה. ולא ידענו כולנו לשזור מחדש חוטים שנתקו (אולי לא בהכרח), שלא ידענו לחדש שיחה שהופרעה (שלא באשמת מישהו), שלא ידענו לפתוח סגור לבנו הדדית, עד שאנוסים אנו עתה לסכם באין אונים "צבי היה איש סגור", על כך דואב לבנו, יכאב עוד ימים רבים. וכאמור, אין להשיב...
                                                       ***
בחודש אביב מר זה, נפגשנו שושה ואני באתר עגום ונאה זה, בבית עולם זה, לא פעם אחת. "אילו יכולה הייתי להאמין כמו הדתיים בהשארת הנפש במקום האין, הלא כלום האיום...", כך היית נאנחת, שושה. כמוך כמונו איננו דתיים ברובנו הגדול. אבל באמת ובתמים ובלי שמץ של מליצה, מאמינים גם אנו, מאמינים עמוקות בהשארת הנפש! האדם צבי ופועלו, בגלל פועלו, בר-קיימא הוא אף בעולם הזה: בגופם, אופיים ונשמת אפם של בניו וצאצאיו, בקרבך, שושה, ובקרב משפחתך לעד; בזיכרונם של ידידים שלא ישכחוהו. אולם – בצורה מוחשית פחות, אבל בוודאות, גם ברקמת חייה של חברה זאת ששמה קיבוץ. בין בנכסיו החומריים, הרוחניים, החברתיים של הקיבוץ הזה, גלומות, משוקעות מרבית שנות חייו של צבי עלי אדמות, כשם שרעיון החברה החדשה בארץ החדשה חדר אל תוכו. ולמרות משברים ואכזבות מרות נשתרש ונשאר מושרש. גם עליו חלים דברי המשורר: 
"לי הוא, אמר הבית / כי ממנו ידיו לא גרע.
וגחן לנפש השית / ואל חומר וטיט כרע.
ועם כל המלאכות שת כפיים / ובפרץ עמד בצרה.
לי הוא, אמר הבית /  כי עמל כבונים עשרה.

היה תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
                                                              
עדי נחמני





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור