כניסת חברים ותושבים

יצחק מוסקוביץ
תאריך לידה:
29/6/1914
תאריך פטירה:
22/2/1980
תאריך פטירה עברי:
ה' אדר תש"מ

יצחק ומלכה


יצחק מוסקוביץ
דורון בר-אדון, המורה לציור לקרמיקה של חברינו המשתתפים כבר שנים בחוגים אלה, שלח ליום השנה למותו של יצחק מוסקובייץ' ז"ל - שהיה תלמידו - דברים לזכרו - והרי הם לפניכם. דבריו חושפים לנו עולם, שלא היה מוכר וידוע לנו, עולם של חבר שבגיל מבוגר החל ללמוד ולהשתלם בתחום האמנות:

על יצחק מוסקוביץ' ז"ל
יצחק הופיע לראשונה בחוג הקרמיקה בהיסוס מה. בהחלטיות נחושה, שלא עמדתי עליה בתחילה, החל בעבודה. לאחר סדרת התרגילים הגיאומטריים הבסיסיים, החל ביוזמות משלו וטיפל בנושאים כמו אשה ואריה. הופתעתי למראה עקשנותו - הן בהתגברות על הבעיות הטכניות והן על הבעיות העיצוביות. דקדקן היה בפרטים קטנים ואהב "פיניש" שלם. התקדמותו במשך השנה השיגה אה ציפיותי הראשוניות עד כדי כך, שפעם הצעתי לו, כבדרך אגב, לעבור לחוג הציור בחדרה מתוך מחשבה, שבדרך זו יוכל להרחיב את ראיתו המופשטת. נדמה היה לי שהיתה זו הצעה של ברכה לבטלה ובכל זאת, שנה לאחר מכן, באיחור של כמה שבועות, בא למכללה ללמוד ציור.
דווקא באמצעות הציור, עוד יותר מהקרמיקה, נפתח לי לאט-לאט צוהר קטן אל נפשו. בתחילה, בסבלנותו המופלגת, ניסה להתגבר על בעיות בסיסיות של פרספקטיבה ופרופורציות. אחר כך, כשנתקל בקשיים, פילס לו דרך מיוחדת של עיצוב מופנם, שנוהגים לקרוא לו "נאיבי ". הציור הראשון הזכור לי בסגנון זה היה ציור של חדר עם חלון מסורג, שעצים נשקפים בעדו מבחוץ וכתם אור מופז חודר דרכו פנימה, כשהוא מצייר על הרצפה את צללית הסורג. לשאלתי, הסביר יצחק שזה הכלא של "הקישלה" בירושלים, שם ישב בזמנו...וכך נודע: לי. לראשונה על תקופת שירותו כשוטר. הציור מצוייר באופן איטי ביותר ובגישה מופשטת מהגישה הממחישה, שכה איפיינה את עבודתו בחומר.
לאחד העדרותו בשל התקף הלב הראשון, הביא ציור אשר חשתי בו מיד עוצמה של אינטימיות ורחשי לב עמוקים: היה זה מעין מרקם גיאומטרי בשחור- לבן מצוייר במכחול כשבמרכזו, קצת מוזז שמאלה לכיוון "חתך-הזהב" - מין שער. כששאלתי אותו לפשר הציור, ענה לי: "מין שער... מין  מערה... משהו כזה... " לא יכולתי, מופתע, שלא לחזור ולשאול את שאלתי - והוא חזר על תשובתו בשנית. שמרתי את זכר הציור ופשרו בלבבי.
אחר כך הביא עוד שני ציורים מצויינים: הציור המרהיב עם המפה הנופלת על השולחן, שניכר בו המאמץ ליצור בסגנונו השטוח את תלת-מימדיות השולחן, והשני, האחרון, דומם עם חפצים שטוחים ותלת-מימדיים, סגורים יחדיו בתוך שטח אדום ורחב בחלק התחתון של הציור. 
סגנונו של יצחק - סגנון נאיבי - אקספרסיבי, כאמור, הפליא אותי תמיד במנגנון המסתורי שלו, מנגנון שרק אינטואיציה אישית חריפה, היא המפתח שלו, כפי שדבר זה חזר ונשנה בתרבויות "הפרימיטיביות" ההיסטוריות. 
החוויה הפנימית של יצחק יצרה פתרונות לבעיות מסובכות של קומפוזיציה, אפיון וסגנון. מנגנון כזה, הוא חסר כל יומרה אינטלקטואלית וכל כוחו בתחושה, באהבה, בסקרנות וברצון לנקוט עמדה אישית.
שלושת ציוריו האחרונים הם בבחינת יחידה אחת. תחושת השער, העתיד לקבל אותו לתוכו, צוייר כמו מתוך נבואה אישית ואילו שני האחרונים, עסקו בהפשטה צורנית של המציאות.
בציורו האחרון עסקנו בכיתה בדברי הערכה וביקורת, כשהוא אינו מרפה, כדרכו, בשאלותיו
על משמעות הדברים.
בהפסקת הקפה חש לפתע ברע וביקש לשבת את שארית השיעור על כסא. 
למחרת בבוקר נפטר. 
בהתיחסות אל יצחק, דברי המשורר יישמעו במידתם הנכונה: 
"היה איש - וראו: איננו עוד.
קודם זמנו מת האיש הזה.
ושירת חייו באמצע נפסקה
וצר! עוד מזמור אחד היה לו... " 
דורון בר אדון פברואר 1981 



יצחק מוסקוביץ בשיעור עם הילדים באורווה


פורים מימין ששון שוחט מינה ויצחק בר לב, מלכה ויצחק מוסקוביץ




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור