כניסת חברים ותושבים

צבי פריד
תאריך לידה:
26/9/1905
תאריך פטירה:
2/3/1982
תאריך פטירה עברי:
ז' אדר תשמ"ב

צבי פריד בלונה פארק לחברים בערב בבריכה



צבי הלך מאיתנו לאחר מספר חודשים של התמודדות עם מחלתו הקשה, אשר כילתה אותו באיטיות מייסרת, והוא בן 76 שנה במותו. 
למרות הסבל הנפשי והפיזי שהיה מנת חלקו בתקופה האחרונה, שמר צבי עד רגעיו האחרונים על מאור פניו והשתדל ככל יכולתו להקל על הסובבים אותו.

צבי הגיע אלינו באמצע שנות החמישים בגיל מבוגר, עם מגדה ושני ילדיו - אסתר ואריה.
כל שנותיו עמנו חי בצנעה, קשור ומשולב בעבודת האדמה, מעורה בחוג ידידיו הקרובים, שלם עם דרכו החדשה בקיבוץ.

לזכרו אנו מעלים פרקים מסיפור חייו:
צבי נולד בשבת 1905 בהונגריה בעיר בודפשט, לאמו אילובה ולאביו אברהם לבית פריד.
למשפחה היו שישה ילדים וצבי היה הבן הרביעי. ביתם היה בית שומר מסורת. 
האב, שעסק במסחר, דאג להכשיר את צבי לחיים ושלח אותו לבית-ספר תיכון במגמת מסחר וכלכלה.

בהגיע צבי לגיל 18 נפטר לפתע האב וצבי הפך למפרנס המשפחה. 
בשנת 1930 קיבל קביעות במפעל לתרופות, שם עבד כמנהל חשבונות במשך 12 שנה. 
ב-1932 פוגש צבי את מגדה ואחרי שלוש שנות ידידות הם נישאים ומקימים את ביתם. בשבת 1938 נולדה הבת הבכורה אסתר. כשפורצת מלחמת העולם השנייה, מגייסים את צבי מדי פעם לעבודה בצבא ההונגרי. ב-1944 נלקח צבי לעבודות במחנה כפיה ושנה שלמה נעדר מן הבית. במשך חודשים רבים לא מתקבלת ממנו כל ידיעה. מגדה ואסתר מסתתרות בבית ידידים גויים מפחד הגרמנים והמשטר בהונגריה.

באפריל 1945, בתום המלחמה, חוזר צבי ממחנה העבודה, שבור ותשוש מבחינה נפשית וגופנית. אחרי התאוששות של מספר חודשים מתחזק ושב לעבוד במקצועו. מאורעות המלחמה מביאים את המשפחה להכרה שמקומם איננו בהונגריה הקומוניסטית. 

בקיץ 1946הם מתקשרים עם קבוצת צעירים ציונים וגונבים את הגבול ליוגוסלביה. בעיר זגרב מתעקבת הקבוצה כחודשיים עד שמתקבלת הודעה מהארץ כיצד ממשיכים. תנאי החיים קשים ביותר. חיים מתמיכה זעומה של "אונרא" בבית הרוס. 
כעבור חודשיים מגיעים לעיר נמל קטנה ועולים על אניית המעפילים הבלתי-לגליים "כנסת ישראל". האניה, שבעבר הובילה פחם, מאכלסת 4500 עולים בלתי-לגליים בצפיפות נוראה. לאחר חודש של טלטולים קשים בים, נתפשת האניה ע"י הבריטים ומובלת לנמל חיפה. את המעפילים, ובתוכם צבי, מגדה ואסתר הקטנה, מעבירים בכוח לשלוש אניות בריטיות ושולחים לקפריסין.

חווית הקרב עם חיילי בריטניה מדכאה. חמישה ימים עורכת הנסיעה מחיפה לקפריסין. מחנה העצורים בקפריסין מלא עד אפס מקום והבריטים מחפשים פתרון. לבסוף מורידים המעפילים לחוף. 10 חודשים קשים במחנה צבאי מוקף גדר תיל עוברים על המשפחה. הצפיפות במחנה קשה מנשוא. צבי עובד במשרד המחנה בהנהלת חשבונות, מגדה בעבודות שונות, ואסתר מתחילה ללמוד עברית בבית-ספר מאולתר.

בספטמבר 1947 מעבירים הבריטים את בני משפחת פריד לארץ למחנה עתלית. מגדה בחודשי הריון אחרונים, ובזכות מצבה קיבלה המשפחה היתר מוקדם לעליה. בעתלית מחכים 6 שבועות נוספים להעברה למקום הקבע. ימים ספורים לפני הלידה מקבלת המשפחה מהסוכנות בית במגדיאל ועוברים לגור שם. במקומה החדש נולד הבן אריה - הצבר של המשפחה. צבי הולך לעבוד לפרנסתו בפרדסים בקטיף. בשל אי-ידיעת השפה העברית אין הוא יכול לעבוד במקצועו - ניהול חשבונות. הוא עובד בכל עבודה שנדרשת - בחקלאות, בבנין, בסלילת כבישים, ולבסוף עושה הסבה מקצועית ועובר לעבוד בבית-חרושת לסריגים. כל מקום טוב עבורו - העיקר להתפרנס בכבוד בכוחות עצמו ולא להזדקק לעזרה.

הימים - ימי קום המדינה, מלחמת העצמאות והשנים הראשונות שלאחריה, הצנע והמצב הכלכלי הקשה. משפחת פריד מתגברת על כל הקשיים ולאט לאט מתבססת.

בשנת 1955 מחליטה המשפחה להצטרף לקיבוץ. אסתר, הבת הבכורה, מתחנכת בתנועת הנוער העובד ומשפיעה על ההורים לעבור לקיבוץ. גם צבי מעוניין להתנסות בחיי קיבוץ, הנראים לו כחיים ערכיים יותר. חינוך הילדים בקיבוץ קוסם לו.

המשפחה מגיעה אלינו. צבי נקלט במהרה בענף המטע, עובד בתפוחי-עץ ובכרם, יותר מאוחר במטע האגסים. אחרי שנת מועמדות מתקבלים צבי ומגדה לחברות בקיבוץ.

צבי בבית האריזה לתפוחים (מחסן משק)



למעלה מ־ 25 שנה התמיד צבי בעבודת האדמה, בחקלאות. איש עמל חרוץ ומסור היה. צנוע ועניו חי בינינו כל השנים. אהב את משפחתו ושמח בחלקו. בשעות הפנאי התמסר צבי למלאכת האריגה והרבה לעסוק בצילום. בביתו נשארו למזכרת מרבדים ססגוניים, מעשה ידיו.
עם מגדה, אסתר, אריה והנכדים - כואבים אנו את מותו.
יהי זכרו ברוך!

צבי ומגדה



צבי פריד
דברים שנאמרו ביום ה- 30 למות צבי פריד.
30 יום חלפו מיום מותו של צבי ודמותו המוצקה חקוקה לנגד עינינו כפי שהיה בימי חייו.
זקוף ובעל הופעה נאה, מחייך בכל פגישה בשעת אמירת שלום, מעט כבד שמיעה אך מקפיד שלא להחמיץ מילה, ער למתרחש סביבו.

את צבי הכרנו בשנות החמישים לחייו, מגשים מעבר קיצוני מחיי עיר לחיים בקיבוץ ולעבודת אדמה.

בתקופת לימודי ובעיקר לאחר ששבתי עבדנו יחד במטע התפוחים ולאחר מכן באגסים. צבי נטל על עצמו האחריות לפיתוח וטיפוח  לכל עץ, כאילו תינוק היה - לנקיון סביב העצים, להזנה, לגיזום ועיצוב ולריסוסים במועדם. כל עץ בשטח היה מוכר לצבי.

במשך שעות ארוכות היה שוקל שקיות חומרי ריסוס ומכין לנו את הריסוסים ללילה, החומרים הרעילים, האבק החודר לכל פתח בגוף לא הרתיעוהו. תמונה שכיחה היתה יציאתו מתוך המחסן כולו מאובק כאילו הופיע מתוך ענן.

מתוך שאיפתו לשלמות, לעיתים קרובות מוגזמת, היו לנו לא מעט שיחות מקצועיות ומעשיות כיצד לחלק את אמצעי הייצור המוגבלים, ובעיקר בשאלות כח אדם. לא פעם השיחות היו קשות, אך הן אף פעם לא גלשו מעבר לעניין הנדון ומרגע שהתקבלה הכרעה גם אם לא לרוחו של צבי, הוא פעל בהתאם להחלטה ולתוכנית שהותוותה.

צבי היה בן הראשונים שהבין שניתן להמשיך לעבוד בענף חקלאי מעבר לגיל שישים ולמצוא סיפוק בעבודה. חוסנו הגופני והנפשי עמדו לו לא פעם בשעות משבר. וכך מצא את האיזון בין הרצון להעביר ידע להיות שותף לאחריות ולתת הרגשה לצעירים שדרכם היא המובילה.

עם עקירת המטעים המשיך צבי ברומן שלו עם האדמה והעבודה הפיזית והשתלב בענף המים. צבי מפחית את שעות העבודה ומוצא לו אפיקי ביטוי חדשים - צילום ואריגה.
זכורים לי ימיו הראשונים כצלם חובב; חוקר שואל ושוקד, עד שהגיע לשלמות שאותה חיפש,
ועל כך יעידו מקצת מן התמונות התלויות בביתו.

בשנה האחרונה הזדמן לנו להפגש פחות, תמיד עם בת שחוק, המכסה על כל צרותיו וכאביו. גם בשעותיו הקשות שמעתיו אומר: "יהיה טוב".

בחודש האחרון לחייו ביקרתיו מספר פעמים בבית החולים, ובכל ביקור התפעלתי מיכולתו לשמור על הופעתו החיצונית הגאה - אצילית.
רק שכיבתו הסגירה את היותו חולה אנוש.
בזכרוני נשאר צבי זקוף קומה, שזוף, כדמות איכר חסון ובריא בגופו ובנפשו.
                                                  
יהי זכרו ברוך 
חנוך מיכאלי.


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

הפרידים...

אריה פריד | 29/2/2016

ימימה והיידי שלום

מאוד מרגש!!

התרגשתי עד דמעות מהמחווה האצילית של כתיבת פינת הזכרון לזכר הורי מגדה וצבי. זו ממש אצילות...וכתיבה נהדרת ומדוייקת.

הפינה תישמר לדורות הבאים ואני מקווה שכך ייזכרו מגדה וצבי לדורי דורות.

העברתי לכל בני משפחתי ואני חושב שכולם שותפים לחוויה ולתודות.

המון תודות ממשפחת פריד


העתקת קישור