כניסת חברים ותושבים

שרה וינט
תאריך לידה:
24/1/1906
תאריך פטירה:
3/3/1981
תאריך פטירה עברי:
כ"ז אדר תשמ"א



שרה וינט, מבית סובל, היתה חלוצה שבאה אלינו לחבורת חלוצים ששכנה על גבעה בצופית שליד כפר-סבא. היה זה בחודש פברואר שנת1934 , שנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון.
באותם ימים רחוקים זרמו חלוצים מארצות אירופה, וכך גם מטרנסילבניה. חלוצי טרנסילבניה פזורים לפי התנועות בכפר-גליקסון, בקיבוץ דן, בכפר-סאלד ובגבעת-חיים. היו אלה ימים רחוקים, שאת זכרם מעלים עתה על מסך הטלביזיה כפרק בהיסטוריה הציונית – ב"עמוד האש". פרק הרואי אומרים - שרה הייתה שותפה לתקופה זו.
לא בגפה באה אלינו. היא הגיעה עם חברה לחיים – מרדכי ז״ל.
קרוב ליובל שנים זכתה שרה להיות בארץ הזאת, ומאז עלייתה עד היום חברת קיבוץ.
שרה באה ממשפחה מסורתית וחינוכה היה חינוך  לחיי משפחה וכזאת היתה בחייה – עקרת בית למופת. ידעה הליכות הבית, בישול, אפיה, סדר ונקיון. חינוך זה-קבע גם את מסלול חייה בקיבוץ, שנים רבות עבדה בבישול, במחסן הבגדים ולבסוף - באפיית עוגות לימי שבת וחג.
באפריל 1934 עברה שרה עם חבורת חלוצים יוצאי טרנסילבניה וקבוצת חלוצים יוצאי גרמניה לגדרה והייתה בין מייסדי פלוגת שער-הנגב, שם זכתה להיות האם הראשונה זה היה מאורע בחיי "היחפנים" שהיינו, מאורע ששיווה איזה עומק ומימד חדש לחיינו.
בשער-הנגב פיתחה שרה שדה פעולה מבורך שהיתה בו הרגשת סיפוק של עשייה חלוצית. בהדרכת רבקה ויינשטיין, תיבדל לחיים ארוכים, שלימים היתה לאם הנח"ל, למדה שרה את עיבוד צמר הכבשים והשימוש בו, וכך הופיעו בנוף החיים שלנו הכישור והנול, הכלים העתיקים מתקופת אבותינו, מעשה ידיו של מרדכי ז"ל, שבנה אותם במו ידיו. שרה עשתה נפשות לטוויה ולאריגה והתוצאות היו ברוכות: שמיכות חמות לילדים, מרבדים ושמלות סרוגות וארוגות מצמר כבשים לנשים וסוודרים וכובעים לגברים, הכל תוצרת בית.
שדה ומרדכי היו המשפחה הראשונה בקיבוץ שהקפידה על דיבור בשפה העברית, גם בחיי המשפחה, בהשפעת מרדכי, שלמד בילדותו בבית ספר עממי ששפת ההוראה בו היתה עברית ורצה שהילדים מילדותם, ידברו רק עברית. באותה שנה הוחלט באסיפת הקיבוץ שיותר לא ידברו בחצר הקיבוץ בשפות זרות כדי שהילדים יקלטו את שפת הארץ.
ב- 1942 עברה פלוגת העבודה שער-הנגב להתישבות הקבע שלה בכפר-סאלד. ושוב שרה ומרדכי, ללא היסוס, בין ההולכים, כשרבים רבים נושרים ועוזבים מחוסר כוח ורצון להתמיד במעשה החלוצי. בכפר-סאלד היתה שרה שותפה למאבק בן עשר שנים להכות שורש בקרקע הבזלת של כפר-סאלד. 
מסיים תקופה זאת הסיפור העצוב של פירוד הלבבות -הפילוג בקיבוץ המאוחד.
מרדכי היה אדם מתון שקשה היה לו להכריע בפלוגתא המרה. שדה ומרדכי לא נשארו בכפר-סאלד, גם לא הצטרפו מיד לגבעת-חיים. לבואם לגבעת-חיים קדמה תקופה קצרה מאד של שהייה ברמת-דוד.
וכאן, בגבעת-חיים, המשיכה המשפחה לתוות ריקמת החיים, על שמחותיה ויגונותיה. כאבו שדבורה לא באה אתם ושמחו בגידולו והתפתחותו של משה.
לפני 15 שנים ומעלה בא על שרה האסון הכבד בהילקח ממנה חברה לחיים, מרדכי ז"ל; מותו של מרדכי שינה כמובן את חייה של שדה. באו שנים קשות של בדידות, אך-גם שמחות. זכתה שרה שדבורה הצטרפה לגבעת-חיים עם מנחם ושלושת הילדים ממשיכי הדרך. בשנים האחרונות סובבוה בניה, נכדיה ונכדותיה. היו אלה האורות שבחייה. בערוב יומה זכתה שרה גם להתראות עם אחותה לאחר פרידה ארוכה וקשרה קשר מחדש עם קרובים מעבר לים. חייה אמנם היו חיים רגילים, מסכת חיים ארוכה, לא רדודה, שפרקים אחדים ממנה הוארו באור גדול של שמחת אנוש פשוטה, הולדת בנים, צער ושמחת גידולם. שמחתה להיות סבתא לנכדים מלווה היתה בהרגשה של המשכם של החיים האישיים מעבר למוות ומאידך, פרקים אחרים הואפלו ביגון, בסבל וביסורים. לכל זה מתלווה נאמנות לדרך חיים בקהילה, אם גם לא מסורתית-דתית-יהודית היא ובעלת מטרה.
אותה מחלה שהכריעה את מרדכי ד"ל הכריעה עתה את שרה. אך אם על-יד קברו של מרדכי שהלך לעולמו צעיר יחסית, זעקנו עם משורר תהילים "האם מנור קבר יהללו יה' - עתה, על קברה שלי שרה, אנו מצדיקים את הדין.
יהא זכרה ברוך.

 (דברים על הקבר) אברהם שניר

"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מורה
דרשה צמר ופשתים
ותעש בחפץ כפיה.:.
ידיה שלחה בכישור
וכפיה תמכו פלך."
(משלי ל״א)



שנה למותה של שרה וינט ז"ל

אמא, זכרונה לברכה

חלפה שנה מאז פטירתה של אמא. כה מהר נתרחקה מאיתנו דמותה, דמות "אשת חיל"!
עד כמה רחוקה אמירה זאת מהיות מליצה - ידעו אלה אשר הכירו את אמא משחרית ימיהם של עולי תנועת "בוריסיה" לארץ-ישראל, והכשרתם בשער-הנגב לקראת יסוד כפר-סאלד.

שם החלה אמא מסכת של עבודות כפיים, שנתמשכה ונשתזרה בחייה כחוט השני, כמעט עד כלותם.

קורס לחלוצות באריגה וטוויה - שרה וינט


אמא נתברכה בזריזות ידיים ומרץ עשייה, ולא היו אלה מעולם בבחינת "עושר השמור לבעליו-לדעתו". בשער-הנגב נהנו החלוצים, מייסדי כפר-סאלד וראשוני הבנים, מבגדי צמר - מעשי ידיה להתפאר - מגבינת צאן שאמא החמיצה והכינה. 
קורסים לעיבוד וטוויית צמר הודרכו בעזרתה ובהנחייתה. אמא עסקה אז אפילו בעיבוד העור, ומובן שידה גם בבישול.
בכפר-סאלד נמשכה עשייתה רבת-הפנים של אמא. 

שרה וינט בפינת האפייה במטבח בגבעת חיים



זכורה לנו עבודתה במתפרה לאורך תקופה, אבל גם באפיה (ואף במאפיה של הקיבוץ, ואפיית הלחם) מצאה בקלות את מקומה. ותיקי הקיבוץ, מיוצאי כפר-סאלד, ידעו לספר לנו שכאשר אמא היתה מבשלת את הכרוב הממולא בכפר-סאלד, שכחו הצמחונים ליום אחד את צמחוניותם...

קורס לחלוצות באריגה וטוויה 



מעגל הגשמה נסגר לרווחתה של אמא לפני כ- 18 שנים, כאשר עלתה אחותה היחידה לארץ ומצאה אצלנו בית חם בביקוריה. אבל שמחת איחוד המשפחות לא ארכה, ואמא נדרשה שוב לכוח סבל רב כשעמדה (ותמהנו מהיכן לה כוחות נפש כאלו) מול מחלתו של אבא ז"ל, והיתה לימינו בשעות וזמנים קשים ומכבידים.

משפחת וינט משה, דבורה, שרה



אמא זכתה לראות הרבה נכדים, טיפלה בהם ועזרה ולא ידעה לאות בנכונותה ואהבתה אליהם ואל צרכיהם.

אל מחלתה התייחסה במה שנראה כשלוות ההתיחסות אל גורל, והשתדלה מאד לא להטריד בגינה. את יסוריה שמרה לעצמה, ובריאה בהשקפתה המשיכה בעבודה, ואף דבקה בה.
לעתים נראה היה שהאמינה שככל שתמשיך לעבוד ולקיים שיגרת-ימים - יתארכו ימיה.

אף כשנולדה נכדתה האחרונה, חודשים מספר טרם פטירתה, עזרה ככל יכולתה, ואף מעבר, ברצותה להקל ולתרום בכל אשר תוכל.

אופטימית היתה עד ימיה האחרונים.
נשמור זכרה בפינה חמה בליבנו.

דבורה ומשה



שרה ומרדכי




שרה עם הנכדה הרי שרה וינט עם הנכדה הרי



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור