כניסת חברים ותושבים

קורט (אליהו) דימיטרוף וולף
תאריך לידה:
31/5/1907
תאריך פטירה:
29/8/1980
תאריך פטירה עברי:
ז' אלול תש"מ

יום עצמאות 1966,דימיטרוף עם בלה  בהגברה



לזכר חברנו דימיטרוף

בשמו המקורי קורט (אליהו) וולף, נולד במאי 1907 למשפחת רופא - משפחה יהודית יחידה בסביבה כפרית - וגדל בדרום גרמניה. את הנער שלחו הוריו לעיר אחרת לגימנסיה ועוד לפני הבגרות ללמוד מקצוע – בחברת ספנות. 
מכבר היה חבר בתנועת הנוער הציונית, וזמן קצר אחרי עלות היטלר לשלטון עבר את הגבול לצרפת לשם הכשרה חלוצית, ועלה משם בשנת 1935 ארצה עם בלה אשתו, והצטרף מיד לקיבוץ שער הנגב שבגדרה ושם נולד להם אורי. 

הוא עזב לפני שקיבוץ זה עבר להתיישב בגליל בכפר סאלד, ואחרי 16 שנים של חיי "בודד" וחברות במושב נירה - בית יצחק, חזר עם משפחתו אל חבריו בגבעת חיים הנבנית  -1957. רוב השנים עבד כמכונאי ונהג - מקצוע שהצטיין בו כבכל תחום טכני - וגם אצלנו התמיד בכך ב"גת".
תחביבו המובהק היה טיפוח מיכשור אלקטרוני בתקשורת - הקלטות ושידורים וכדו' - ובתחום זה השתלם תקופה מסוימת ב"קול ישראל". מאז פיתח בשיטתיות מפעלו החשוב והקרוב ללבו מכל: הקלטות למען ספריית העוורים בארץ. הוא משך קריינים מתנדבים רבים אל מעבדתו הקטנה אפילו בזמן האחרון, והוא כבר רתוק לערש דווי, והמשיך עד שהכריעה אותו מחלתו המחמירה. עם היותו חזק וחסון למראית עין, נתגלו בו חוליים שונים ולפני שנתיים בקירוב סימני מחלה ממארת.
אחרי יסורים קשים נפטר בז' אלול, ולמחרת ליווינו אותו בדרכו האחרונה.

במועדון מימין לשמאל - דימיטרוף וולף, ישראל כץ 



דברים על קברו- ח' אלול תש"ם 20.8.80

באנו להיפרד מדימיטרוף. 
"דימיטרוף", מוזר איך נדבק הכינוי הזה אל קורט וולף. בזכות דמיונו לקלסתר המנהיג הבולגרי, גיבור משפט הרייכסטג, נעשה לשם, ואיך שהוא תאם את דמות האיש.

דימיטרוף לא היה, מה שמקובל לקרוא, אדם קל. ודרך חייו בארץ, בקיבוץ ומחוצה לו, היתה תשלובת של הצלחות ושל כישלונות, כמו כולנו, והיתה מלווה משברים והתלבטויות. אבל הוא היה נאמן לדרכו, כאשר בחר בה, אחראי למלאכה שעסק בה, ומסור לחברים בהם בחר לאהבם, ולמשפחה. חברים שנקשרו אליו ואל בלה, נשארו לידו עד יומו האחרון.

הוא בא מבית אבא, הרופא הכפרי הגברתן, הדמות הצבעונית, הפטריאכלית של יהוד גדל מידות, נערץ ע"י הגויים בכפרים שאותם שירת. 
מקורו של דימיטרוף בבית גדול, המוקף שדות ויערות, ועם זאת בית מלא תרבות כלל אנושית, שעיצב את דמותו של האיש משחר ילדותו עד זקנתו. דמות החלוץ עובד האדמה, איש המגן האוחז בנשק, איש המכונות, הנהג המעולה והזהיר, אוהב המוסיקה והספרות, מכיר ומוקיר מאכל טוב ויין טוב.
הוא היה הר אדם, שבגופו שכנה נשמה של ילד. ידי הענק שלו ידעו לטפל בעדינות ובסבלנות בברגים זעירים, זעירים. הוא אהב מכונות וניסה לחדור לסוד מנגנונן. מכוניות, טרקטורים, רשמקולים - היו חלק מעולמו. 



אבל הוא אהב גם  מוסיקה קלאסית והיה מצוי בה כאחד המומחים. שנים רבות התפרסם מדי שבת ברדיו בין פותרי החידונים המוסיקליים ושנים רבות נהנו חובבי המוסיקה בקיבוצנו מהקונצרטים המוקלטים שלו במועדון.
מהקלטת מוסיקה הגיע להקלטת ספרים לעיוורים, והכשיר את אוזנו להבחנה דקה של גוני קול וסגנון. רצונו לעזור לפגועי גורל התמזג עם אהבתו-תאוותו למכשירים. בתנאים לא תנאים הפעיל מכשירים והפעיל אנשים. יצר קשר אישי חם עם קרייניו, ועם זאת לא חס עליהם בתביעותיו הקפדניות.
הוא הגיע למעורבות בתוכן הספרים, הן המוכרים לו מספרות העולם, והן מהספרות העברית המקורית, שנגלתה לו כעולם חדש בכל היקפה ורב גוניותה, מרחל המשוררת ועד בן- גוריון ביומניו. ויתר על כן, הוא גילה לעצמו את השפה העברית, ואוזנו היתה רגישה לכל תופעה לשונית ולכל שגיאה. היה גאה - גאווה ילדותית כמעט, על הערותיו- תיקוניו, כשהוכחו כנכונים.
מאות ספרים בספרייה לעיוורים-עדות נצח הם מפעלו, אם כי נמנע מלהזכיר את שמו והצטנע, בגאווה מאחורי הכותרת: "הוקלט בגבעת חיים איחוד".



מה קרה לענק הזה, שפקד אותו כל כך הרבה סבל בשנותיו האחרונות? איך התנכלו לו מחלות בזו אחר זו, ואיך עמד בגבורה ולא נכנע. היה כובש את לבבות המטפלים בו, האחיות, המזכירות, הרופאים, בבתי חולים ובמכונים השונים. חיבבו אותו על צחוקו הרועם ועל הג'נטלמניות שלו ועל האופטימיות שלא נתערערה, עד שהבין שאפסה כל תקווה.

אפילו בזמן האחרון, והוא כבר רתוק לערש דווי היה ער לכל המתרחש סביבו ומעורב בחיי המשפחה. ממיטת חוליו יזם וציווה לרכוש מתנות לבלה ולבית, לכבוד יום הולדתה ה- 70. בכוחותיו האחרונים יצא אל האורחים שנתאספו לברך את בלה.

הוא ידע היטב שקיצו קרב. פתח לא פעם בדברים. שאל. העיר. דיבר על המוות. גילה חוסר סבלנות, אף ביקש לקצר את סבלו ולקרב את קצו.
בביקורי האחרון, בשעת ערב מאוחרת, שוב פתח בדברים, אבל לא עמד לו כוחו. רק הקשיב לדברי, שהתיימרו להיות דברי עידוד...

לא היינו מרבים בלחיצת ידיים. לא נעים, ידי היתה מתגמדת בכפו הגדולה. הפעם אחז בידי בשמאלו, החזקה עדיין, ולחץ אותה ואמר: "לילה טוב שרי..."

הייתי צריך להבין שזאת פרידה, אבל לא רציתי להבין. היתה זאת פרידה אחרונה. 
לילה טוב דימיטרוף.

שרי




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור