כניסת חברים ותושבים

יוסף הרץ
גיל:
1909
תאריך פטירה:
23/5/1975
תאריך פטירה עברי:
י"ג סיון תשל"ה

יוסף והדסה

יוסף והדסה


יוסף. 
הרבה חברים סיפרו עליו, הוסיפו פרט לפרט, נזכרו באפיזודות שונות - ונצטיירה דמותו. אולי עדיין לא בשלמות. אולי חסרים פרטים. אולי עוד יוסיפו. 
צרפנו סיפור לסיפור, זיכרון לזיכרון -

יוסף נולד בעיר טשין שבצ'כיה, בשנת 1909. בנערותו, בהיותו כבן 15-14, הגיע למורבסקה – אוסטרבה - שם היה ביה"ס היהודי המקצועי היחיד בסביבה (ואולי בצ'כיה כולה?) – ללמוד בב"ס זה. את שנות נערותו עד המאוחרות עבר בעיר זו. באותו זמן נכנס ל"תכלת- לבן" ולפעילות בתנועה. 

ב-1929 יצא יוסף להכשרת התנועה בברצ'נדורף (צ'כיה). כבר אז בהכשרה, ובעצם אולי עוד קודם לכן, באחד ממחנות הקיץ, נתגלתה תבונתו. ומאז – מאותם ימי ההכשרה, היה המומחה בה' הידיעה שבינינו לכל עבודה - מסגרות, מכונאות, חשמל וכדומה. תמיד, כאשר צצו תקלות כלשהן, ידע לאלתר, לתקן, לסדר - ותמיד תוך נכונות לעזור. 
לאחר תקופת הכשרה קצרה רצה יוסף לעלות לארץ - כבר אז, ב-1929. הדבר לא הסתדר ועלייתו נדחתה בכמה שנים - עד 1933. באותן שנים - בין 1929 ל-1933 – "נעלם" יוסף מנוף החברים. הוא הסתובב בכמה מקומות, היה בצרפת, היה באלג'יר. יוסף היה מספר אח"כ לחברים, שהיה בלגיון הזרים (בין חברים שסיפרו על כך – היו שאמרו - אכן, הוא היה בלגיון הזרים, בעוד שאחרים חייכו ואמרו שזהו רק אחד מסיפורי הצ'יזבטים שלו – כי לא היה עוד צ'יזבטניק כיוסף הרץ)!

יוסף הגיע לקיבוץ בספטמבר 1933. לפני זה, באוגוסט, התקיים בפראג הקונגרס הציוני ה-18. צעירים יהודים, מתנועות הנוער הציוניות, מלאו את תפקידי הסדרנים באותו קונגרס - יוסף היה אז, ערב עלייתו, ראש הסדרנים בקונגרס.

בשנת  1934, נקנתה המכונית הראשונה של הקיבוץ - השברולט, שברולט זה היה במשך זמן לא מועט הקשר העיקרי שלנו עם חדרה, כשהנסיעה היתה דרך החולות. (לפני זה, גם אח"כ, הלכו ברגל או רכבו על חמורים). יוסף היה הנהג הראשון, ומאז הוא קשור בנושא, אם כנהג ואם כעובד בקואופרטיב.

בהיותו נהג יחיד באותם ימים, וגם אח"כ, כשנוספו עוד נהגים, היה הוא הנהג בכל העתים, ולכל הצרכים כמעט. אצלו הזמינו קניות שונות, הוא סידר עניינים שונים בחוץ, לו היה קשר עם המשטרה, היה דואג לרישיונות שונים.
בשנים הראשונות, עוד לפני שקם "קואופרטיב עמק חפר", הקיבוץ היה שייך לקואופרטיב "התנועה", שמרכזו היה בתל אביב. (בקואופרטיב זה היו חברים: גבעת ברנר, נען, גבעת השלושה, רמת הכובש ואנחנו). הדרך לת"א היתה ארוכה מאוד (כביש לא היה אז) ונמשכה כ- 3-4 שעות ויותר. לא פעם נשארו הנהגים בעיר למשך ימים אחדים.
ויוסף היה נוסע בדרכים - גם בימי שלום וגם בימי מתיחות ומאורעות. הוא היה ידוע כאיש שאינו נרתע בפני כל משימה, גם כשהיתה קשה או מסוכנת. כשהיה צריך להוציא כיתה לסיור, או עזרה למקום כלשהו - היה זה יוסף שהסיע את האנשים.

פורים 1965 - הדסה ויוסף הרץ



וזכורים כמה סיפורים מאותם ימים:
היתה פעם תקרית בנתניה עם ערבי טול כרם. באה חבורת "צופים" משם להפגין בנתניה נגד עליית יהודים. היתה התנגשות, אחד הערבים נהרג. והיתה בסביבה מתיחות רבה. באותם ימים היה צריך להוביל יבול חיטה לתחנת הרכבת בטול כרם. למרות המתח והחששות, למרות "קבלת הפנים" המלווה במטרות אבנים, בדרך שהתפתלה בקקון עד טול כרם עצמה, נסע יוסף, פעם אחר פעם, באומץ - כאשר ברגל, חמוש באקדח. 

... וזכורה עוד נסיעה לחיפה בזמן המאורעות, כשיוסף נתקל במכוניתו במארב של ערבים וניצל בנס: האוטו כולו היה מנקוב בכדורים...

פורים לילדים וחברים מימין - אסתר, יוסף והדסה הרץ

פורים לילדים וחברים מימין - אסתר, יוסף והדסה הרץ


ועוד כהנה סיפורים - אך כל אלה לא הרתיעו.
יוסף היה גם מורה הנהיגה הראשון במשק, לימד והכניס לעבודת הנהגות את הנהגים הראשונים בקיבוץ. מאוחר יותר, ב- 1943, כשנוסד "קואופרטיב עמק חפר", היה הוא בין המייסדים, ומאז ועד יומו האחרון עבד שם - בתחילה כנהג, ואח"כ במוסך ובמשרד.

יוסף היה ידוע כל השנים בין חבריו כ"בעל לב זהב", חבר טוב, המוכן לעזור תמיד ולכל אחד, ככל האפשר. וחדרו היה מאז ראשית ימיו כאן - מרכז חברתי, חברים היו באים לבלות שם - ב"וולוו בר", כפי שקראו בתקופה מסויימת לחדרו. היו באים, אם בזכות האווירה העליזה כשלעצמה, ההומור - אף שהיה מחוספס במקצת והצ'יזבטים שלו, ואם בזכות הקפה שהיה תמיד מצוי בחדרו.

היו לו הרבה ידידים - גם בקיבוץ וגם מחוצה לו- ידידים שאיתם בא בקשרים במסגרת העבודה – ואחרים.

שתיית הקפה הידועה  הייתה לא רק  בחדר. בימים הרחוקים  ההם, נוהגים  לרקוד  בלילות – שבת  עד  השעות הקטנות של הלילה -  היה  יוסף  מגיע  בשעות שלפנות- בוקר  ומביא  מאישם  את קנקן  הקפה  ומשקה  את  כל "המשוגעים"  שנשארו  עדיין  לרקוד - כדי שיתעוררו...
והיה  איש  הבידור  במשק - אם  אפשר  לקרוא  לזה כך.
את  הפטיפון  החשמלי  הראשון  שהיה  בקיבוץ  הפעיל  יוסף. לאחרים לא  הייתה  גישה אליו.  ופטיפון זה  שירת  את  החברים, בעיקר  בערבי  הריקודים  (והחליף בזה,  אולי, את  מפוחית-הפה  של  ישראל כץ,  יבל"ח)...
ומכונת  הקולנוע  הראשונה -  לא  מעט  ביזמתו, הגיעה  ויוסף  היה  המסריט  הקבוע  במשך הרבה  שנים,  בהתנדבות  כמובן.  הוא  היה  האיש  שהזמין  ולרוב  הביא  את  הסרטים.
לרבים  מהחברים  הצעירים,  בני  הקיבוץ, זכורים  הטיולים  שטיילו  בזכות  יוסף.
בימי  הולדת  של  ילדים,  וסתם  בשבתות  יפות - היה  פשוט  תולה פתק,  ביזמתו  מזמין  ילדים והורים, והיו  יוצאים  לטיולים   בסביבה, בזכרון, בכרמל  ועוד.
טוב ליבו  ומסירותו  נתנו  כמובן  אותותיהם  גם  בחיי  המשפחה (זכור  בהומור הסיפור, כיצד  נפל  בגורלו  להביא  את  הדסה  לקיבוץ, איך  התלוצץ – ואיך  אח"כ  התחילו  הקשרים ביניהם...). יוסף  היה  מקובל  בין  חבריו  הקרובים - ולא  רק  ביניהם,  כאיש משפחה  מסור.  כאב טוב,  מסור  ומבין  לבנים  ולבנות.
במשך  השנים,  מאז  חלה  באסטמה -  השתנו  קצת דברים.  המחלה השפיעה, היה  לו  קשה  לא  פעם (גם  השנים  נתנו  אותותיהן),  אבל  דבר  אחד  לא  נשתנה  כל  השנים -  הנאמנות  והאחריות  שלו  לעבודה. יוסף לא  הפסיד  כמעט  יום  עבודה - גם כאשר  היה  לו  קשה.
ולאחרונה  נפגע  גם  ליבו,  וסבל  מכך  לא פעם.
בזמן  האחרון  אושפז בביה"ח  לאחר  בדיקות  כלליות,  אליהן  הוזמן.  הוא  יצא  ביום  רביעי  וחזר ביום  חמישי  הביתה.  הוא  הרגיש  טוב – דומה  היה  זה  כבר  לא  הרגיש  כל כך  טוב  כמו  בתקופה  הקצרה האחרונה.  גם  מצב  רוחו  השתפר  כאילו – התבדח שוב  בערב יום חמישי עם חברים.
אך  מי  יודע  דרכו  של  גורל?  אור  ליום  שישי,  י"ג  בסיון -  נתקף  ליבו -  וחדל...   
יהא  זכרו  ברוך. 

צילם אברהם איתי 1952-1954  

יוסף הרץ עם התאומים רחל ואיציק הרץ

צילם אברהם איתי 1952-1954  יוסף הרץ עם התאומים רחל ואיציק הרץ

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור