כניסת חברים ותושבים

מנחם ברון
תאריך לידה:
17/4/1938
תאריך פטירה:
26/2/1982
תאריך פטירה עברי:
ג' אדר תשמ"ב

מנחם ברון והבן ירון - יום האישה 1972

מנחם ברון והבן ירון - יום האישה 1972


זכיתי להיות מקורבת למנחם כ"קולגה", חובבת במקצוע הנגרות, כשכנה, דרך גידול ילדים באותה הכיתה, כשותף בטיולים ועוד.


בדרך כלל הציג מנחם את עצמו כאדם בעל עקרונות וללא פשרות, והתעקש להוכיחם ולקיימם בכל אשר היה ובכל אשר עשה. 

תולדות חייו הלא קלים הביאוהו לידי גיבוש דרך חיים כזו, שבכל רגע ובכל מקום היה לו צורך להרגיש את תחושת הקיום, ובעוצמה רבה. ואכן היתה בו עוצמה, שהתבטאה בכל תחום: בעבודה, בדאגתו למשפחה ובגידול ילדיו; ובכל פעולה שקיבל על עצמו לבצע.


כמו שהקפיד עם עצמו ודבק בעקרונותיו, כך גם ידע להתבדח. כל תופעה או מצב כלשהו הזכירו לו בדיחה או סידרה של בדיחות, ועל-אף שהיו לעיתים מאד סרקסטיות - הוא ידע לספר אותן במומחיות ובחן רב.


מנחם הקפיד מאד לנהוג בהתאם לעקרונותיו ובדבקות יתרה, והוא פיתח לעצמו תיאוריה, שבכל דבר צריכים להיות שלושה מרכיבים עיקריים: עקרון, שיקול דעת ועקביות, והוא טען שאין לערב רגשות בדברים, כי בהם טמון סיכון: זה סימן לחולשה, שמביאה לאבדון.


על זאת היו לנו ויכוחים רבים, כאשר הוא מסרב להודות שדווקא בזכות האכפתיות שלו ומעורבותו הרגשית, הוא יכול בכלל להגיע לידי שיקולים הגיוניים ואף לידי הגשמת שאיפותיו. 

אני זוכרת, שתמיד כאשר הזכרתי לו באיזו חיבה היה מלטף ומריח את הרהיט המוגמר בהסבירו לי כיצד עיבד אותו, שיהיה בנוי חזק וכמה השקיע בעיצובו, שאכן יתאים למטרתו וגם יקרין יופי מהחומר שממנו נעשה, נשימתו היתה נעצרת לרגע.

עוד רגע חשב, ולבסוף ענה לי באלו המלים: "את רואה דברים מיותרים, העיקר הוא שהוא שהרהיט יחזיק מעמד לנצח!" רק יותר מאוחד הודה לעתים ואמר שאם לא היה נהנה הרי שלא היה עושה זאת, אך לא שכח להוסיף "זה לא מה שמנחה אותי בעבודה..." 


חתונה עירית ומנחם ברון

חתונה עירית ומנחם ברון


ביצירת הקן המשפחתי שלו ובחינוך ילדיו השקיע מנחם את כל כולו. כל מי שראה אותו ביושבו בכורסא על כוס קפה ומשמיע אנחות רווחה מתוך הנאה וסיפוק מהבית שיצר יחד עם עירית; או כיצד שיחק עם ילדיו והקדיש להם את שעות הערב - ראה ונוכח בעוצמה הרגשית שהקרינה ממנו. אך גם כאן לא "זנח" את הדבקות בעקרונות. 

בשיחות הרבות שהיו לנו על חינוך הילדים הוא טען, שאסור להיות רכים, וצריך תמיד להעמיד להם אתגרים יותר קשים מהקודמים; שיש להכינם כל הזמן להתמודדות עם החיים כדי שיצר הקיום יהיה חזק - למען והמשכיות קיום האנושות! הוא טען שאין לשבח אותם בפניהם על הישג או הצלחה כלשהי, כי יש בזה סיכון, שלא יתאמצו להצליח בהמשך. לא אוכל לשכוח כיצד סיפר לי פעם בכעס רב על גננת, ששיבחה כל כך את ירון בנוכחות הילד. אני ממש כעסתי עליו בחזרה ואמרתי שאני בטוחה שבלבו פנימה הוא הרי נמס מגאווה ושמח בשמחת הילד, אלא שהוא אינו מעז להודות בכך, ושהוא רק מפסיד מכך שאינו מרשה לעצמו ליהנות מהדבר. 

והנה, למחרת בבוקר נפגשנו על אם הדרך, והוא קרץ לי בעינו ושאל:

"אז מה את אומרת על הבן שלי?" וכשהבחין שנורא התרגשתי מהשינוי שבצורת התבטאותו,

מיד הוסיף ואמר: "מה יש, אני מגזים? מותר לפעמים, נכון?"


במשך הזמן ניכר היה בו, שה"אני מאמין" שלו כלל גם את חשיבות ההתבטאות הרגשית.

זה התבטא הן באווירה בחוג משפחתו, והן בהרחבת חוג מקורביו.


מנחם דרש מעצמו המון, ושבכל מעשיו תהיה שלמות בביצוע. הוא האמין שרק כך יש אכן זכות לקיומנו עלי אדמות. בשל כך היה בעימות מתמיד עם החברה. הוא ציפה מכולם שלפחות ישאפו ויתאמצו להגשים את מחוייבותם למקום ולחברה. העובדה שלא כך פני הדברים קוממה אותו, והוא הירבה להתמרמר על כך. כתוצאה מזה הסתגר והתרחק ממעורבות בחברה, ולעומת זאת הגביר את התמסרותו למסגרת חייו הוא ומשפחתו, וטיפח את פינתו שלו לפי טעמו.


כישוריו הארגוניים ומסירותו לכל תפקיד שקיבל על עצמו מצאו ביטוי מיוחד בהיותו נהג טיולים. יכולת התארגנותו לפרטי פרטים הורידה את כל הדאגות מהמטפלות והמורות.

הוא היה הראשון לפרוק את הדברים מן המשאית, ראשון להתארגנות האריזה ואחרון לטעינה. תמיד ידע היכן נמצא כל דבר, ואף פעם לא חסר דבר. יחד עם זאת, לא חסך בבדיחות לעידוד המתקשים בדרך, ובמיוחד אהב את התכנסות הצוות לאחר השכבת הילדים לישון, הן לשם דיונים על הגשמת עקרונות חברתיים, אך בעיקר לספר בדיחות - והן זרמו להן בזו אחד זו לתוך הלילה., עד שהתחננו לפניו שיחדול, שישאיר משהו ליום המחרת...


מנחם הכיר בכישרונו וביכולתו לתרום בתחום מקצועו כנגר, אך הכיר גם בקשייו לעבוד בצוות. והנה, כאשר קיבל את תפקיד חצרן בתי-הילדים - היה מאושר! ממש התנפל על התפקיד במלוא המרץ והרצון, כי ראה בו את כל האפשרויות למיצוי כישוריו, הן בטיפול  יסודי ושוטף בבתים ובמתקנים למיניהם, והן ביצירת צעצועים חדשים - וכל זה כעצמאי!


הוא לא הספיק ליהנות מכך. דווקא בהשיגו את ההזדמנות להגשמת שאיפותיו - נדם לפתע

לבו.


מנחם איננו עוד איתנו, אך את העוצמה שבתחושת חשיבות החיים ובהגשמתם בדרך הטובה

ביותר - הוא הצליח להטביע בין כל מקורביו - עוד בחייו.


וכך דמותו תלווה אותנו לאורך כל הדרך.


דניאלה קראוס


גיורא ידיד (מרכז) ומנחם ברון (שמאל) בטיול של חוג הנוער בשנות השבעים




לזכר רעי הטוב, מנחם


את מנחם היכרתי מגיל ארבע. גרנו בנהריה, שהיתה באותה עת עיירה קטנה בה הכירו כולם את כולם. יחד הלכנו לגן ילדים ולאחר מכן לבית-הספר. יחד היינו חברים בפלוגה הימית של "הפועל" ובילינו ימים ולילות בהפלגות, בחורף ובקיץ, בחום ובקור.


מנחם התייתם בגיל צעיר מאד מאביו. הוא, אמו ואחיו הקטן גרו בצריף מט לנפול, ללא חשמל, ללא גז, ללא מקרר (עוד אני זוכר את מנחם נוסע על אופניו להביא קרח), שירותים מחוץ לבית (כל כמה חודשים היה מנחם חופר בור סופג). אפשר לומר שילדותו לא היתה קלה.


אמי ז"ל אימצה אותו במידה מסוימת, והוא היה בן בית אצלנו. כיום שומעים קולות רבים המסבירים כל דבר בילדות קשה, החל מאלימות, פשע, חוסר השכלה, חוסר רצון לעבוד וכדו'. כל דבר כזה מוסבר בילדותו הקשה של האדם, בכך שלא פינקו אותו מספיק, שחסר תנאים מינימליים ללמוד, שחלק מעול הפרנסה היה מוטל עליו מגיל צעיר - לכאורה מתכון בדוק לאדם ממורמר, מתוסכל ולא מצליח בחיים.

והמציאות? אדם מצליח, בעל משפחה למופת, בעל השכלה עצמית רחבה כולל שפות, איש שיחה מקסים, בעל מקצוע מעולה, אהוב על כל חבריו ומכריו.


תמיד שמח לעזור לאחרים, והצורה בה טיפל באחיו הקטן עוררה הערצה אצל כולנו. 

לא היה מסוגל לשנוא, אם כי אין לומר שאהב את כל האנשים במידה שווה.


במסכת היכרותנו הארוכה, עוברים אצלי הבזקים של מאורעות שראינו יחד. אני זוכר אותו קוטף תותים מעץ שגדל בחצרנו כדי להגדיל את סל המזונות של המשפחה, את אותו לילה קר וגשום בו שהינו בים עקב התהפכות סירתנו, כשהמורל שלו מסייע לכולנו להתגבר על הקור, את טיול האופניים, שהמורה לא איפשר לו להשתתף בו עקב אופניו ה״בלתי תקניות", את הדאגה לאחיו, שילמד ויתקדם, את השמחה והחוויה של הקשרים בינינו, ובשלב יותר מאוחר בין משפחותינו.


האכזריות והפתאומיות בה הלך מאתנו היוותה, ועדיין מהווה לכולנו, מכה קשה ביותר.

יהי זכרו ברוך!

עלי בלום, ירושלים



אחי

חלפה שנה מאז הלכת מאתנו. 

נעלמו החיוך החביב והבדיחה שתמיד היו איתך, ואיתם הרצינות והיסודיות, שבהם התייחסת לכל מעשה ודבר שתמכת בו.


כאב היית לי, בדמות המורה לי את הדרך ובמשענת להישען בעתות לחץ ומצוקה.


קשה המחשבה כי הותרת את משפחתך ואותנו, וזאת עוד בתחילת הדרך הרגועה, לאחר הסערות הרבות והנדודים בהם ניחנו חייך בתחילת דרכך ובצעירותך.

                                                         

היה שלום! זכרך לא ימוש מאיתנו לעולמים.


שלך- אחיך ומשפחתו


דברים על קברו

עירית, ירון, יואב ואסנת, האח חגי וכל בני המשפחה, -
באנו אתכם, להיפרד מיקירכם - הבעל, האב, האח והחבר האהוב שנגדע מגופנו בחטף, בטרם מלאו לו 44 שנה.
הידיעה המהממת על מותו של מנחם ברון עדיין משתקת את כולנו. רק אתמול ראינו אותו עוסק בעבודתו כחצרן בתי הילדים - עבודה שאהב כל כך. רק אמש פגשנו בו בחברת ילדיו והדואג. הלב מסרב לעכל את הידיעה הנוראה.

רבים מאיתנו לא הכירו את מנחם מקרוב. ידענו כי הוא איש עבודה חרוץ ודייקן, ועם זאת לא קל ביחסיו עם חבריו לצוות. הכרנו את תבונת הכפיים שלו במלאכת הנגרות, גילינו אותו כאב וכאיש משפחה מסור.

מנחם נולד בנהריה בשבת 1938 להוריו שרה ואריה לבית ברון, כבן בכור למשפחתו. אחיו, חגי, נולד שבע שנים מאוחר יותר. 
במלאת למנחם תשע שנים, התייתם מאביו. גם הוא כרע ומת באופן פתאומי, בדרך. המשפחה המיותמת נשארה חסרת כל. 
כבר בגיל צעיר הבין מנחם כי עליו למלא את מקום האב כראש המשפחה. כבר בגיל 14 הוא יוצא לעבודה! בתחילה כעוזר ומתלמד על-יד נגר, ואחד כך כנגר מקצועי לכל דבר, וכך דואג לפרנסת המשפחה.

במסירות ליווה מנחם את אחיו הצעיר ואפשר לו לסיים את חוק לימודיו. 
חברים טובים מבית-הספר שמרו על הקשר עם מנחם. תמיכתם, יחד עם נחישות החלטתו לעמוד על רגליו, אפשרו לו לעבור את ימי הילדות והנעורים הקשים כשהוא מחושל ועצמאי.

את שירותו הצבאי עשה מנחם כחייל קרבי בגולני. 
כשהשתחרר מהצבא עבד במקומות שונים ובמלאכות שונות. היה מפעיל ציוד מכני כבד - בסלילת כביש סדום החדש, המשיך במקצוע הבגרות בתעשיית הרהיטים של רגבה, ושנים מספר הפליג כימאי בצי הסוחר, וכל השנים האלה המשיר לדאוג ולתמוך באם ובאח הצעיר.

זיכרונות הילדות הקשים והטלטולים הרבים הגבירו אצלו את השאיפה לבית שקט משלו. בעקבות אחיו, שנישא לרוחל'ה, בת הקיבוץ, והצטרף לאשדות-יעקב, בחר גם מנחם בדרך הקיבוץ והוא התקבל כחבר בקבוצת דגניה ב'. כאן עבד בעיקר בחקלאות.

בשנת 1970 פגש מנחם את עירית. הם נישאו והקימו את ביתם בתוכנו. מנחם התלבט מספר שנים אם מקומו איתנו או בדגניה ב', אך עם דרך החיים בקיבוץ היה שלם, בשנת 1977 יצאה המשפחה לשנת ניסיון בדגניה, וחזרה אלינו מאוחדת בהחלטה כי מקומה כאן.

בקיבוצנו עבד מנחם בעבודות שונות, בעיקר בנהגות ובנגרות, לאחרונה קיבל על עצמו את האחריות לאחזקה של חצרנות בבתי-הילדים. לא קל היה לו למנחם למצוא מקום עבודה שיתאים לצרכיו. קשתה עליו העבודה בצוות. דרישותיו הגבוהות מעצמו ומאחרים, תביעותיו לדיוק, אחריות, עמידה בלוח הזמנים וההקפדה על טיב העבודה - הכניסה אותו לא פעם למתחים. משום כך היה מרוצה ממקום העבודה האחרון שלו, בו נהנה מעצמאות מוחלטת ויכול היה לשלב את תבונת הכפיים שלו בתחומי עשיה רבים עם יוזמות רבות משלו. כמה טוב כי הערכת עובדי החינוך ותודתם למנחם לא איחרה לבוא, והוא היה מאושר במקומו זה.

מנחם השקיע הרבה ממרצו ואהבתו במשפחתו, לא חסך זמן ומאמץ בחינוך שלושת ילדיו. בדרך, זו רצה, אולי, להעניק לילדיו את אשר הוא לא זכה לקבל בילדותו. ידי-הזהב שלו ואהבתו לעבוד אפשרו לו לעצב במו ידיו בית מטופח שעשוי בטוב טעם, כולו פרי עבודתו.
מנחם הקפיד על כך שאת כל העבודות למען הבית יבצע בזמנו הפרטי.
עבודות שעשה בטוב טעמו ובקפדנותו הרבה נמצאות בבתי רבים מאיתנו. מי חשב שהן תהיינה אחרונות? מי שיער שכבר עתה תהפכנה למזכרות ?

פן נוסף של מנחם, שלא הכרנו, הוא צימאונו לרכוש דעת ולהרחיב אופקים, כשעיקר השכלתו הוא משלים בלימוד עצמי.

מנחם לא חלה ולא נזקק מעולם לשירותי המרפאה. והנה בחטף, כהרף עין כרע ונפל בהתקף לב, והוא עדיין במחצית חייו.

עירית והילדים, 
אני רוצה להאמין כי תמצאו בנו כתף תומכת ולב חם בימים הקשים שפוקדים אתכם. יחד אתכם נשמור גם אנו את זכרו של יקירכם, מנחם, האב המסור וחבר הקיבוץ הנאמן, שהלך ללא עת לעולמו. 
יהי זכרך ברוך
עמרם


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

פרק מספר לא גמור

ירון ברון | 9/12/2015

"למחרת בעת מנוחת הצהריים אני נזכר משום מה באותו בוקר לפני מספר שנים כשהוא בא אליי,

מה לא הייתי נותן כדי לשוחח איתו עכשיו.

חמש בבוקר באחד מחופי סיני, השמש מתחילה לעלות במזרח, צובעת את ההרים מולי באדום. הים כמו מראה,שקט ללא גלים, הכפר שקט ללא נפש חיה בחוץ, כולם ישנים. אני יושב על החוף, רגליי משוכלות,ג וינט ביד, על ירכיי ראש מתולתל של הבחורה מהלילה הקודם, טינה, נינה, לינה, אני לא זוכר בדיוק את שמה, ישנה אחרי לילה ארוך מלא אלכוהול, עשבים וסקס.

מחשבותיי מתפזרות לכל מיני כיוונים שבחיי היומיום אינני מגיע אליהם. בסופו של דבר הן מתמקדות באבא שלי,לא ברור לי למה דווקא הוא, כאן ועכשיו, אחרי זמן רב שלא הרהרתי בו, אבל נסתרות הן דרכי הנפש.

אבי נפטר, ואני רק בן אחד-עשרה.

לעולם לא אשכח את הלילה ההוא בו נפל.

חצי שעה לפני הוא אמר לאימי שאיננו מרגיש טוב והוא יוצא לטייל קצת. לדבריה הוא חזר אחרי זמן מה ואמר שהוא מרגיש יותר טוב.ואז הוא נפל.התעוררתי מקול נפילתו אך לא קמתי,רק אחרי כעשר דקות הגיעו הרופא והאחות וניסו להחיות ואז קמתי לראות מה קורה. עפוף מהשינה ראיתי את אבי שרוע חסר הכרה על הריצפה ומספר אנשים ניצבים מעליו, ואימי בוכה בהיסטריה. סבתי לקחה אותי חזרה למיטה כדי שלא אראה את המחזה,ופקדה עליי ללכת לישון. כל הלילה לא הצלחתי להירדם ,הרבה המולה היתה בבית וגם ידעתי, הרגשתי , שזהו, אני לא אראה אותו יותר. רק לפנות בוקר נרדמתי לכמה שעות עד שדודי העיר אותי והודיע לי , "אבא נפטר." "אני יודע." עניתי לו.

אבי שהיה נגר אומן, מלח, בנה כבישים עם מכונות ענק, אבי שעזב את בית-הספר בגיל חמש-עשרה כדי לפרנס את אימו ואחיו אחרי שאביו, סבי,נ פטר גם הוא בגיל צעיר מאותו התקף-לב, ולמד לבדו בבית מספרים שחבריו הביאו לו, אבי שידע ארבע שפות, שהיה מצחיק עד דמעות, אבי שהיכה אותי כשהייתי חסר כבוד אך אינני נוטר לו על זה, אבי שלא שתה אלכוהול, לא עישן,  וחלה רק לעיתים רחוקות, אבי שהיה חזק, שדרש ממני ולא וויתר, השאיר אותי לגדול ללא יד מכוונת ומדריכה, ללא הסברים של למה ואיך.

"תראה מה יצא ממני,  זה כל מה שאני רוצה. לדבר איתך עוד פעם אחת פנים מול פנים, לשאול אותך את כל השאלות שיושבות לי בפנים."

"באת אליי מספר פעמים בחלומותיי ואמרת שחזרת ממסע ארוך ועכשיו אתה נשאר. והייתי מתעורר בחוסר הבנה אם זה אמיתי או חלום, ולבסוף הייתי מבין שאלו חלומות של נער מתבגר ללא תשובות, רק שאלות, שאת כולן אני נאלץ יום-יום לפתור לבדי ללא עזרתך אבא."

הרבה שנים לא אמרתי את המילה "אבא", בבית כמעט לא דיברנו עליו, וגם עם חבריי, מוריי, והאנשים מסביבי לא הייתי מסוגל לדבר עליו, כל פעם שהוזכר לא חשתי בנוח והייתי מחליף נושא. "כל נעורי לא הוזכרת על ידי אבא,א בל תמיד היית בירכתי מוחי. "בלוויה לא בכיתי, ולא בכיתי מאז כי אינני יכול, ניסיתי מאות פעמים, אך איני יודע איך.

סיני, חמש בבוקר, אני יושב חוף הים מביט, בוהה בנוף המדהים, האדום מולי, לפתע אני רואה נקודה בים ,במרחק, שמתחילה לגדול, ומתקרבת אליי לאט לאט.חושיי מנסים להתחדד ולזהות את העצם המוזר במים, זו אינה אניה או סירה, זה לא דג, אני מאמץ את ראייתי ככל שהעצם מתקרב ואחרי כדקה אני מתחיל להבין שזהו אדם ההולך על המים לכיווני. אט אט אני מצליח לזהות אותו, הוא, כבר ברור לי שזה "הוא", כבר כמאה מטרים ממני וממשיך להלך על המים לכיווני, תוי פניו מתחילים להתבהר, זיעה קרה מתחילה לזלוג על עורפי ככל שפניו מתבהרים לפני." זה לא יכול להיות, זה הגראס, זו הזיה, זה חלום" מחשבות רצות במוחי. הבחורה בחיקי עדיין ישנה את שנת היופי שלה, הדמות מתקרבת יותר ויותר, כבר כעשרים מטרים ממני, וכבר לגמרי ברור לי שזה הוא,

אבי, מהלך על המים לכיווני עם חיוך מרוח על פניו. אני סוטר על פניי וזה כואב, אני ער, זה לא חלום,הוא מתקרב,מתקרב, ללא מילה מניח את ידו על כתפי, אני עוצם את עיניי, פותח אותן... ואבי נעלם, עדיין מרגיש את היד על כתפי, אני מסתובב אחורה ורואה את הדייג הבדואי מהכפר שם את ידו על כתפי ומחייך, "סבאח אל חיר" הוא אומר עם חיוך מלא שיניים רקובות."

העתקת קישור