כניסת חברים ותושבים

יוסף הורוויץ
תאריך לידה:
10/1/1910
תאריך פטירה:
4/12/1981
תאריך פטירה עברי:
ח' כסלו תשמ"ב



עם פרידה 
זה שלושים ימים שיוסף איננו. עלי להודות, עדיין לא חדרה העובדה למלוא הכרתי ותודעתי...
כמעט חמישים שנה עברו אחרי שנפגשנו בדרכינו לראשונה, ומאז חיינו בצוותא - בחברות וידידות גוברת והולכת, ובמציאות שקיבלה מימד של קביעות טבעית.
נוכחנו שבריאותו נפגעה לפני שנים אחדות וכוחו הפיסי ירד, אבל חשיבתו - לא במאומה. גם בחוליו נשאר מה שהיה. עד הקץ. ועתה, משהושלמה הדרך המשותפת. הארוכה כל-כך, טרם נוצר המרחק הדרוש לקביעת סוף-פסוק. 
טרם השלים הלב עם האבידה, הקשה למשפחה, לידידים, לבית הקיבוצי.

פרידתנו מיוסף היתה "אילמת" על-פי רצונו. אבל היום חלה עלינו החובה להזכיר אותו בפה מלא, אותה חובה מעיקה ומרה, אשר מוטלת על עדת מתאבלים, חובה שהיא חלק בלתי נפרד מחוקת החיים עצמם.

סקרו לפנינו את תולדותיו. בין השורות - ובמשולב עם שלל הרשמים מאישיותו - קמה לנגד עינינו דמותו בקווים ברורים ובהירים: בן למשפחה יהודית-מסורתית, משכילה ומושרשת בקהילה עתיקה, תלמיד שקדן המגיע מוקדם לידי הכרה עצמית, בוחר דרכו ומתמיד בה בעקביות, הממזג רגש והגיון מיזוג מצוין.

עודנו צעיר, נער כמעט, הגיע לידי היכולת להבחין בחולשות קיומם הרוחני והגשמי של יהודי התפוצות. מכאן אימוץ התודעה הלאומית והדחף לבקש צדק חברתי וערכים סוציאליים חדשים. הטיב לראות, שבחברה היהודית הקונוונציונלית בגולה ניתן משקל-יתר ל"בעלי-המאה", לאין שיעור יותר מל"בעלי-הדעה". והדבר קומם אותו.

מחונן היה לא רק בכשרון למידה, אלא גם בכוח שיפוט עצמאי. את החיובי שבהלכה האקדמית-ההומניסטית, שלימדוה בימים ההם במכללות אירופה, ספג לתוכו והטמיע - עד שנעשה חלק של אישיותו.
לכן, לא מקרה הוא כלל שנמנה עם ראשוני תנועת-הנוער ומעצבי דרכה, דרך שיכלו  ללכת בה רבים, כאשר הגיעה שעת המבחן הגורלי. יוסף בחר בהגשמה חלוצית בימי העליה החמישית (בראשית שנות השלושים), בחר להשתלב בחברה השיתופית-קיבוצית, והכרעה זאת היתה מלווה בוודאי לבטים לא מעטים. לכאורה, לא היה "פועל מברייתו", כפי שהיינו מגדירים בימים ההם. מלחמת-הקיום האכזרית לא השאירה אז הרבה ברירה, ויגיע-כפיים היה מודד יחידי להערכת בן-אדם. כל כוח רצונו נאלץ יוסף לגייס כדי לעמוד בתביעה ולצאת יום יום לעבודה גופנית מפרכת. ולא רק רצון, גם סגולה נדירה אחרת הוכיח: לקבל עובדות כמות שהן לא מתוך השלמה סבילה, אלא ברוח אופטימית - ואפילו, בחוש בריא של הומור. אופטימיות זאת ואותו הומור דק - יבש מעט, אבל לעולם קולע - הם שעמדו לו ליוסף, הם גם השפיעו על אחרים. תמיד ידע, מה יכולתו, במה תרומתו והיכן גבולותיו.

הנה, זמן קצר אחרי גמר מלחמת-העולם קם באסיפת הקיבוץ ואמר: "אני רוצה לפעול להצלת יהודים לפי אפשרויותיי. לא יכולתי, לא מתאים הייתי לאחוז בנשק ולקחת חלק פעיל במלחמה הזאת. עתה הגיע תורי להתגייס למען הצלה ועליה. כאן, אני מרגיש, יש לי מקום, עכשיו חייב אני לתרום את תרומתי". דברים פשוטים וכנים אלה שכנעו את הכל. 

כוח שכנוע גילה לא רק במישור האישי. השפעתו נבעה ממידותיו; צניעות, עקביות ונאמנות לעקרונות שגיבש לעצמו, מחשבה שקולה. היטיב לנתח מצבים, להבחין ולהבין, ותבונה זאת הבטיחה לו הצלחה במילוי תפקידים ארגוניים, ניהוליים וחברתיים, שהטילו עליו או שהעמיס על עצמו. בכך מצא ודאי את סיפוקו, ובכל השטחים הללו רב חלקו בעיצוב נוהל ונוהג בחברתנו.
עם זאת לא נחלש אצלו אף לרגע העניין גם במתרחש מעבר לד' האמות של הבית. ומעל לכל פתוח היה לזולת, איש רעיונות ורכש לו ידידים רבים הודות לאופיו האיתן.

התקופה-האסכולה, שגדל בה יוסף, חולפת. עידן המחשב והטלוויזיה עשוי לטפח אולי דמויות שונות מזו של יוסף אבל אני מאמין כי דרכו בחיים, שהלך בה על-פי רצונו החופשי, מראה גם לבאים אחריו כיוון ומשמעות. בעיקרו של דבר מצא מה ששאף אליו.

מורשת חשובה מסר לבניו ולכל הדור הצעיר בתוכנו. ולנו, לקרוביו ולחוג ידידיו, יישאר חי, כביכול, ומדבר, שותף ובן-שיח, כפי שהיה כל הימים, - בצוותא. אנו רוחשים ליוסף תודה בעד כל אשר נתן לנו. רגש עמוק זה - גלעד אמיתי הוא לדכרו.

לונק ויוסף הורוויץ בחתונה של תמי ויענקלה



חנן פיינברג
(דברים על קבר יוסף ביום השלושים - ט' טבת)

יוסף - האדם והחבר - כפי שהכרתיו
היכרותי שלי עם יוסף התרחשה בסוף שנות החמישים. היה זה עם סיום השירות הצבאי והלבטים של המשך הדרך. עד מועד זה לא הכרתיו היטב. רק ידעתי שהוא שותף לקבוצת חברים שהובילה והנהיגה את הקיבוץ. 

שובו של מחזור א' מהצבא העמיד בעיה חדשה לפני הקיבוץ - כיצד לשלב את בני המשק בחברה, בעשייה ובאחריות לקיבוץ. יוסף היטיב לראות את צרכיו של הקיבוץ כחברים בעלי השכלה וידע בתחומים השונים תוך שאיפות הבנים לרכישת השכלה גבוהה והשכיל לשלב שני צרכים אלה ע"י יצירת מסלול הלימודים של בני המשק.

זכורות לי שיחות רבות אתו, בהן הצליח לשכנעני שטוב יותר להשהות את היציאה ללימודים בשנתיים, ולפני כן לתרום בחקלאות ולהתקשר לענף במשק, ובאותו הזמן לסייע גם בנושאי חברת הילדים. לא קיבלתי אז בשמחה את הצעותיו (ואולי אפילו בלית ברירה), אבל במבט לאחור אין ספק שצדק. מה שאפיין אותו במהלך השיחות אז - וליווה אותו במשך כל השנים שבהן נפגשנו ועבדנו יחד - היה הדיבור השקט, השקול, תוך הקשבה לדעות שהובעו – אבל יחד עם זאת, גיבוש עמדה ודעה החלטיות, הניתנות רק בקושי לשינוי. 
דיבורו היה איטי ומדוד, הסיגריה מלווה אותו כל הזמן (תמיד הסיגריות הזולות ביותר), מגלגל מחשבותיו בראשו בעל המצח הגבוה - עד שיכולת לשמוע תנועת גלגלי המחשבה בראשו. לאחר דקות של חשיבה, אמר את דעתו בבהירות ובהנמקה.

עם כניסתי לתפקיד מרכז משק, נהגנו להפגש ביחד עם חברים נוספים מדי שבת בצהריים לכוס קפה במזכירות. היתה זו פגישה בה שוחחנו על האירועים השוטפים, החלפנו דעות וגיבשנו עמדות תוך ויכוח והקשבה הדדית. השתתפותו של יוסף במפגשים אלה היתה מרכזית. אני הצעיר הקשבתי לדעות וקיבלתי עצות מועילות למילוי תפקידי תוך שותפות ואחריות. זכורים לי הימים של גיבוש נוהלי הקיבוץ לגבי כספי השילומים. היתה זו קבוצת חברים שקבעה את דרכי ההתנהגות אצלנו לגבי כספים אלה (לא כאן המקום והזמן להעריך החלטות אלו, שהן דוגמא מפוארת לגישה קיבוצית, תוך אמונה בעתיד החברה והקיבוץ), יוסף היה בין הבודדים שהוציאו לפועל נהלים אלה בעקביות. שכנע והלך מאיש לאיש,
וכשבחוץ היה, הסכים אפילו לקצת הקלה והתחשבות – אבל הכל בידיעה שדי בפירצה אחת שתמוטט את הסכר כולו. קשה לתאר ולהעריך איזו התמדה ומסירות נדרשו ממנו לטיפול בנושא זה, שלא חדל ממנו עד יומו האחרון. נראה לי שכולנו - ובעיקר בני הדור 'השני - חבים לו חוב גדול על כך.

במהלך העבודה המשותפת שמעתי ממנו סיפורים רבים על פרקים בעברו. תמיד סופרו בפשטות, ללא דרמטיזציה וללא כל התפארות. זכור לי במיוחד סיפורו על שליחותו בגרמניה שלאחר המלחמה. שליחות זו השאירה רושם חזק ביותר. הוא חזה במו עיניו באובדן צלם אנוש, בשואת העם היהודי וקיומו של עולם פליטים בלי בית, משפחה, קרובים ומולדת, ובעיקר ללא אוכל ומחסה. תיאוריו אלה - שחזר עליהם פעמים אחדות - יצרו עבורי תמונה חיה וברורה של תקופה זו שבה נמצא יוסף כשליח הצלה לשארית הפליטה.
יחס מיוחד היה בו לנושא השליחות והפעולה בתנועה. תמיד טען שיעודו האמיתי של הקיבוץ לאחר בניית הבית עצמו - בפעילות תנועתית רחבה.
הוא ראה חשיבות רבה ביציאת בני הדור השני לשליחות בחו"ל, וזאת על מנת להכיר את העם היהודי, לפתח רגישות כלפי בעיותיו ולהביאה בחזרה איתם לקיבוץ עם שובם. בקודה זו של השתלבותם של חברים מהקיבוץ בפעילות ושליחות והתרומה ההדדית מכך לפרט ולחברה היתה אחת מאבני היסוד בראייתו של יוסף את השילוב הנכון ומטרותיה של חברה קיבוצית.
יוסף האמין שיציאת חברים לפעילות בתנועה מסיטה את נקודת הכובד מהצרכים החומריים של-שיפור רמת החיים להחלצות ליעדים ומטרות חטובים יותר בעיניו.

נושא נוסף שיוסף היה מעורב בהקמתו. פיתוחו ויקיומו היה בית הספר לחינוך מיוחד.
הקמת מוסד כזה בתחומי הקיבוץ נראתה לו רצויה וחשובה לצורך גיוון תעסוקת החברות והגשמת יעוד חינוכי סוציאלי במערכת הישראלית. הוא האמין בזכות קיומו של מוסד זה, וזכורות לי השנים שמלאתי תפקיד רכז כלכלי וניתוחים כלכליים הראו בודאות הפסד למוסד זה. ישבנו בינינו ארוכות בהנהלת החשבונות לאחר ששאר החברים סיימו עבודתם והתווכחנו בינינו על המסקנות שיש להסיק מהניתוחים הכלכליים. נסיון חייו, ששיקולים כלכליים אינם צריכים להיות הראשונים והיחידים בשיקול - גם אם הם חייבים להילקח בחשבון שעה שמחליטים על כיווני עשייה, היוו את המוטו של גישתו. מכאן גם ניתן להבין את סירובו העיקש ללכת להשקעות בניה בבית הספר המיוחד ומאידך - רצונו העקבי להמשיך בקיומו של המוסד. עתה, כשהמוסד גם רווחי וגם נמצא בתהליך בניה, ניתן לומר שעמדתו קיבלה את אישורה וזכותו רבה מאד בכך.

ישבנו יחד שנים רבות בועדה הכספית - אותו גוף מצומצם שמתפקידו להמליץ למזכירות על המדיניות הכספית במובן הרחב. בועדה זו, שהנה פחות או יותר קבועה במשתתפיה, תמיד ניתן משקל מיוחד לדעותיו של יוסף. הן הציגו תמיד היבט רחב יותר, מעבר לאופק הקרוב, תוך שילוב נסיון רב בחיי הקיבוץ ואמונה תמידית ביעודיו.
הירידה בתחומי האחריות הישירים והעבודה בשטח צר יחסית בהנהלת החשבונות. לא גרעו במאום מהתערבותו הרחבה בנעשה סביבו.
לא אחת ביקש לשמוע דעתי על מאמר כלשהו שקרא ב"אקונומיסט" (שאפילו לא חלמתי לקרוא אותו). ורצה לדעת עמדתי בשאלות מדיניות כלכלית רחבה וגלובלית, ובאותה נשימה יכול היה להעלות בעיה פילוסופית כלשהי, שהגיע אליה עקב קריאה בספרות מסוג אחד.
שיחות אלו ציינו את האיש, שמעולם לא תחם עצמו לשטח הצר של עיסוקו העכשווי ואופקיו התרחבו והלכו. 

עם פרידתנו מיוסף לא נחטא לאמת אם נאמר שבמערכת התפתחות הקיבוץ ב-25 השנים האחרונות היתה נוכחותו בעלת חשיבות ומורגשת בתחומים רבים וחשובים תוך צניעות, חוכמת חיים, חברות, רעות - שמעטים ניחנו בהם.
היה אדם וחבר, איש הגות ומעשה, וחסרונו יודגש בודאי בחברה כולה, ולי אישית במידה גדולה.
יהי זכרו ברוך          
גדי גיל

יוסף ויענקלה ושאול הורוויץ במועדון החברים



חברי יוסף
יוסף ז"ל היה חברי לעבודה במשך שנים רבות, ובשני מקצועות: רעיית הצאן והנהלת החשבונות, קודם בגדרה, אחר כך בכפר-סאלד ולבסוף בגבעת-חיים.
בגדרה סביב שנת 1940, כאשר דבר עלייתנו על הקרקע נעשה ודאי, התחלנו לשלוח חברים להכשרה. יוסף נשלח להכשרה לכפר-גלעדי, בענף הצאן, שם קרתה לו תאונה בשעת טיפול במקצצת ירק: אצבע יד ימינו נקטעה. נכות קטנה זו הפריעה לו בעבודת החליבה. כשאמרתי לו שגם אני אינני בין הזריזים, (חיים הורוויץ ייבדל לחיים ארוכים ויצחק־ברליבר ז"ל היו חולבים מהירים יותר), לא רצה להתנחם. הדוקטור למשפטים רצה להיות רועה צאן מושלם. רצון זה לההפך לפועל, שהפגין יוסף, היה אופייני לאלפי הצעירים שזרמו אז לארץ. יוסף היה נציג אותנטי של זרם כביר זה.

בגבעת-חיים התברר שאין קיום לענף הצאן מפאת חוסר מרעה והענף, שהיה רק בתחילתו, חוסל.
לאחר שנים נבחר יוסף למזכיר, אני הייתי בשליחות בחו"ל, ולבסוף עבדנו שוב יחד בהנהלת החשבונות לידי יוסף נמסרו שני שטחי עבודה שונים לחלוטין: שטח אחד היה - כל הקשור ל"תנובה", קניות ומכירות. השטח השני - חלק של מערכת הטיפול בפיצויים מגרמניה,
בעבודתו זו עמד בקשר עם אפרים פרנק. אם אמרתי מלה טובה על עבודתו זו, מיהר להעמידני על כך שאפרים הוא הוגה הרעיונות, הכוח המניע - והוא רק המבצע. זה היה נכון אבל באיזו התמדה, מסירות ונאמנות בוצעה עבודה זו! כמעט עד ימיו האחרונים...

יוסף היה צנוע, יותר מזה - היה עניו. זו היתה תכונה יסודית באישיותו.
הייתה עוד עבודה עונתית שעסק בה במצוות המזכירויות שלבד במשך השנים: הוא ערך מדי שנה בשנה את תקציב הוצאות הקיום באותה מסירות והתמדה שהפגין תמיד, אם כי ידוע לי שאת העבודה הזו לא חיבב. בשיחותינו נתן ביטוי לכך שכאילו הוא קובע את רמת החיים ושמח כאשר חדל לעסוק בזה.

כשהייתי צריך ללבן איזו סוגיה מבחינה עקרונית, או הייתי צריך להסיק מסקנה מבעיה סבוכה שהיתה יכולה להיות כזאת או אחרת, הייתי תמיד נעזר ביוסף, בשכלו הטוב, הבהיר.
הוא יחסר לי מאד.
אברהם שניר

יוסף עם שאול הורוויץ מתחת לחופה 1971

* * * 
כשנה אחר הגיענו למשק, בשנת 1958, בעת שיוסף היה מזכיר המשק, נפגשתי אתו לראשונה בתוקף תפקידו. היה זה בעת הדיונים בשאלה - האם להמשיך בטיפוח הגרעין של הכיתות המקדמות, שבאותם ימים היה ידוע בשם "כיתות בנימין". הרשימו אותי אז שלוש תכונות של יוסף, שהקלו עלי בהצגת כוונותיי ותוכניותי: יכולת ההקשבה שלו, רצינותו ויסודיותו. האיפוק והצניעות שאפיינוהו מנעו ממני לדעת כי יוסף היה מצוי ומנוסה בהרבה מושגים, לכאורה "מקצועיים", כגון קשיי הסתגלות של ילדים ונוער, דימוי עצמי, הזדהות וכדו'. כאשר הסברתי ונימקתי לא טרח להפסיקני ולציין כי אין צורך להסביר. רק בשנים הבאות, כאשר היטבתי להכירו, הבינותי כי יותר ממה שהוא למד להכיר את הנושא, הוא שקד על לימוד... כוונותי ומהותי.

חלפו עשר שנים עד ששוב נפגשנו בתוקף תפקידו. יוסף היה ליו"ר הנהלת הכיתות המקדמות, כאשר המוסד מנה כבר קרוב ל-100 חניכים. יוסף קיבל על עצמו תפקיד זה באותה יסודיות ורצינות בה התייחס לדיון הראשון אשר קבע את עתיד המוסד. היה זה יוסף אשר הניח את היסודות. למיסוד המסגרת החינוכית המקדמת, וממנו למדתי את העקרונות והדרכים בהכנת תחשיבים, הצעות תקציב וכל אשר היה קשור בצד הכלכלי של המוסד. אך באותה מידה בה הדגיש את החשיבות שבאיזון ההוצאות וההכנסות של המוסד, היטה אוזן קשבת לבעיות כוח-אדם של המוסד, קשרינו עם מוסדות אזוריים, תנועתיים וממלכתיים, ולא אחת השיא עצה נבונה שהיתה ברבות הזמן לחלק מן התשתית של המוסד.

בשנים אלו, בשעת ישיבת הנהלה או בעת פגישות חודשיות קבועות, התגלה יוסף כבעל חוש הומור ואף רוח "שובבה", כמו למשל באותן ישיבות אותן היה פותח בהצהרה כי הוא מציע לפתוח את הישיבה בדיון בבעיית ... הקוניאק. וזה היה הרמז כדי לשלוף מן התיקיה את בקבוק הקוניאק, ממנו היינו לוגמים לגימה צנועה לפני ישיבות ארוכות בלילות החורף - שלא אחת היו סוערות וקשות, אך תמיד הסתיימו ברוח טובה.

באחת הפעמים שמעתי את אחד החברים הצעירים מכנהו בתואר "קולונל". יוסף קיבל את הכינוי ברוח בדוחה ובחיוך, והייתי צריך להפציר בו לא במעט כדי לשמוע מפיו מקור הכינוי, וכאשר סוף סוף הצלחתי לפתוח ליבו וזכיתי לשמוע קטעי זכרונות מן התקופה בה שימש קצין אונר"א. ישבתי מרותק לתיאור חוויותיו ממחנות הפליטים באירופה אחר מלחמת העולם השניה, אותם סיפר באיפוק ועדיין בסערת רגשות עצורה.

מבחינות. רבות היה יוסף עבורי "נציג המעביד" - נציגו של הקיבוץ כלפי עובד שכיר. אין לי ספק כי לא היה זה תפקיד לרוחו של יוסף, אך הוא מילא אותו בהגינות, תוקף מוסרי ובתרבות של יחסי אנוש שהקלו על שנינו, כי מעל לכל הוא היה חבר, עמית.

עבורנו, בכיתות המקדמות, הוא היה לסמל של תקופה. עבורי, אישית, זה היה פרידה מחלק חשוב ומהותי במפעל משותף.
בנימין שפריר

לזכרו של ידידי יוסף ז"ל
שלוש פעמים נצטלבו דרכינו, ושלוש פעמים שיתפנו פעולה זה עם זה.

בפעם הראשונה נפגשנו על אדמת גרמניה בשנת 1946/7, כאשר יוסף פעל שם במסגרת המשלחת הארץ-ישראלית לשארית הפליטה. מרכז המשלחת היה במינכן. רוב השליחים מילאו תפקידיהם במחנות הפליטים, ואילו יוסף קיבל על עצמו תפקיד ייצוגי, מעין דיפלומט, בשם המשלחת בעיר פרנקפורט - עיר הולדתו - בה נמצא המטה הכללי של צבא הכיבוש האמריקאי, המרכז של ארגון הסיוע של האומות המאוחדות, וגם היועץ לענייני היהודים אצל המפקד העליון האמריקאי, הרב ברנשטיין. 

יוסף קשר במהירות קשרים מצויינים עם מוסדות אלה ועם היועץ וקנה לעצמו, ע"י הופעתו ופיקחותו, השפעה רבה במוסדות אלה ואצל היועץ. 
אני באתי לגרמניה, ולעתים גם לפרנקפורט, כשליח המוסד לעליה ב'. תפקידי היה לארגן ולקדם את "הבריחה" של שארית הפליטה אל תוך גרמניה, ומשם אל הנמלים בים התיכון. פעולות "הבריחה" היו בלתי רשמיות, ולעתים היה צורך לקבל כיסוי, עזרה ותמיכה מצד המשלחת, וכך קרה לא פעם שביקשתי וקיבלתי עזרה על-ידי הקשרים הטובים של יוסף ועל-ידי ההשפעה שהיתה לו במטה הכללי ואצל היועץ.
גם משקלו בין השליחים היה רב והוא היה חבר בועדת חברים של המשלחת.

שנינו חזרנו לישראל בשנת 1948, כל אחד לקיבוצו, אבל נפגשנו שוב כאשר החברים מכפר-סאלד התאחדו איתנו בגבעת-חיים בשנת 1952. יוסף לא מילא בהתחלה כל תפקיד ייצוגי, אלא עבד בצאן במשך כמה שנים ואחר כך, במשך שנתיים, בועדת הקליטה של האיחוד, בה הייתי חבר קודם לכן.
שיתוף הפעולה בינינו התחדש בחודש ינואר 1958, כאשר יוסף נכנס למזכירות כמזכיר פנים. במזכירות עבדנו ביחד במשך שנתיים, הוא כמזכיר ואני כגזבר. שנתיים אלו היו, מבחינה כלכלית ופיננסית, אולי הקשות ביותר של המשק, כי התקציבים הבלתי מספיקים בלאו הכי שקיבלנו מהסוכנות כבר ניתנו לפני כן והסכומים הושקעו והמשק עוד לא נתן הרבה ולא עמד עדיין על רגליו. הדיונים במזכירות, בה ישבנו ביחד, היו קשים והגזבר עשה הכל כדי לדחות ולצמצם את ההוצאות, ועל המזכיר, מצד שני, היה לעמוד על הצרכים המוצדקים של המשק ושל החברים. יוסף עשה זאת בהצלחה. הוא התייחס בסבלנות ובהבנה לקשיים של הגזבר, ויחד עם זאת ידע לשכנע ולהכריע ולהוביל את המזכירות בשביל הזהב.

מאוחר יותר נזכרנו ביחד, הרבה פעמים בחיוך ובהומור, בישיבות המזכירות הסוערות הללו מהשנים 1958 עד 1960. בשנה זו יצאתי לטפל בפיצויים בחו"ל. בקבלי תפקיד זה הוקם היסוד לשיתוף הפעולה הפורה וההדוק בינינו, שהתקיים במשך 20 שנה ונמשך עד פטירתו של יוסף. כי יוסף, שסיים את תפקידו במזכירות בנובמבר 1960, קיבל על עצמו בשנת 1961 מידי חיים ויקטור את הטיפול בפיצויים האישיים של החברים שלנו. הוא ליווה את הפיצויים גם בתקופת הקדנציה השניה שלו כמזכיר (1966-64), כאשר נעזרנו ע"י אבנר לס ז"ל, שנכנס גם כן לעבודה זאת.

בענף הפיצויים פועלת, כידוע, מחלקה מרכזית באיחוד, אשר בעזרת בכל משק ומשק על-ידי נציג מקומי. המחלקה המרכזית מייצגת את החברים בחוץ-לארץ, ובארץ מוטל עליה להפיץ את המידע המקצועי בין הנציגים המקומיים וליזום את פעולתם.

מזלה של גבעת-חיים איחוד היה שהחבר שפעל בבית בשטח זה, יוסף ז"ל, התגלה כמשפטן טוב, וזאת בזכות אישיותו והשכלתו המשפטית. התברר שהיה מחויב בכל אותם הכשרונות אשר מאפיינים משפטן, במיוחד בענין ה"סובסומציה", כלומד במציאת ההודאה בחוק שמתאימה לעובדות בכל מקרה ומקרה: היות והוא הכיר טוב את החברים, המועמדים לקבלת פיצויים, ואת קורות חייהם, ידע מה לדרוש עבורם ואיך לבנות את תביעותיהם.

הכרתי והערכתי את שיקול הדעת הזהיר שלו, אשר לא פעם גרם לשינוי בהצעות האימפולסיביות יותר שבאו מצדי - וכך התפתחה והתהדקה השותפות בינינו.

יש לציין גם, שהוא פעל באופן עצמאי בביצוע שני חוקי פיצויים: החוק הגרמני לשוויון בנטל והחוק האוסטרי לביטוח הסוציאלי.

תרומתו של יוסף במערכת הכלכלית של גבעת-חיים, ככלכלן וכמייצב תקציבים וביצירת מסורת כלכלית, היא גדולה ביותר, אך תרומתו בשטח הפיצויים אינה נופלת בחשיבותה. השגנו הרבה מאד בפיצויים האישיים של גבעת-חיים. אך העבודה היוצרת בשטח זה עדיין לא הושלמה, וצר לי מאד שלא.יכולנו להשלים ביחד את המפעל הזה עד לתיק האחרון.
אפרים פרנק

אורי אסטליין עם יוסף הורוויץ - יום האישה 1972



"והנה, יוסף איננו ..."
לפני חמש שנים היה ליוסף התקף-לב קשה. הוא נחרד מיד עד מאד - ואיתו כל הקרובים לו.
לפתע אבדה לו תחושת הביטחון, לא בטח עוד בגופו, נפל ברוחו. בין-לילה השתנתה אישיותו כליל, כביכול. אדם מן החוץ נטה אז אולי להתרשם שהותקף פחד יתר על המידה, ששמר צעדיו - שבועות וחודשים אחרי ההתקף - בקפידה מופרזת. "הרי מחלת-לב איננה נדירה כל כך. "אבל מי שראה אותו מקרוב, כמוני, האמין: אכן עורער שורשו...

לפתע נתגלתה איזו תהום. על משכב חוליו חל מפנה דרמתי-חריף שהיה לא פחות מדאיג מ"התמונה הקלינית". שמא משום עומק וחוסן השורשים שהיה יוסף בהתמדה מכה באדמתנו - בהרבה שטחים ובהרבה מובנים.

הכרתי את יוסף לפני 50 שנה בגרמניה היכרות ראשונה. כבר אז נראה לי מבוגר באופיו, אם כי לא היה קשיש מרובנו ופעלו איתנו בתנועה קשישים ממנו. "מבוגר באופיו" - משמע: שקול ויציב ועקיב. סופר לנו על מעשי שובבות והוללות רבים בימי ילדותו ונעוריו, "מתיחות" מפולפלות ודברי ליצנות, אבל התבגרותו במהרה הושלמה: בין החלוצים בגדרה בלט לי כאחד הרציניים (וספק אם יכולת לקרוא אז, בימי הסער והדחף, לנו לעולים החדשים "רציניים" ומבוגרים). יתכן שאף הוא התלבט בנפשו, כגון כאשר בחר בעבודת-כפיים או בשליחות הצלה או בבחירת מקצוע חקלאי או בעוזבו את כפר-סאלד, אבל את הלבטים חתם בלבבו ואת דרכו נקט ללא היסוס.

בעל-שכל, קפדן, פיקח, אינטליגנטי - עדיפה מכל אלה לגבי יוסף נראית לי המלה חכם.
ובשנים האחרונות אף חכם בגוון החברתי-תפקודי: כאותם חכמי-הקהל וזקני-העדה. כלומר, נבון-עצה ורב-תושיה בחיי הציבור ובצרות היחיד היה יוסף. בכל מצב קריטי היה לדעתו משקל מיוחד. 

יוסף לא נהג לנאום או להרצות על השקפותיו ברבים. דיבר בחסכנות לענין - דיון "פרגמטי".
רות אפילו סבורה שהתקשה בהבעה בעל-פה כבכתב, בגרמנית, מכל מקום, לא היה זה מצבו: הטיב דווקא להתבטא והיה בקי בנבכי השפה והסגנון. 
בתרגום מעברית לגרמנית הפתיע אותי לא פעם - דווקא בדקות ההבחנה הלשונית - גם בקריאה. חוזרת של מאמריו, ששניים מהם תירגמתי והם מתפרסמים בדפים אלה, נוכחתי לראות שמצטיינים הם בתוכנם וברמתם. קו אופייני הוא העדרה המוחלט של כל בימה אישית, אפילו במכתבים מן הקיבוץ או משויצריה בימי לימודיו. מתנגד מושבע לסנטימנטליות ולמסתורין מכל סוג שהוא היה, כמדומני, וגם לנטיה הרווחת "לשוב אל המקורות" ולהתרפקות על העבר בנוסח-בית-אבא. יוסף נמנה כל הימים עם הזרם הרציונליסטי, החילוני.
עם־זאת היה רק למראית-עין "יבש ומפוקח". בהפשרת האקלים הרשמי, בחוג מצומצם ואינטימי, ידוע היה מכבר כמחונן בחוש הומור שנון, כאוהב להתלוצץ בטוב טעם. גם לוגם ברצון מכוס של יין המשמח לב אדם, כידוע, ומטיפה מרה. 

עוד ל"מראית-עין'' אחת; נוקשותו של יוסף כאיש ממסד. נכון, אחדים מן ה"תלויים בחסדי הקיבוץ", וביחוד הדור הצעיר, היו קובלים על חסכנות יתרה, ריסון וצימצום בלי הצדקה.
אבל מעטים בלבד יכלו שלא להתרשם ממידת היושר המוחלט ללא שמץ של איפה-ואיפה, מנקיון כפיו הגמור של יוסף, כשל שופט צדק.

לא, אטום לא היה לקושי, לעמוד בחומרות תקציב ותקנון. ולמרבה ההפתעה ראינו אותו בפירוש מעורב בחוגי הצעירים ומקפיד על קשר חברי עם רבים וטובים. רחוק היה מ"לצפצף על דעת הקהל", הוא השתדל לתהות עליה.

צניעותו היתה שלמה, לא העמדת פנים של ענווה. רק לא להטריד! גם בחוליו כך. לאחרונה נמאס עליו לתת לרופאים, לזולת לבדוק שוב ושוב טיב מצבו - בעיניו חיטוט מיותר וחסר-תועלת. ושמא צדק?... חבל על דאבדין, וצר שאותה סגולה של צניעות מנעה ממנו, כפי הנראה, להרגיש מלוא סיפוק וגאווה על הישגיו עלי אדמות: שזכה לתרום תרומה חשובה כל-כך למפעל, בבניית קיבוץ מתפתח - ולנחת אבות במשפחה מסועפת.
עדי

יוסף במסיבה עם האורחים האפריקאים



מצב הציונות
(מאמר של יוסף שהודפס ביולי 1933 בחוברת "הבונה" ויצא לאור בגרמניה, בראשית שלטון היטלר)

יותר מאי-אז בעבר מצפים אנו במתיחות רבה לקונגרס הציוני הי"ח. אנו - אין זה עוד אותו מיעוט קטן, לא-נחשב ביותר של בנוער יהודי בגרמניה, אשר שמר אמונים לדבר א"י אף בימי שפל בציונות; "אנו" - משמעו כיום רוב רובו של הנוער היהודי בגרמניה. ועוד: גם יהודי ארצות אחרות מחכים להכרעות בקונגרס ציוני זה, אף כאלה שהיו עד-כה דחוקים מענין א"י ולא מצאו עניין בתנועה הציונית. יתר-על-כן: העולם כולו מצפה. בעולם כולו גברה עד מאד ההתעניינות בשאלת היהודים ובמפעל בא"י, ויש רצון לספק את תביעותיהם.

אל מה מצפים אנו מהקונגרס ?
הפעם לא די בדיון על המצב האקטואלי בא"י-פלשתינה ועל תפקידינו קצרי-הטווח. הקונגרס צריך למסור לעולם היהודי ולכל גוי וגוי תמונה ברורה של מצבנו בכל מקום, של עמדתנו ודרישותינו. מצבנו - צרת היהודים. עמדתנו - פתרון השאלה היהודית ע"י בנין ארצם.
דרישותינו הדחופות: שינוי עקרוני של תקנות העליה על-פי קריטריון אוביקטיבי, כלכלי- גרידא: סיוע מוסרי, כספי וניהולי למפעל הבנין ע"י מדינות חבר-הלאומים וביחוד ע"י השלטון המנדטורי; הקלות וטיפוח העליה מצד ממשלות אירופה ואמריקה (הלוואות מטעם חבר-הלאומים). בנוסף על "יוס אימיגרציוניס"  (זכות הכניסה) זקוקים אנו גם ל"יוס אמיגר- ציוניס (זכות היציאה החופשית); עלינו להשתדל שיסכימו לכך העמים שאנו יושבים בקרבם. 

אלה תביעותינו העקרוניות שנוסחו כבר תכופות, ובועידות השלום זכו הן לתמיכות כל המעצמות. אולם מה מאד החוויר במרוצת השנים הרעיון לעשות את ארץ-ישראל לפתרון שאלת היהודים!
עתה יש סיכוי להעלות ולגלות אותו מחדש ולהגשים אותר בעזרת בעלי השפעה בעולם המדיני.

ויחד עם תביעות עקרוניות אלה כלפי העולם הפוליטי בחוץ, בין הגויים, דרושות לנו תוכניות לעבודתנו אנו. אנחנו סבורים, שההכרח בעליה המונית לא"י נעשה ברור ומובן מאליו - עתה יותר מאי-פעם. כן אנו סבורים, שהתוכניות בדבר ביטול ההתיישבות הלאומית והפקרת הקרקע ליזמה חופשית, בלתי-מווסתת, פרטית - תוכניות שהפועלים לחמו נגדן בלהט – איבדו בינתיים בחוגי הציונות האזרחית אהדת הרבים במידה ניכרת.

עתה מתברר לעין כל, שכבר בתקופת-בראשית זו של בנין הארץ ניתנת שאלת העליה ההמונית לפתרון אך ורק בדרך התישבות לאומית-שיתופית, ולא ע"י פעילות מקרית של בעלי-רכוש יחידים. תוכניות ואמצעים למען התישבות כזאת צריך הקונגרס לברר ולהשיג. הסיסמה החדשה בדבר עליית ילדים, רעיון שהשלכותיו לא הובנו עדיין בכל היקפן מחוץ לגבולות גרמניה וארץ-ישראל, צריכה להישמע מעל במת קונגרס זה.

מאמינים אנו בקונגרס. מאמינים אנו שדיוניו עשויים לקדם בהרבה את ענייני עם ישראל ובנין הארץ.

אך לפעמים מתעוררים ספקות. ספקות אם יהיה הקונגרס ראוי לתפקידו ההיסטורי, ספקות אם יורכב באופן שקולו יהיה באמת קול העם הנרמס, הנרדף, המתרושש. מפחדים אנו מנאומי פטפטנים מנופחים בעלמא, העלולים להפוך את הקונגרס על פי דוגמאות זרות למקום של הפגנות כוזבות ומליצות סרק, העלולים להרע ליהודים במצבם הקשה בלאו הכי. עוד יותר מפחדים אנו מפני "בונצי שתוק" שלנו, מפני צניעות יתרה, קטנטנות ופחדנות בדרישות מעצמנו, מעם ישראל ומהעולם כולו.

בכל אתר ואתר התקדמו ההכנות לבחירות התקדמות גדולה. בכל מקום שקלו את השקל, בכל מקום נערכות אסיפות שמושמעות בהן תביעות מהקונגרס. במרכז ההתעניינות עומדים יהדות גרמניה ועתידה בארץ-ישראל. הכל מבינים, שעכשיו הזמן להגשים את חזון המקלט הלאומי, אחרת תהיה הציונות אוטופיה, דמיונית. בימים אלה ישימו-נא ציוני שאר הארצות ליבם לתביעותינו, לתביעות תנועת הנוער החלוצית הגדולה המקיפה אלפי צעירים. ידעו-נא שבעצם בחירתם לקונגרס שותפים הם לקביעת גורלם של אלפי יהודים צעירים בגרמניה. ידעו-נא, שבשיעור תבונתם תלוי, אם יתן הקונגרס לחבר-מרעים יומרני ודברני הזדמנות לנאום נאומים - או לנוער היהודי בגרמניה, שמאיימים עליו חוסר-עבודה ואבדון, קרקע ועבודה. 

זכרו נא דרישותינו:
עליה חופשית והגירה מותרת; התישבות לאומית בקנה-מידה גדול; עליית ילדים!


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור