כניסת חברים ותושבים

חיים ידיד
תאריך לידה:
15/6/1907
תאריך פטירה:
31/10/1976
תאריך פטירה עברי:
ז' חשון תשל"ז

רות וחיים ידיד עם גלעד



חיים נולד בפורצהיים שבדרום גרמניה ביוני 1907.
כמקצוע בחר לו להתמחות בצורפות ואף עסק בכך בצעירותו. ב-1936הצסרף חיים להכשרה באורפלט שבגרמניה. חבריו מספרים שכבר אז דבק בערכי הצדק והיושר שליווהו עד יום מותו.
זוכרים אותו גם כאיש חברה שאהב מעשי קונדס.

בהכשרה עבד במטע תפוחי עץ בחוותו של ראש עירית קלן, כימים ההם, קונרד אדנאואר - שלימים הפר להיות ראש ממשלת גרמניה. המשכה של ההכשרה היה בדנמרק ותחנת הביניים בלוקסמבורג.
בתקופה ההיא נפגש חיים עם רות ולפני עלותם ארצה, הם נישאו.

ב-1937 עלו חיים ורותי עם קבוצת ההכשרה אורפלט לישראל ובאו ישר לגבעת-חיים.

בקיבוץ עבד חיים בחקלאות ולאחר מכן שותף בייצור המחתרתי של בקבוקי מולוטוב. באותה התקופה קוראת התנועה הקיבוצית להתנדב לעבודה בים המלח, להחלפת פועלים בחופשה; חיים מתנדב ומלאכתו - העמסת אשלג.

בין שאר עבודותיו בקיבוץ - עבד זמן קצר בחשמלאות. בשנים האחרונות שלפני הפילוג, מתחיל חיים בעבודה חדשה - חצרנות בתי-הילדים - בה לא פסק מלעסוק במשך קרוב ל-30  שנה, עד יומו האחרון.
בינתיים מקיים חיים משפחה. לו ולרות נולדים הבנים נחום, גיורא  וגלעד ז"ל. נרקמים ביניהם יחסי גומלין בלתי רגילים; חיים מתגלה כאב ובעל למופת ובשנים האחרונות רווה נחת מנכדיו.

ב-1952, בפילוג, עובר עם משפחתו לנקודה החדשה. כאן המשיך לעבוד עם ילדים ומטפלות, דאג לבתים, לציוד הרב שבתוכם ולסביבתם. דור שלם גדל. מאות ילדים ועשרות מטפלות למדו להעריך עבודתו ודאגתו, גם אם הרבה לגעור כשחש או ראה זלזול או חבלה ברכוש הקבוץ.
בת שחוק וקללה רוסית לשמה, מתוך חיבה ואהבה אמיתית לילדים החולפים ומתגרים, היו לעתים קרובות עולים על שפתיו לחילופין. והילדים גמלו לו על כך בדרכם הם. אופיינית וסמלית היא תגובתם של הילדים המבוגרים שביטלו מסיבת צוותא אזורית, שנועדה ליום ו' הקרוב - ללא התערבות מלמעלה - מתוך הרגשה כנה של צער.

חיים ידיד חצרנות ילדים 


גם לא מקרה הוא שמרבית ידידיו של חיים הם צעירים, בני גיל בניו, שאיתם מצא שפה משותפת.
תכונה מוסווית קמעה היתה התייחסותו לאומנות, מתוך הערכה וחוש ליפה. בשנים האחרונות אף צייר בהחבא.

חיים היה קיצוני בדעותיו, ישר והגון, ערג לתקופת העבר בקבוץ, עת שיוויון היה שיוויון מלא. לחם על כך בגלוי ודומני שאף נהנה ממאבקיו הבלתי פוסקים עם הממסד, בשאלות שונות ולא פעם הצדק היה אתו.

עם נפילתו של גלעד ז"ל לפני כ-7 שנים וחצי, הסתגר חיים בביתו, מיעט להשתתף באירועים חברתיים, אך מלחמותיו למען הצדק האבסולוטי והשיוויון הפכו לחלק מנופו האנושי של גבעת-חיים, גם אם לא באו לידי ביטוי באסיפות.

זכינו אנו וזכה חיים לטיול בחו"ל, לחזור ולראות את עיר מולדתו ואת אירופה לאחר כ-40 שנה. בשובו היה ל"מספר הערב" ב"יום הילד". ומי אינו זוכר את הסרט שיוני, חברו לעבודה, הכין.
יחס מיוחד היה לו לחולי. איש אינו זוכר מתי חיים שכב מפאת מחלה. אומרים עליו שלא ידע להיות חולה. גם אם חש ברע, קם לעבודה בכל בוקר ובוקר. עבד עד יומו האחרון עד שהכריעתהו המחלה.

זכרונו של חיים הפך לשם דבר. בלי הרבה רשימות זכר כל פרט ופרט ודאג מראש שלא יחסר מאומה לילדים בשטחים להם היה אחראי. על סף איבוד ההכרה עוד ביקש למסור ליוני שלא ידאג, הוא יחזור בקרוב... ולא זכינו לכך...
ישר והגון, נאמן לקבוץ ולרכוש הקבוץ, בקורתי ובלתי מתפשר אף על קוצו של יוד, בעל, אב וסב למופת, חרוץ, אחראי ופועל בעל תבונת כפיים, שעבד עד יומו האחרון; איש צדק וצנוע בהליכותיו - כך יחרט חיים בזיכרוננו ובגופנו החברתי קיבוצי.
יהי זכרו ברוך.
(דברים על הקבר) 
חנוך.



כאילו נולד מחדש
חיים לא היה איש חיוכים, ולהיפך: ולא היה בו שמץ של אדיבות סטנדרטית המתבטאת Bitteschon – Darikeschano הרווחת בארצות דוברות גרמנית. הוא לא התקרב לאנשים ולא קרב אותם; לא הקדים את האחרים בברכת "בוקר טוב". סגור היה; אינדיבידואליסט; מחוספס; אבל היה בר ישרה רבה. הוא קיים את מצוות "אהבת לרעך כמוך" לפי פירושו של הלל הזקן "דעלך סני-לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך).
לכאורה זו דרישה מוסרית מינימלית* אבל לאמיתו של דבר זוהי דרגה מוסרית גבוהה, ולא רבים האנשים המגיעים אליה. אי-אפשר לדרוש מאדם לאהוב את הזולת כשאין לנו רוחש אהבה. דברים רבים הם בידי אדם, בכוח רצונו ומאמציו, אבל לא אהבה! אבל אפשר ואפשר לדרוש מאדם, מכל אדם, שלא יעשה לחברו מה שאינו רוצה שיעשו לו ודומני שלא יימצא בתוכנו איש שחיים פגע בו, שגרם לו רעה.
ומי בתוכנו היכול לומר בודאות שעשה תמיד את הטוב לחבריו ולא עבר עבירה ביחסים שבין אדם לחברו. מוטב ה"מינימום" של הלל הזקן מאשר גילוי מאור פנים חיצוני מאולץ, שיגרתי, שאינו נובע מעומק הלב, שאינו מונע עשיית הרע לזולת בצורה זו או אחרת.
כלפי חוץ נראה חיים קוצי, כעין "אל תגע בי", אבל בפנים היה אחר. היתה בו כנות רבה. הילדים חיבבוהו. והילדים מטיבים לראות את האור הגנוז בלב איש מאשר המבוגרים.
כל אחד מאתנו נושא איתו משא העבר, שלא תמיד האיר פנים אליו, משא שקשה לפרוק איתו, להשתחרר ממנו והוא נותן סימנים ביחסיו של האיש עם סביבתו ובתגובותיו השונות. מי יכול לבחון לב הזולת, לצלול למעמקיו ולהוציא משפט עליו? אף חיים נשא בלבו מטען שעשה אותו כפי שראינו אותו.
בשנים האחרונות חל שינוי רב בחיים. סולקה המרירות, נשרו הקוצים; הוא התחיל לחייך.
נשואי הבנים, נשואים שלא ניתקו אותם מקן ההורים - כאשר יקרה לפעמים - היחס הטוב של הכלות, וביחוד הנכדים - כל אלה חוללו בו תמורות. מי שלא ראה את חיים משחק עם הנכדים, לא ראה נחת הורים שלמה מצאצאיהם. אי-אפשר היה להכיר את חיים הקורן עתה מאושר.
בא הטיול באירופה עם רות - תיבדל לחיים ארוכים - היציאה הראשונה שלו לחוץ-לארץ מאז עלותו ארצה לפני 40 שנה - והוסיף לתהליך השחרור ממועקת העבר. כאילו נולד מחדש.
חבל, חבל שנתקיים בו אותו פתגם יהודי "אז ס' קומט צום לעבן. סטייען ניט קיין יארן" (תרגום לא מדויק: כשמגיעים לחיים טובים, מתקצרים שנות החיים). אילו היה מאריך ימים, היה זוכה לפיצוי רב על שנות המצוקה הרבות.
חיים הרבה בשיחותיו לבקר את החברים, ביחוד אלה שעבודתם הייתה מחוץ לקיבוץ. אבל לא שמעת ממנו אף פעם ביקורת על "שר האומה" שגזר שכול על אבות ואמהות רבים בישראל.
הוא טיפל באהבה - כמו הורים רבים - בעזבון הבן החייל שנפל חלל. אבל לא התריע נגד הגורל המר. כמו אבותינו הצדיקים היראים והשלמים קיבל את הדין, אף כי לא הגליד פצעו.
בגבורה עילאית בטא את אסונו. וכצדיק הוציא נשמתו, בלי שהתענה הרבה. הוא מת מיתת-נשיקה.
שלום לעפרו. ־ 
יהודה ארז



הריסת הצריף של חיים ידיד צילם יוסי רום 2015



חיים ידיד

החבר הכי טוב שלי
זה חיים ידיד.
ולא אכפת לי שהוא צועק תמיד.
ולא אכפת לי שהוא מדבר בידיים.
ולא אכפת לי שכמעט נופלים לו המכנסיים.
ולא אכפת לי שהוא תמיד ממהר כל-כך.
ולא אכפת לי שאף פעם אינו מגולח.
אלי הוא נחמד (כמעט) תמיד.
הוא החבר הכי טוב שלי, חיים ידיד.
בטח שהוא כועס כשעוברים על הגדר.
בטח שיכעס כששולחן נשבר.
הוא צודק! אפשר להיזהר.
אתם יודעים כמה הכל היום יקר?

הכי אני אוהב לראות איך הוא מסדר מטאטא:
הוא לוקח מקל כזה ארוך, חלק.
אחר כך הוא מנסר ומשייף ודופק מסמר,
והמטאטא מוכן צ'יק צ'אק.
אפילו אבא של חן
לא מצליח ככה לתקן...

ומי הרכיב לנו את כל המשחקים?
ומי צובע לנו כל מיני דברים?
ומי מתקן ת'גלגלים שמתפרקים?
ולמי יש הכי הרבה מינים של מסמרים?
לחיים ידיד.

בכלל - המחסן שלו זה כמו בסיפורים.
יש שם מזרונים וארונות וקרשים ועכברים,
וצבעים ומיטות וכל כך מסודר.
אפילו רדיו יש שם. וקפה וסוכר...

הילדים אומרים תמיד בפחד, כשהם רואים אותו עובר:

"הנה חיים ידיד, בואו נסתתר".
אני לא מפחד. אני תמיד נשאר קרוב.
אני יודע כמה חיים החצרן הוא איש טוב.
                                 ארנון לפיד (?)



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור