כניסת חברים ותושבים

רות קרול
תאריך לידה:
25/12/1899
תאריך פטירה:
30/1/1983
תאריך פטירה עברי:
ט"ז שבט תשמ"ג

חיי רות

רות נולדה בשנת 1899 באוקראינה בעיר פרוסקורוב להוריה רחל ומרדכי דרז'נר.
המשפחה, שהיתה משכילה ואמידה, שלחה את הבת לבית-ספר כללי ולגימנסיה. 
בתום לימודי התיכון נשלחה רות למוסקבה ללימוד בבית ספר לרפואה. 
המהפכה הרוסית והפוגרומים ביהודים, שבאים בעקבותיה, מחזקים ברות את תודעתה היהודית ציונית,
והיא מחליטה לצאת את רוסיה ולעלות ארצה.

בשנת 1920, עם גל העלייה השלישית, מגיעה רות לארץ, ומצטרפת לגדוד העבודה, החונה במגדל ליד הכנרת והעוסק בסלילת כביש טבריה-צמח. 
רות, שאינה מורגלת בעבודת כפיים מוצאת עצמה מנפצת אבנים לחצץ, ושותפה מלאה בחיי קבוצת חלוצים צעירים כמוה. רות השברירית והענוגה מגייסת את כל כוח הרצון שבה ועומדת בעבודה הקשה. חלומה הוא להיות "פועלת עברית מחושלת". 

אחרי שנתיים במגדל עולה רות לגליל ומצטרפת לקיבוץ כפר-גלעדי. כאן פוגש בה צבי קרול, איש "השומר" וחבר הקיבוץ. לאחר תקופת היכרות מחליטים השניים להקים בית בישראל.

בקיץ 1922 נערכת בכפר־גלעדי חתונתם - חתונה בנוסח "ימי השומר" שבעה לילות שמחה – "פנטזיה״ של ממש.

בעבודת בר-המצוה שכתבה הנכדה צביה על תולדות המשפחה, מצאנו תיאור מפורט של האירוע, כפי שרות סיפרה אותו לנכדתה: "זו היתה החתונה הראשונה בכפר-גלעדי.
"הטראסק" היה עצום. בבוקר יום החתונה עבדתי במכבסה. לא היה נהוג אז לקבל יום חופש "ביום כזה".
כבר מעלות השחר החלה הנהירה לכפר. בעגלות, בסוסים וברגל הגיעו חברי "השומר" וחברי "הגדוד" מכל קצווי הארץ בדרך שבין תל-חי וכפר-גלעדי. 
החלו השומרים לירות ברוביהם לאות שמחה. היו הולכים ויורים עד הגיעם למקום הכינוס. 
מספר לילות נמשכה השמחה. השתתפו בה גם הנכבדים הערבים, ידידי "השומר".
זמן רב אחרי החתונה עוד התהלכו הסיפורים בין הערבים על חתונת "גזאל" - צבי בערבית. סיפרו על היריות וה״פנטזיה". 
למחרת הטקס, כמובן, יצאנו לעבוד. 
השמחה היתה בלילות. עד השעות הקטנות של הלילה רקדו ושרו החבריה. "יום עבודה אחד לא החסרנו".
כ-15 שנה חיו רות וצבי בכפר-גלעדי. לדבריה, היו אלה 15 שנים מלאות עניין ועשייה, אך עם זאת גם שנים של מאמץ נפשי - שנים לא קלות... 
המשק החקלאי היה קשה והפרנסה היתה בדוחק. 
צבי, איש "השומר", היה עובד מסור לעניין השמירה, הביטחון וההגנה, ורות לצידו גידלה את הבנים - מיכה ז"ל ואמנון יבלח״א - וחייתה את חיי היום-יום, שלא תמיד היו רומנטיים וקלים.
רות באופייה הייתה אישה חזקה, הדורשת הרבה מעצמה, אך גם מהאחרים. לא אחת, בשל לשונה השנונה והביקורתית פגעה, שלא בכוונה רעה, באנשים.

בשנת 1935 קיבל צבי תפקיד בטחוני במרכז הארץ, ורות עברה לחיות לצידו בחיפה. שם עבדה רות ב"מטבח הפועלים" והיתה פעילה ב"הגנה". בעליה לקרקע של קיבוץ חניתה רות סייעה בהכנת האוכל למגינים על הנקודה החדשה.

השנים חולפות, הבנים גדלים ומביעים רצונם ללמוד בבית-ספר החקלאי במקווה-ישראל, ואף מתקבלים לשם. 

בשנת 1940 עברה המשפחה לגבעת-חיים, וכשהבנים סיימו את לימודיהם במקווה ישראל הצטרפו גם הם לקיבוץ כחברים.

משפחת קרול - רות, אמנון, דרורה וצביה



הימים ימי מלחמת העולם.
רות מתגייסת לצבא הבריטי A. T.S (חיל נשים מתנדבות), ומקבלת תפקיד חשוב: ארגון מטבח מרכזי במחנות הצבא בעזה. העבודה קשה ומאומצת, ורות עומדת בה בכבוד. בתמונה שצורפה לעבודת הבר-מצווה של צביה רואים את רות ואמנון מחובקים, כששניהם במדי חיילים בצבא האימפריה.
עם סיום המלחמה ב-1945 חוזרת רות לקיבוץ ומקבלת חברת נוער של ילדים מגולת סוריה, ביניהם נמצא הילד ששון שוחט...

כשפורצת מלחמת העצמאות שוב חשה רות בדחף פנימי הקורא לה להיחלץ ולעזור. היא מתגייסת לפלמ״ח ומסייעת בארגון מטבחים ליחידות הפלמ"ח שבנגב.

המשפחה מתרחבת. 



הבנים מקימים משפחות, נולדים הנכדים: דובי ואמירה, גידי ועופר.
מספר שנים מאוחר יותר שוב מגייסים את רות - והיא כבר סבתא - לצה"ל, בדרגת סרן, לתפקיד של מפקדת פלוגת מפקדה בחיל הנשים. 



המאמץ הרב שהיא משקיעה בתפקיד זה גורם לה לחלות. שטף דם במוח פוגע בראשה ומוציא אותה מיכולתה לתפקד. 
אחרי תקופת החלמה ממושכת היא חוזרת לקיבוץ.

רות וצבי



בתחילת שנות ה-60 נופל צבי למשכב. מחלה קשה מתישה אותו אט אט. רות סועדת את צבי בחוליו. בשנת 1966 נפטר צבי. 

מספר שנים מאוחר יותר ניחתת על רות מכה נוספת: מיכה, בנה השוהה בקנדה חולה אנושות. המחלה, חשוכת מרפא. רות מספיקה לבקר את הבן לפני מותו.

רות עייפה מעומס החיים. אחרי מותו של מיכה אינה מתאוששת מכאבה. מסתגרת בביתה ולא מופיעה בציבור. קרן אור בחייה מהווה הנכדה הצעירה צביה.

נולדים הנינים והם מביאים לה שעות נחת ועידוד בשנותיה האחרונות.
בגיל 80 היא זוכה למסיבת יום הולדת, שמארגנים לה החברים במועדון בין הערביים.
בחוש ההומור הדק והשנון שלה היא מצליחה לגרום לחברים לחייך יחד איתה על אירועי חיים משכבר הימים.



בגיל 83, שבעת ימים ומעשים, הלכה רות מאתנו.
יהי זכרה ברוך!

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור