כניסת חברים ותושבים

מרסל וייל
תאריך לידה:
17/5/1899
תאריך פטירה:
22/10/1982
תאריך פטירה עברי:
ה' חשון תשמ"ג

מרסל וייל בהנהלת חשבונות בצריף הצהוב



ביום השנה למות מרסל וייל 

שלום למרסל וייל;
נפרדת מאיתנו על קצות האצבעות כאדם שאינו אוהב להתבלט ולהידחק קדימה - לגמרי לא.
למרות זאת היית היהודי הראשון משטרסבורג שהגשים על גופו את המטרה של הציונות. 
אתה שימשת דוגמה לרבים שבאו אחריך, לפעמים שנים רבות אחריך.
היית חלוץ במלוא מובן המילה. נמנית עם סוג האנשים שלדאבוננו עומד להעלם. 
הסיבה אינה רק בהרפיה של כושר העמידה האנושי של בוני הארץ היום וחלוציותם, אלא גם מפני שהיום אין איש מוכן עוד להתמסרות ולוויתורים כפי שאתה ורבים מדורך היו מוכנים.
אתה פארת את הכיבוש של ארץ ישראל דרך העבודה הפרודוקטיבית, דרך חיים פשוטים (התנגדת למותרות), כל אלה קשורים באידאל, במילה אחת: קיבוץ.

בשנת 1942 לקחת חלק ביסוד של הקיבוץ כפר-סאלד, קרוב לגבול הסורי (לא רחוק מהעיר קרית-שמונה של היום. אז היתה שם רק תחנת משטרה של השלטון המנדטורי במרכזו של כפר ערבי). החברה, שאתה היית חלק ממנה, השקיעה בקיבוץ את כל כוחותיה ואהבתה לאדמת ישראל.
צערך הגדול, שאף פעם לא התגברת עליו ממש, היה "הפילוג" - תוצאה של החלטות פוליטיות. הפרידה מהנוף ההררי של הגליל גרמה לאכזבתך וכאב-לבך.

חברתך, שותפי גורלך, התחילו לבנות מבראשית קיבוץ חדש ושמו גבעת-חיים איחוד, לא רחוק מחדרה - על חולות חשופים. התנאים היו שונים מאוד וההתלהבות כבר לא היתה כמו פעם. 
שם, בבית הקברות של קיבוצו, התקיימה הלוויתך. בדרכך האחרונה באו ללוותו הרבה חברים יקרים, רבים מתנועת ״התקוה״ שחיים היום בישראל.

תנועת הנוער ״התקוה" היתה התנועה הציונית הראשונה בשטרסבורג. במשך עשרות בשנים היא היתה היחידה שדיברה על הגשמה - זאת היתה תנועתך!

המעשה היה הדדי: אתה הדרכת את הצעירים, והצעירים נתנו לך את הכוח להמשיך. ההתלהבות ינקת מתוכך. בתקוה זו העיקרון החינוכי החשוב ביותר היתה הליכה למרחקים ארוכים. המאמץ הגופני שהשקעת, היופי של הטבע והתענוג ללכת תוך כדי שירה גרם לשמחתך והנאתך. למרות נכותך טיפסת על ההרים הגבוהים ביותר. כשהגעת לארץ כל שעות הפנאי שלך היו מוקדשות להכרת מקומות חדשים, השתתפת בכל הטיולים וידעת את ישראל על בוריה.

מרסל וייל עם הנכד חגי ארגוב



עברת את גיל ה-70 כשטיפסנו יחד על הר הגלבוע. 
רצית לראות ולהכיר את הפרחים שם. היית סקרן לדעת כל דבר: כל הקשור לטבע, לבן-אדם, לנסיעות, לכלכלה ולפוליטיקה. לעתים אמרת בניב האלזסי - "אף פעם לא צריך להישאר בבית״ - זה ביטא היטב את סקרנותך.

ביום א' עזבת אותנו והלכת בדרכך הארוכה האחרונה, אך איננו עוזבים אותך כי במחשבות נשאר איתן תמיד.
 
בנאמנות ובידידות
 שמו



מרסל וייל
חיי מרסל (כפי שסיפר אותם לראיון לייבתוכנו" בתאריך ט"ו באב תשמ"א)
נולדתי ב- 17.5.1899, לאבי אויגן ולאמי יוליה וייל. משפחתנו חיה בכפר קטן בשם ויש שבאלזס. בכפרנו היתה קהילה יהודית קטנה שמנתה כ- 30 משפחות. בבית שמרה אמא כשרות ובשבתות ובחגים היינו הולכים לבית הכנסת להתפלל.

אבות המשפחה הגיעו לכפר עוד במחצית המאה ה-18, כאשר אלזס היתה צרפתית. כידוע, עד שנת 1970 היתה אלזס שייכת לצרפת בימי מלחמת נפוליאון השלישי נמסרה לגרמנים, והם שלטו בה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.
בכפר הייתי עד גיל 6. מתקופת חיי זו זכורים לי נופיו הקסומים של המקום, היערות העבותים, ההרים והנהר שעבר ליד הכפר. בהיותי בן ארבע חליתי במחלת הפוליו (שיתוק ילדים). כאשר הבראתי התברר שרגלי השמאלית נפגעה במחלה.

בשנת 1905 עברנו לשטרסבורג, בירת אלזס. המעבר מחיי כפר קטן לעיר גדולה נחרת בי. השינוי היה גדול. הורי הכניסו אותי ללמוד בבית-ספר יהודי שהיה שייך לקהילה. קהילת שטרסבורג היתה קהילה יהודית גדולה שמנתה כ-1000 בתי-אב, קהילה עתיקה ושורשית מדורי-דורות. 

שלוש שנים למדתי בבית-הספר היהודי ואחר כך הועברתי לבית-ספר ריאלי גרמני כללי. בשטרסבורג נולדו אחותי ואחי. מצבנו הכלכלי היה טוב. בגיל 13 עליתי לתורה בבית-הכנסת המפואר של הקהילה. המעמד היה חגיגי ומרגש.

מתקופה זו של חיי זכורה לי במיוחד החלטה שהחלטתי בלבי - להתגבר על המגבלות הפיסיות שכפתה עלי רגלי הפגועה. לא ויתרתי והתחלתי מאמן עצמי בעקשנות בהליכה ממושכת. בחופשות מהלימודים בסביבות העיר לבדי או בחברת ידידי הטובים. ואכן, מטיול לטיול התחזקה הרגל הייתי יוצא לטיולי ובמסעות׳ הגעתי עד מרומי האלפים.

הסוד שביקשתי לגלות, סוד כוחות הנפש, לא לוותר לקושי, לא להכנע למגבלות פיסיות. להעיז, לנסות להתגבר בכוח הרצון...

בגיל 14 סיימתי לימודי והתחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות בחנות למוצרי טכסטיל. עבדתי ותוך כדי עבודה למדתי את המקצוע בו אני עובד גם היום.

על ציונות לא ידעתי דבר עד גיל 16. שעותי הפנויות מעבודה הוקדשו לטיולים בטבע ולקריאת ספרות היסטורית, שבאותם הימים עניינה אותי במיוחד. בעיר אמנם פעלה תנועת נוער ציונית "תכלה-לבן", אך הייתי רחוק ממחשבות בכיוונה. יום אחד התגלגלו לידי שני ספרים שידיד משפחה השאיר בביתנו. האחד - ספרו של הרצל "מדינת היהודים" והשני - "האוטואמנסיפציה" של פינסקר. הצצתי בהם ונפגעתי... התחלתי לחפש עוד חומר בנושא החדש שנגלה לי, וכוונתי לסניף הציוני שפעל בעיר.

בשנה 1917, תקופת מלחמת העולם הראשונה, מלאו לי 18 וגוייסתי לצבא הגרמני. שירתתי בו רק מספר חודשים בהם נהניתי מ"זכויות חייל בצבא הקיסרי" - כרטיסים חינם לקונצרטים. בחופשות הייתי מבלה באולמות הקונצרטים וכך נוסף לאהבת הטיולים והקריאה, נוספה אהבה חדשה – האזנה למוסיקה קלאסית טובה. היה זה הרווח הפרטי שלי מהאפיזודה הצבאית הקצרה הזו.
בשנה 1918 הסתיימה המלחמה. אלזס הוחזרה לצרפת והיינו שוב אזרחים צרפתיים.

בשנת 1921 התקשרתי לתנועת נוער ציונית שנקראה "התקווה". גרעין המייסדים של התנועה היה מבוגרי "תכלת-לבן". הייתי פעיל וכעבור זמן קצר נבחרתי להיות מדריך קבוצה. היה לנו מועדון בו התכנסנו בקביעות בימות השבוע לשיחות ולשמיעת הרצאות. בימי ראשון הרבינו לטייל.

באותה שנה השתתפתי בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס אחרי המלחמה בעיר קארלסבאד. שם ראיתי לראשונה אה חיים נחמן ביאליק, את חיים וייצמן, ז'בוטינסקי וסוקולוב. התחזיתי לעתונאי, ובזכות זו הותר לי להשתתף בדיונים. רוב הדיונים היו בעברית, וכמובן לא הבנתי הרבה.

13 שנה ברציפות פעלתי בתנועה. רוב שעותי הפנויות מעבודה הקדשתי לה. הייתי בין האחראים לפעילות הסניף - הבאת מרצים, הכנת מחנות, תקציב ופעילויות שונות. בין המרצים שהזמנו הרשים אותי במיוחד אנצו סירני ז"ל, חבר גבעת-ברנר, שסיפר על ההתיישבות הקיבוצית בארץ.

עם עלייתו של היטלר לשלטון נחלצנו לעזרת הסניף הציוני בגרמניה, ואירגנו באלזס מקומות הכשרה בחוות חקלאיות לחברי התנועה מגרמניה.

בשנה 1935 יצאתי עם חניכי להכשרה חקלאית בחווה בלוכסמבורג. יצאתי איתם כמדריך הקבוצה.
בתום ההכשרה, בספטמבר 1936, עליתי ארצה לבדי, כחלוץ בודד.
לאחר סיורים ברחבי הארץ בחרתי להצטרף לקבוצת חלוצים שחנתה בשער-הנגב והתכוונה לעלות להתיישבות קבע. בקבוצה זו נמצאו מספר חברים מייהתקווה", ביניהם אדמונד לוי ז"ל שהיה חניך שלי.

בשער-הנגב עבדתי תחילה בפרדס, בחצרנות, בגן-הירק ויותר מאוחר - בהנהלה החשבונות. בשנת 1942 עברנו משער-הנגב להתיישבות בגליל והקמנו את כפר-סאלד. בכפר-סאלד עבדתי יחד עם כולם בסיקול השטחים ובגן-הירק. לאחר זמן התבקשתי לשוב להנהלת החשברנות.

במלחמת העולם השניה ברחו הורי ואחי מאלזס לדרום-צרפת החופשית, שם חיו עד סוף המלחמה. בשובם לאלזס מצאו שלא נותר דבר מכל רכושם והתחילו הכל מחדש. הקשר איתם נשאר במשך כל השנים במכתבים.

קוריוז קטן - בתקופת המלחמה קיבלתי לפתע צו גיוס מהצבא הצרפתי. כאזרח צרפתי חוייבתי להתגייס. נסעתי ללבנון להתייצב שם. לאחר חודש "בחזית" שוחררתי, זאת לאחר שהצרפתים נוכחו שהטוראי מרסל וייל מפלסטיגנה אינו בדיוק החייל המתאים למטרותיהם האסטרטגיות.

בשנת 1944 שוב הגעתי ללבנון - הפעם בטיול רגלי שיזמנו קבוצת חברים לפסגות החרמון. דרך סוריה, בליווי מורה דרך דרוזי, הגענו לראש החרמון וחזרנו בשלום. השתתפו בטיול היסטורי זה, הזכור לטוב, נחמיה גינזבורג, מנחם צנגן, אבנר לס ז"ל ואני. הטיול נמשך ארבעה ימים.

בשנת 1945 התקשרתי עם קטה והקמנו משפחה. הייתי לאב שני לחני הקטנה שהתייתמה מאביה בהיותה בת שנתיים.

בשנת 1952, עם הפילוג, הגענו לגבעת-חיים. וכאן אני כבר 30 שנה עובד במקצועי, שמח ומאושר בחיי, במשפחתי, בעבודתי ובאנשים עמהם אני פועל וחי. שלם אני עם דרך חיי - הדרך בה בחרתי לחיות.

1968 - מרסל וקטה וייל בפיקניק קיבוצי

1968 - מרסל וקטה וייל בפיקניק קיבוצי


מרסל
לא עוד "בוקר טוב מאדאם..." כשעבר לידי בהילוכו הצולע-הקפיצי, מלא מרץ וסבר פניו נאות...
כשבאתי לכפר-סאלד, עדיין לא היה המקום מוכן לקלוט משפחות וילדים, והיינו רק כמה עשרות - רובם רווקים ובעלים בלי נשותיהם וילדיהם. תקופה של מספר חודשים גרתי בחדר רווקים - ומרסל ביניהם. היתה זו תקופה נעימה וחברית מאין כמוה.
למרות הקשיים הרבים וגילו המבוגר יחסית, לא נכנע מרסל לצליעתו. עבד בנוי ובסיקול, הלך בין הסלעים, הקוצים וגם בבוץ וטייל עם כולם. מעולם לא התאונן.
האווירה בחדר היתה נעימה מאד. בשעות אחר הצהרים עסק כל אחד בתחביביו. אצלנו בחדר נמצאו הפטיפון והתקליטים כי מרסל היה חבר בועדת התרבות. רבים באו לחדרנו לשמוע מוסיקה. לפני לכתנו לישון סיימנו את הערב בהשמעת אותם תקליטים האהובים על כל אחד מאיתנו.
ומאז, בכל פעם כאשר שמעתי - ואשמע - את "הללויה" של הנדל, זכרתי ואזכור תקופה נהדרת זו ואת מרסל, שתקליט זה היה אהוב עליו במיוחד... 
זכרו ישאר תמיד חם בליבי.
רות פיינברג


לזכרו של מרסל ידידי
שיתוף הפעולה ההדוק והממושך בין מרסל לביני החל למעשה רק בגבעת-חיים, למרות שהיכרותנו התחילה עוד בשער-הנגב ובכפר-סאלד. בשנת 1958 חזרתי משליחות בשוויץ ולאחר תקופה קצרה של עבודה ב"גת" הצטרפתי לצוות הנהלת החשבונות והייתי לעוזרו של מרסל. מרסל הדריך אותי בעבודה בהרבה סבלנות ואורך-רוח. מהרגע הראשון בלטו תכונות היסוד שלו: שקט, סבלנות ואי תחרותיות. מעולם לא נתן לי להרגיש שהוא בקי ויודע יותר ממני. על אף מומחיותו במקצוע, לא התנשא. ידע רב היה לו בעבודה עוד מתקופת עבודתו בחו"ל.
 
הייתי עוזרו בפועל עד סתיו 1962. בשנה זו עזב את הצוות שלנו עזריאל שולמן ז"ל, שיצא לעבוד בתנועה ב"קרן האיחוד", ואני נתבקשתי למלא את מקומו בריכוז הנהלת החשבונות. שינוי התפקידים לא השפיע על יחסינו הידידותיים אשר התפתחו בתקופת עבודתנו המשותפת, הצמודה. כשם שקודם הייתי אני עוזרו של מרסל, הפך מעתה מרסל לעוזרי הנאמן לתקופה ארוכה. 

מרסל קיבל את הכשרתו המקצועית בשנות ה-20 של המאה בתקופה שהטכנולוגיה היתה הרבה פחות מפותחת. באותה עת החשיבו מאד את הכתיב היפה והברור ואת הדיוק המופתי. אחד הדברים שמהם התרשמתי תמיד היה הכתב הנאה, הברור והקריא שלו. כתיבתו התואמת נשארה גם לעת זיקנה, לא חל בה כל שינוי. על אף שמרסל קיבל את הכשרתו המקצועית בתקופה שלא היתה בה, כאמור, טכנולוגיה מפותחת, הוא היה תמיד הראשון בינינו שהתלהב להכניס חידושים לענף. לדוגמא:
כאשר החלטנו לעבור משיטת הנהלת חשבונות ידנית לניהול במכונה (מכונה קונבנציונלית -Exacta), מרסל התלהב מהרעיון, ויצאנו שנינו לקורס מפעילים. בקורס התרשמתי איך תפס מהר את עקרונות ההפעלה על אף גילו המבוגר.
 
מנהלי חשבונות נחשבים בציבור כשמרנים. מרסל לא היה כזה. לאורך כל הדרך צעד עם החידושים ושמח להיות שותף לכל התקדמות טכנולוגית בתחום שלנו גם כאשר עברנו להנהלת חשבונות באמצעים אלקטרוניים במחשבים (תחילה בשירות חש"ב, לאחר מכן במחשב גרנות, ולבסוף במחשב גת), התאים עצמו ללא קושי. 
רובנו בהנהלת החשבונות אוהבים לעבוד כשברקע נשמעת מוסיקה מהרדיו לא כן מרסל. אהבתו הגדולה למוסיקה הופרדה משעות העבודה. כאן ביקש להנמיך את הווליום כדי שהמוסיקה לא תפריע לו להתרכז בעבודה. האזנתו למוסיקה היתה פעילה - מוסיקה בשבילו לא היתה רקע, אלא עיקר. אליה צריך להאזין בהקשבה מלאה ...

בריאותו הטובה של מרסל היתה ידועה לכל. מרסל טרח ושמר עליה, הוא הקפיד לא לשתות משקאות חריפים, לא עישן, בקיץ לא השתמש במזגן שהותקן בחדרו (המזגן שבחדר עבודתו הוצא אחר שהתברר שאין לו שימוש) ובחורף לא הפעיל את התנור, אפילו בחורף האחרון לא נזקק לו.

דבר נוסף ששמר על בריאותו היה מזגו הנוח לבריות והרוח הטובה שלו. מעולם לא ראיתי אותו מתרגש מאירועים פוליטיים או מתווכח בהתרגשות. כאילו במכוון החזיק מעצמו כל מתח חיצוני.
אני אישית לא זוכר שאי-פעם ראיתי אותו במצבי לחץ. תמיד עבד בשקט, הרבה שעות נוספות עבד. לא אחת מצאתי אותו בלילות יושב עד מאוחר במשרד, עובד בשקט, כדי שלא יצטבר החומר. עומס עבודה גדול היה מוטל עליו. באחריותו היו מספר תחומים. כאשר בשנים האחרונות ניסינו להקל עליו. ולקחנו ממנו חלק מהעבודה, התברר לנו שהחלק הזה בלבד סיפק עבודה חלקית לשלושה חברים. אצלו נשארה עבודה לפי בחירתו - כל מחלקת ההלוואות.

אין לנו ספק שהיום, לאחר לכתו מאיתנו, נפער חור גדול במערכת, ואני לא רואה כרגע מי ימלא אותו. מה שמרסל, בגיל הפנסיה עשה - היה מדהים. ההספקים שלו עד יומו האחרון היו מרשימים ביותר (ומרסל, אכן, עבד עד יומו האחרון).

לא רק ההספק היה מפליא - גם הדיוק! עבודתו דרשה דיוק, סדר ונקיון - וכך הוא הגיש אותה כל השנים. הסדר והדייקנות שלו צויינו לשבח גם בברית הפיקוח כאשר קיבלו את רשימות האוכלוסיה המודפסות על-ידו במכונת כתיבה. לדבריהם, לא ראו רשימות מסודרות ויפות כאלו.

מרסל, כידיד וכחבר לעבודה, היה לא פעם מתעניין בשלום ילדי שמחוץ לקיבוץ. הרגשתי שהתעניינותו כנה, וסיפרתי לו ברצון על הקורה אותם.

מטבעו היה מרסל איש סגור. לא שיתף אותנו בעולמו האישי. אך זה לא מנע ממנו להתעניין בקורה אצלנו. 

מרסל היה כל כך מלא חיוניות ובריאותו ביום הולדתו ה- 80 ערכנו לו מסיבה בקרב הצוות. איחלתי לו מכל הלב שכאשר ימלאו לו 90 שנה - עוד נעבוד ביחד. הייתי כל כך בטוח שאכן נזכה לראותו בינינו בגיל זה...

מותו הפתיע אותי מאד. אבד לי חבר יקר לעבודה ולדרך חיים. חבר שאותו אזכור תמיד באהבה ובהערכה רבה. עם קטה ובני המשפחה, שאותם אהב ואיתם היה מאושר כל כך, אכאב את לכתו מאיתנו.
אזכור אותו תמיד בחיוכו הטוב, במזגו הנוח לבריות ובמסירותו ושלמותו בחיים.
יהי זכרו ברוך.
אברהם שניר


על מרסל

בחייו רשם מרסל דף חשוב בתולדות דורו, אם כי לא הרבה לספר על כך. הוא הלך מאיתנו, והגיע הזמן להזכיר גם את הפרשה הזו.

לפני שנים אחדות עסקתי באיסוף חומר רקע להוצאת ספר על קורות תנועת הבונים בגרמניה. ידענו על חלקו של מרסל בפעולות מסויימות, וביקשתי לראיין אותו. והנה סיכום קצר של הדברים, כפי שמעתי ורשמתי מפיו.

בעיר שטרסבורג, שעד שנת 1918 היתה, בשלטון גרמניה, הוקם בסוף מלחמת העולם הראשונה סניף של "בלאו-וייס" - תנועת הנוער הציונית ההיסטורית של יהדות גרמניה. מרסל היה בין חבריה.
שטרסבורג ויהודיה שבו להיות אזרחי צרפת עם גמר המלחמה, ומטבע הדברים הקשר לתנועת-האם נותק. האווירה והתנאים השתנו בשביל הנוער היהודי במקום, והרעיון הציוני ירד מן הפרק בעיני רבים מבין הקהילה. כעבור זמן הורגש צורך למלא את החלל שנוצר, והתארגנה תנועה ,צופית ומתבוללת ברוח התקופה החדשה, מדברת צרפתית ומחנכת לערכים צרפתיים. מיעוט מבין המשפחות שומרות המסורת,מצא בית בתוך תנועת "בני עקיבא" שנוסדה בעיר, אך גרעין קטן שבעיקרו היה מורכב מסטודנטים יהודים, לא היה מרוצה מן ההתפתחות הזו, והמשיך בחיפושי דרך לגיבוש מחנה ציוני-סוציאליסטי. מרסל היה הרוח החיה בחוג זה, אשר נעזר הרבה בקומץ חברים - סטודנטים ממזרח אירופה שנקלעו לאונברסיטה המקומית בשטרסבורג.

בינתיים, בשנות העשרים המאוחרות, קמו מעבר לגבול, בערי דרום-מערב גרמניה, סניפים רבים וגדולים יחסית של תנועות חלוציות מוגדרות. מרסל יזם קשרים עם מחנה זה כדי להוציא את קבוצתו מן הבדידות, בנה מגע אישי אמיץ עם חברי התנועות, השתתף בעצמו בפעולותיהם, השתדל להכניס אחדים למעגל - בקיצור, התמסר בלב ובנפש להפצת הרעיון. שליחים מהארץ התחילו לפקוד את החוג בשטרסבורג והתעניינו במתרחש, אם כי פריצה משמעותית לא הושגה עדיין.

בין באי ביתו של מרסל היה אנצו סירני ז"ל, ומרסל הפך בתוקף היכרות זו לנאמן "ארץ-ישראל העובדת" בעירו.

הגיעה שנת המפנה 1933. הדי המתרחש הגיעו מיד אל מרסל, ובאופן מוחשי ביותר. כבר בסוף חודש פברואר הגיעו אליו, מן הצד הגרמני של הגבול, פליטים יהודים צעירים, כאלה שחששו לבטחונם וכאלה שנאלצו מהיום למחר לעזוב את גרמניה, וביקשו עזרתו. מבוקשם היה קבלת היתר מן השלטון הצרפתי להישאר ולעבוד. על שני הדברים לא היה בכלל מקום אפילו לדבר. גם צרפת נמצאה בעת משבר כלכלי חריף ובתקופת אי שקט פוליטי. אך מרסל גיבש נוסחה כבסיס למשא ומתן עם השלטונות הצרפתיים: הוא הציע להם להסכים שבחורים אלה יוכלו לעבוד אצל איכרים – אם יימצאו כאלה שיסכימו להעסיקם ולתת להם מקום בביתם - בלי שום שכר ולתקופה מוגבלת – וזאת עד למועד עלייתם לארץ-ישראל - ובהבטחה שהמוסדות היהודיים-סוכנותיים יעשו את הכל כדי לקצר את שהותם באזור ולהעלותם במהירות האפשרית.
מהר מאד שקע מרסל עד הראש בים של שתדלנות מבורכת ועבד יום ולילה, התרוצץ במשרדים ממשלתיים, במשטרת הזרים, נסע לכפרים קרובים ורחוקים על מנת לחפש מעסיקים בכוח ובפועל. וכל זה, כמובן, בלי מכונית צמודה ובלי תקציב, והכל על חשבונו הפרטי. על-יד כל הפעילות הזו המשיך בעבודתו הסדירה בפירמה מסחרית לשם פרנסתו.

בסוף חודש מרס הגיע אליו שוב אנצו סירני, הפעם בדרך לשליחותו השניה ורבת החשיבות בגרמניה, במקום קבע סדרים מסויימים עם מרסל. הבטיח לו עזרה ארגונית וקשר קבוע, עודד אותו להמשיך במפעלו המבורך, ונתן לו קריטריונים יותר ברורים כדי להתגבר על הצרכים של השעה הראשונה.
בינתיים הוקם גם בפריס מרכז "החלוץ", פעיל, שבראשו עמד החבר פרץ לשם, גם הוא בשליחות ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, בעצמו מראשוני החלוצים מגרמניה.

אנצו סירני עמד ברוב הבטחותיו ושלח תגבורת למרסל - את החברה אודליה מרגולין ז"ל, בוגדת התנועה מן העיר דנציג (גדנסק). שניהם יחד עמלו קשה כדי לקיים את כל המשימות, והצליחו להקים רשת מסועפת של מקומות הכשרה חקלאית בצרפת המזרחית. ההכשרות קלטו מאות צעירים ותרמו רבות למציאת פתרונות למצוקת הנוער היהודי מגרמניה. כל זה התאפשר רק על-ידי המצאותו של מרסל כאיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.

לאחר יותר משנה של עבודה מאומצת בהתנדבות נמצאה סוף-סוף דרך להקל על מרסל: הוא עבר לפעילות ממוסדת ועזב את עבודתו הפרטית, ועבר לקיבוץ הכשרה בלוכסמבורג - אלטוויס. שם התמקם והקים בסיס קצת יותר מסודר לשם ניהול עבודתו בכל האזור. בתקופה זו, כשהגיעו כבר ארצה יותר ויותר בוגרי הכשרות מצרפת, שמו של מרסל כבר היה שם-דבר בין חלוצי גרמניה החדשים בארץ. בפלוגת הקיבוץ המאוחד בגדרה, שקראו לה אז "שער-הנגב", התקבצו בין היתר גם אחדים מחברי מרסל מימי שטרסבורג המוקדמים אשר בינתיים כבר הספיקו לקום ולעלות. אזכיר כאן את חניכו אדמונד לוי ואת גייסמר - שניהם כבר לא איתנו. כשמרסל התקשר איתם מן הגולה והסביר להם שהוא בעצמו, אחרי שנים של פעולה למען אחרים, צריך לחשוב על עתידו אבל מודאג לא מעט בגלל הגבלתו הגופנית, הם החליטו לדאוג לו ודרשו מהקיבוץ לקלוט אותו על אף גילו (הוא היה מבוגר כמעט ב-20 שנה מהגיל הממוצע של חברי המקום). הם הסבירו בלהט מי הוא, מה סגולותיו וזכויותיו. הקיבוץ התרשם והחליט לקלוט אותו - ולעולם לא הצטער.

מרסל בא ועורר חיבה והתפעלות כאחת. אלה היו ודאי ימים קשים לכולם, גם לצעירים ולותיקים שבחבורה. מרסל מעולם לא היווה בעיה. הלך לעבודה ולשמירה כמו כולם, לא תבע אף פעם שום זכות-יתר, ומילא את חובתו בכל מקום שהעמידו אותו. לא הגיל ולא התחושה הפרידו בינו ובין הכלל. צניעות, מסירות ונכונות ברוח טובה - אלה התכונות שאיפיינו את דרכו בינינו ואיתנו במשך עשרות שנים וזכרו יישמר במפעלנו.
 חנן פיינברג


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור