כניסת חברים ותושבים

לינה רובין
תאריך לידה:
20/5/1908
תאריך פטירה:
26/9/1976
תאריך פטירה עברי:
ב' תשרי תשל"ז



עם חילוף המשמרות במועדון-החברים

בתוכנו מס.224   9.11.1962

מאת עדי נחמני


לערב פרידה מלינה

חיברנו לה מין אפוס-קטינא

מדרום, כלומר ימינה

מבית וינה,

יש מבנה של " בית-קפה"

אבל אין זה שם יפה- 

הבה ייקרא- בית לינה.

שם הייתה אי-אז קיימת

פינת קריאה משעממת

שבקרו בה אך ורק 

מסכנים מספר (רווק

 או בתולה אשר הזקינה),

עד אשר הוטל על לינה

לעשות עוד ניסיון ---

היא הקימה מועדון.

והצליחה!  כי הבינה

מה דרוש למועדון: 

שפע וחידוש , כגון

ציורים מארגנטינה

או פסלים מפלסטלינה,

בלרינה מחרסינה,

עיתוני אופנה מוינה-

ואספרסו (זה תמיד)!

ביום ה' מעל תקליט 

אוברטורה, קונצרטינה,

 גם אלבום מפלשתינה 

או צילום נוף הריביירה, 

כך נוצרת אטמוספרה!

ליניצ'קה הייתה יוזמת,

בזכותה נבט הזרע.


ועכשיו היא מסיימת

ופורשת- לבריאות!

על שקמה פינת חמד

להודות לה?- לא פשוט

כשקיבוצניק מצטיין...

על כן נשתוק 

מאידך גיסה

יש להחזיר מה שהכניסה

למועדון – חן! 

כן, חן חן!



לינה ויצחק בצעירותם



ליניצ'קה

נולדה ב-1908, בבסרביה למשפחה משכילה ובבית ספוג אווירה מוסיקלית. אביה היה עיתונאי. בנעוריה רכשה השכלתה היסודית והתיכונית בבי"ס כללי.


בגיל 18 יוצאת ליניצ'קה את בית הוריה - כרבים אחרים בני גילה – ל"חלוץ", לחווה שניאסי. עובדת בעיקר בכרמים! פעילה מאוד בכל השטחים ואהודה על כולם.


עם פתיחת העלייה החמישית ב- 1929, עולה ליניצ'קה לארץ ובאה לקיבוץ ג' של השומר הצעיר בחיפה. שם פוגשת את רובין, נישאת לו ויולדת את בתם הבכירה - נירה.

עם הפילוג בשוה"צ הצטרפה לפלג שבא לחדרה ומשם עברה להיות בין מקימי קיבוץ, גבעת-חיים (המאוחד). כאן גם נולדו שני בניה ידיד ומאיר, שזכו לבית חם ודואג.

בתקופה זו בלטה ליניצ'קה בשטח הארגון והפעילות. שנים ריכזה את המחסן ועסקה בתרבות ואף זכתה לעבוד בטיפול תינוקות מספר שנים.


בפילוג. שחל בשורות הקה"מ ב-1952, נשארה ליניצ'קה בנקודה הישנה, נאמנה להשקפתה הפוליטית, ורק אחרי זמן מה הצטרפה למשפחתה בגבעת-חיים החדשה.


בינואר 1957 נוסעת כל המשפחה לשליחות מטעם הסוכנות לוינה, למשך כשנתיים. עם שובה מקבלת ליניצ'קה את המועדון, מטפחת ומפתחת אותו בטוב טעם, מפיחה בו רוח-חיים ומשרה אווירת נועם וחן על החברים הבאים למועדון.


באפריל 1964 נבחרה ליניצ'קה לריכוז בריאות וממלאה את התפקיד במסירות, בהבנה ובדאגה לכל חבר וחבר, ועם הסיום זוכה למחמאות ולשבחים רבים.


בקיץ 1966 מתגייסת ליניצ'קה לפעילות במחלקת התרבות של האיחוד כרכזת המדור לציור ופיסול. כל כישרונותיה ותכונותיה מתמצים ומתגלים במסגרת פעילותה זו. מרצה הבלתי-נדלה, חיוניותה, הרצון לחדשנות מתמדת, אהבת היופי ורעיונותיה, מסייעים לפתח את המדור. במסירותה הרבה ידעה להחדיר הערכה לאמנות הציוד והפיסול בקהל הרחב ובמקביל דאגה ולחמה למען האמנים עד שזכתה בכינוי "אם כל הציירים". אחד ממפעליה הבולטים - הקמת הגלריה לתנועה הקיבוצית - במה מכובדת להצגת יצירות אמני הקיבוצים.


ב-1973 שבה ליניצ'קה הביתה בכורח המציאות לסעוד את רובין במחלתו האנושה. עם מותו של רובין, לפני כשנה וחצי, חששנו שמא ליניצ'קה התוססת והלוחמת, תשבר באבלה הכבד. אך לא אישה כליניצ'קה תוכרע, על אף שבירותה הגופנית מתאוששת היא כלפי חוץ – שופעת רעיונות ופעילות חברתית. יוזמת מפגשים בערבי שבת במועדון לשיחות מלב אל לב, על נושאים שברומו של העולם הקיבוצי. מסייעת בשיקום מוסד האסיפה, יוזמת וחולמת על פינת זיכרון לחברי המשק שנפטרו.

חברה בוועדות: קשישים, תרבות וטרזין.


כך, שופעת פעילות ויוזמה הסתלקה לה ליניצ'קה בחטף. נזכרה כפרח שלא נבל, בנופה של גבעת-חיים.

יהי זכרה ברוך.

חנוך מיכאלי

משפחת רובין



חיפשתי את ליניצ'קה בערב ראש-השנה וביום החג ורציתי לומה לה "שנה טובה" ולא מצאתיה. ולא אזכה עוד להחזיק בידי את ידה הקטנה העדינה, לא אזכה לחבק את כתפיה ולא אזכה לנשיקה מפיה. לא אשמע עוד את קולה, את דיבורה במבטא הרוסי, שלא נטש אותה כל שנות חייה אתנו.


מהיום שראיתי את ליניצ'קה לראשונה במחנה ההוא בדרך לבת-גלים בחיפה, במחנה החלוצים העלוב על צריפיו המעטים ואוהליו המרופטים ועד היום הזה מלווה אותי-אותנו הדמות הקטנה, השברירית מעט, הגנדרנית משהו והמפנקת משהו; ודומה שלא השתנתה כלל מאז. נשארה אותה הליניצ'קה הקטנה, החיננית, הגרציוזית, המקפידה בלבושה ועם זאת מגלה תושייה ויכולת בכל מעשיה והם רבים, רבים.


חלל האוהל הדל הפך תחת ידיה למעון חם ונעים. טוב טעמה שיווה לחדר המשפחה בקצה שורת הצריפים חן ואינטימיות. במטבח הפרימיטיבי התהלכה כעקרת-בית למופת, סינרה ללא רבב וחיוכה מחמם.


כל ימי חייה אתנו שאפה אל היופי, אל הנאה, לעשות חיינו יפים יותר, מעניינים יותר.

בכל שנגעה ידה, בבית הילדים, בחדר התרבות, במחסן הבגדים, בחדר האוכל - הטביעה את חותם אישיותה, את החוש ליופי, לאיכות החיים. הביאה עמה את הפרח, את התמונה, את הנקיון והטעם הטוב.

היא אהבה את ביתה הקיבוצי ורצתה שיהיה יפה וטוב, שיהיו בו אנשים יפים וטובים, שתשרה רוח טובה ואחווה בין החברים, שיאהבו זה את זה, שלפחות יכבדו איש את רעהו.

האמינה שאנחנו בונים חברה חדשה, טובה יותר מהחברה שסובבה אותנו. רצתה שנהיה ראויים ־ לזַכות, שניתנה לנו ליצור חברה חדשה זו.


היה איזה תום באמונתה בעולם טוב יותר, יפה יותר, באנשים ישרי דרך ועמלים אבל רצה שהידיים המיובלות גם יחזיקו בספר ובכלי-נגינה ובמכחול- ציירים, שהעיניים, למרות עייפותם, יחזו בתמונה, בנוף. רצתה, שהאנשים ימצאו שבילי הבנה לדברים שברוח, שיבינו זה את זה, שישוחחו זה עם זה.


נאמנותה לרעיון התנועה הקיבוצית, למנהיגים מבשרי הקידמה האנושית, העמידה אותה במבחן קשה. לא הקלה על עצמה ולא הלכה בדרך השגרה. נאמנה לעצמה עמדה על נפשה ועם זאת הבינה, שבסופו של דבר לא הנוסחה הפוליטית קובעת, אלא המעשה האישי והכללי.

וכאשר באה והצטרפה אלינו, בשלמותה באה, והשתלבה ותרמה את אישיותה, שהכרנוה מאז ומתמיד. לינה התהלכה בינינו, עדינה חייכנית ופעילה. הגתה תמיד רעיונות חדשים ועשתה במו ידיה תמיד בכיוון שיפור החיים, לעשות אותם יפים יותר.

קידמה את האמנות בקיבוץ, עודדה, הדריכה, לימדה החברים לראות, להבין, לקלוט, להקיף עצמם בנכסי אמנות. היתה דוגמה לרבים.

מה פלא שנקראה ע"י התנועה לקדם את אמנות הציור והפיסול והכתירה את מפעלה המבורך בהקמת הגלריה, גלריית הקיבוץ.

מה פלא, שבביתה גדל דור של בנים ובני-בנים, אוהבי אמנות ובעלי תרבות. בבית הזה, בו ספגו את הלהט החלוצי של איש המעשה והחזון רובין ואת החוש ליופי, ולתרבות אנושית: של לינה.

איזה כוח היה טמון בגוף הקטן הזה שעמד בתלאות העבודה המפרכת ובתנאים הקשים באלגנטיות ובהסתגלות לא יאומנו.


למרות הכל ולמרות המחלות והסבל לעתים ולמרות המכה הקשה, שהוכתה עם מותו של רובין, לחמה עם עצמה, התגברה על עצמה וחידשה את פעילותה בחברה. ושוב בדרכה שלה, בנועם - אבל בעקשנות. ומה שנראה לה חשוב וטוב בכל שלבי חיינו, נראה לה יקר וחיובי בימים אלה: ייפגשו חברים וישוחחו, ישוחחו זה עם זה על הכל. על דברים שברומו של עולם ועל הפכים הקטנים של עולמנו הקטן. השיחה מלב אל לב פותחת את הלבבות - היתה אומרת.


חברים, ותיקים וצעירים, נגרפו עמה ונענו לה והציבור יצא נשכר. המפגשים במועדון בשנה האחרונה, רוחה וידה של לינה היו בהם ולינה צדקה: הלבבות נפתחו קמעה-קמעה. והכל יזכרוה.

כך, מהימים הראשונים של מחנה האוהלים ועד היום הזה התהלכה ליניצ'קה בינינו, קטנה, שברירית, חיננית וחזקה באישיותה המיוחדת - וכך בזכור אותה.


טוב שהספקתי לומר לך, ליניצ'קה, כמה חיבבתיך. וחבל, חבל שלא תאמרי לי עוד שנה טובה.

ללא עת הלכת מאתנו - מי יעשה את חיינו יפים יותר?

עדי נחמני


עם הנכדים




- - - גם כאן יכולה לבוא "פעולה מונעת"; עלינו לדאוג לאורח חיים מתוקן, תרבותי ומלא חדוות יצירה, בעבודה ובשעות הפנאי. לא להיות רתוקים לחיי שיגרה ואי-שביעות רצון מתמדת. ככל שנתרכז פחות בבעיותינו האישיות ונפנה דאגתנו לענייני הכלל - נרגיש פחות במיחושים של עצמנו...

ומרכז מאוויינו - התעסוקה, בעבודה ומחוצה לה, שהיא לא רק מקור פרנסה, אלא נודעת לה השפעה חיובית על מצבו הכללי של האדם.

ואם בתעסוקה ובעבודה מדובר - הרי מתבקש להגיד כאן גם כמה מלים בקשר לשתי בעיות.

האחת - בציבור כשלנו, שחלקו כבר אינו צעיר כל-כך, מתחילה לעמוד השאלה כיצד עלינו להקביל את פני ההזדקנות; כיצד נלווה את התהליך הזה בתבונה, כיצד ובאיזה שטחים ימשיכו חברים וחברות מזדקנים את עבודתם; איך להילחם בניוון, איך ליצור תוכן חיים מספק וחדוות חיים גם בגילים גבוהים, איך "לשתף פעולה" עם הבלתי-נמנע.

השניה - בעיית ה"שיקום". קשה קצת לדון מעל דפי היומן בבעיה זו (כמו באחרות) ואולי יש למצוא דרך אחרת לשתף את הציבור בהן. כוונתי רק להזכיר כי קיימת בעיה רצינית ,של שיקום, וסבורני שועדת הבריאות אינה מספיקה למלא את הפונקציה הזו בשלמותה.

                                                                            

מתוך רשימה של לינה ב״בתוכנו"

לסיכום תקופת פעילותה כרכזת בריאות.




עם סיום עבודתה של לינה במועדון

לפני כשבועיים נפרד המועדון על כל באיו הקבועים והפחות קבועים - מליניצ'קה, שסיימה את תפקידה כ"אם הבית" - אותו מילאה כשלוש שנים, כמעט מראשית הקמתו.

התכנסו החברים - ומיותר אולי לציין שהמועדון היה צר מהכילם. טעמו קצת יותר מהרגיל, שתו ודיברו. נחמיה המזכיר ונציגי כל ה"שכבות" וה"סוגים" השמיעו דברי הערכה ותודה ופרידה.

הזכירו את החרדה לדמותו של המועדון עם הקמתו - פן ייהפך ל"בית-קפה" ריקני - והנה, נתבדו החששות; וציינו כי הודות ללינה, בעיקר, קיבל המועדון את דמותו כאשר היא.

ציינו את יחסה הלבבי לחברים, צעירים כקשישים, את דאגתה לתוכנו התרבותי - חברתי של המועדון, את "גילוייה" - ציירים, תחביבאים וכו', שהציגו מידי פעם במועדון וותיקים, פינה לבילוי שעה של מרגוע, ליד ספל קפה ועוגה, לעיון בספר, בעיתון, להקשיב לקונצרט תקליטים המבוצע ע"י דימיטרוף בכל יום ה', לאירוח חברים... היא אף העלתה מחשבות והרהורים שעל ליבה, מה נעשה, ומה עוד יש ואפשר לעשות. לינה אף הזכירה את העזרה הרבה והדאגה של ועדת המועדון ובעיקר של פינדה.


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור