כניסת חברים ותושבים

אנושקה (חנה) ברו
תאריך לידה:
22/10/1907
תאריך פטירה:
7/3/1983
תאריך פטירה עברי:
כ"ב אדר תשמ"ג

במתפרה



אנושקה - הרבה אסוציאציות קשורות לשם זה אצלנו.

אנושקה - תופרת הוילונות מאז עברנו ל"נקודה". איש לא עבר לדירה חדשה מבלי להועץ עם אנושקה על טיב בד הוילונות ומידותיהם. עם עבור הזמן, חזרו היעוץ והעבודה על וילונות, שהוחלפו מדי מספר שנים.

אנושקה - המייעצת בכל בעיה מעשית הקשורה לבית: במה להוריד כתם זה או אחר, במה לנקות מתכת זה או אחרת, כיצד לחבר חומר אחד למשנהו, כיצד לרקוח מרקחת, שצבעה יהיה נאה ושהפרי ישמור על צורתו, ועוד הרבה קטנות מחיי יום-יום,

עד שיעצתי לה לחבר ספר "עצות לבית". צחקה לי.

 

אנושקה - הסורגת, שהרבה זוגות נעליים סרגה לתינוקות, שנולדו בקיבוץ וחברות רבות באו להתייעץ עמה ולקבל הוראות מדוייקות לסריגותן-הן.

אנושקה - שטיפחה את ביתה - על התמונות, הקישוטים ודברי הנוי שבתוכו, את גינתה - על הפרחים והשיחים שבה, את עץ האגס, שפירותיו חולקו ביד נדיבה לחבריה.

אנושקה - שאהבה כל תוכנית תרבותית: הרצאות, תיאטרון, מסיבות, טיולים - בכולם השתתפה בחיוך וברצון. אנושקה ניחנה בזיכרון נפלא לספר על מאורעות חייה, על מה שקראה בעיתון ובספר, על נופים שראתה בטיול זה או אחר.

 

אנושקה - המארחת למופת, לחברים הרבים שאיתם שמרה על קשר מאז נעוריה ולחברים מהבית - כולם התכבדו ביד נדיבה ממעשי ידיה - עוגיות מתוקות ומלוחות, ריבות למיניהן, לפי העונה.

ולבסוף - אנושקה האם והסבתא המסורה לבת, לנכדות ולנינה האהובות, שמסרה להן הרבה מעצמה, במידת האפשר.

אנושקה לא רצתה להכיר במגבלות הגיל. נשארה צעירה גם בגיל בוגר, אהבה את הטעם הטוב, הצעיר, המודרני. ניחנה בתאוות חיים חזקה,

ברצון עז לקבל ולתת.

אנושקה - פתאום איננה...

חברה



אנושקה עם רדיוס ואדית רט


75 לאנשוקה ברו

אנושקה חוגגת החודש, בנוסף לחגי תשרי, חג פרטי משלה - את יום מלאת לה 75 שנה.

כאשר גונב לאוזנינו שגם היא הצטרפה למועדון־ בני ה־75, באנו אליה.

להרים כוסית לחיים. במקום יין שתינו כוס תה רוסי מהביל ואף זכינו, לבקשתנו, לשמוע מפי בעלת השמחה פרשת חיים מרתקת על התנועה הציונית במחתרת ברוסיה של ימי המפכה.


מעט מאשר שמענו העלינו בכתב, והרי הסיפור לפניכם - סיפור חיים שכאלה.


נולדתי באוקטובר 1907 בעיירה נובוסליצה בבסרביה, לאמי רחל ולאבי אברהם לבית רדבסקי. היינו 7 ילדים במשפחה- 5 בנות ו - 2 'בנים. אני הייתי הצעירה בין הבנות. אבא היה יהודי מתבולל ורק בחגים הגדולים הלך לבית הכנסת. 

אמא שמרה בבית על כשרות. 

כבר מילדותי שמעתי בבית על הציונות. אחיותי הבכירות היו פעילות בתנועה הציונית, וההורים תרמו כל השנים שקלים לתנועה. מצבנו הכלכלי היה טוב. אבא עבד בעיר המחוז אצל הקונסול האוסטרי כמזכיר (קיבל משרה זו בשל שליטתו בשפות גרמנית, צרפתית ורוסית).


כשפרצה מלחמה העולם הראשונה ברחנו לרוסיה. אחרי שלוש שנות חיים בעיירה רוסית קטנה עברנו לגור באודיסה. רוב זכרונותי קשורים לאודיסה, שם נכנסתי לתנועת נוער ציונית סוציאליסטית, שם עברתי את שנות נעורי היפות. את הפעילות שלנו קיימנו במחתרת, בתוך מנהרות עתיקות שנחפרו מתחת לעיר בתקופה קדומה. מנהרות אלו שימשו בעבר הרחוק קשר תת-קרקעי סודי, הפעילות הציונית היתה בלתי לגלית ברוסיה הסובייטית, וכדי לא להיתפס ירדנו לשם.


בהיותי בת 17 הצטרפתי לקבוצת הכשרה חלוצית. "החלוץ" רכש מהשלטונות זיכיון זמני על חלקת קרקע שניטשה ע"י האיכרים בזמן המהפכה, ושם, במסווה של פועלים, עבדנו בגידול ירקות וחיינו חיי מחנה, חיי קומונה.


בשבת 1924 היו ברחבי רוסיה מאסרים של פעילים ציונים, לילה אחד הוקף המחנה שלנו, וכל החברים נלקחו לבית הסוהר ומשם לגלות. אני וחברתי נסענו במקרה באותו יום לעיר - וניצלנו. כשהגענו למחרת לא מצאנו איש. האיכרים בסביבה סיפרו לנו שהיתה המשטרה ולקחה את כולם. באותם מאסרים נלקחו כל המדריכים והמנהיגים של התנועה שלנו (אותם היכרתי אישית), כמו זלמן ארן, מרדכי נמיר, אפרים תבורי, לב שניידר, זרבבל אבזורי, האחים וולודיה וולה. ברומברג ועוד.

המכה לתנועה היתה קשה ביותר. למרות זאת, המעטים שנשארו המשיכו להיפגש בסתר ולגייס חברים חדשים. אחרי שנה בתנאי מחתרת קשים הגיעו מהארץ מספר סרטיפיקטים לעליה. על מנת לחסוך בסרטיפיקט, דוד ברו, חברי, ואני זירזנו את מועד נשואינו, והתחתנו כדי לעלות על סרטיפיקט משותף. היתר לעלות לאניה קיבלנו רק אחרי שחתמנו על הצהרה לשלטונות שמעולם לא נחזור יותר לרוסיה. הפרידה מההורים היתה כואבת; ידענו ששוב לא נתראה לעולם...


במכתב שקיבלתי כבר בארץ מהמשפחה נודע לי שבאותו היום שהפלגנו באה המשטרה לביתנו לאסור אותי באשמת פעילות ציונית.


לנמל תל-אביב הגענו ב־25.11.25 . אחרי שבועיים בבית-העולים התארגנו 30 חברים חלוצים ונסענו לחיפה, שם קיווינו למצוא עבודה. בחיפה עבדנו לפרנסתנו בעבודות שונות - ייבוש וניקוז ביצות הקישון, זמן מה בניפוץ אבנים לחצץ לבנין, ויותר מאוחר קיבל דוד עבודה בנמל כסבל. אני הייתי עוזרת בית בבתי גבירות חיפה.

כחברי הסתדרות וכחברי ארגון ההגנה התאמנו אחרי העבודה בהפעלת נשק ושמרנו בהתנדבות על השכונות היהודיות. בתקופת המאורעות של שנת 1929 נאלצנו לעזוב את דירותינו השכורות אצל ערבים ועברנו לגור בצריפונים בעמק הזיתים. תקופת המאורעות זכורה לי כתקופה מאד מאומצת. הבחורים היו עסוקים בשמירה על השכונות היהודיות, ואני עבדתי כעוזרת בבית חולים ארעי לטיפול בפצועים הרבים.


בשבת 1930 נולדה גיטה. חיינו עדיין בצריף ללא שירותים ותנאים מינימליים להחזיק תינוקת.

דוד ברו יזם עם עוד מספר חברים פניה להסתדרות לעזור בהקמת שיכון לפועלים. בהתערבותם של דוד הוז ואליהו גולומב נמצא המימון המתאים ונבנתה שכונה חדשה בעמק זבולון, היום קרית-חיים. עברנו סוף סוף לבית משלנו והיינו מאושרים.


דוד היה נוסע בוקר-בוקר ברכבת עכו-חיפה לעיר לעבוד בנמל, ובערבים התמסר להקמת סניף הפועל בחיפה. בשנת 1939 בכינוס הפועל, בעת מצעד הפתיחה, קיבל התקף לב ונפטר.

נשארתי אלמנה עם ילדה בת 8. לא היה אז אל מי לפנות לעזרה. הימים - ימי המנדט, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה. בצר לי פניתי אל ידידי מתקופת תנועת-הנועד סי. אס באודיסה, ליובה קרן, שהיה חבר גבעת-חיים, וביקשתי אותו להתקבל לקיבוץ. אחרי דיונים הודיעו לי שהתקבלתי למועמדות.

בסתיו 1939 הגעתי לגבעת-חיים. 

אחרי שנה בקיבוץ התקבלתי לחברות. כאן היכרתי את חבר הקיבוץ יצחק יעקובוביץ ז"ל, ונישאתי שנית. בתקופת הפילוג נישאה גיטה, בתי, ויצאה לחיים משלה.


אנושקה עומדת, במועדון



היום ביום הולדתי, כשאני מתבוננת על חיי, אני גאה שכאלה היו. אני חיה חופשיה בארץ שלי ובקיבוץ – צורת חיים עם משמעות. כל שעברתי ועשיתי בחיי – היה כדאי.

ראיינה ורשמה לאה הישראלי


בתוכנו 1982 

מזיכרונותיה של סבתא אנושקה ברו
קריית חיים נוסדה אחרי פרעות 1929. עד אז גרו רוב הפועלים בדירות שכורות בבתי הערבים בחיפה, לאחר הפרעות הורגש היחס העוין של הערבים וכתוצאה מכך עזבו מספר משפחות את בתי הערבים והקימו להם צריפים בהדר הכרמל.
סבא דויסה וסבתא אנושקה הקימו את צריפם בשכונת הזיתים, ע"י בית החולים "הדסה" דאז. סבא דויסה החל להגות את הרעיון של הקמת שכונת פועלים בקרבת חיפה, כדי לפתור את בעיות השיכון וחוסר העבודה גם יחד.
סבא דויסה ומספר פועלים נוספים התארגנו ופנו למוסדות שונים כדי לקבל עזרה במימוש תוכניתם. אז התחילה ההסתדרות בפעילותה למען הקמת קרית פועלים. הם התקשרו עם אחד הבנקים על מנת לממן את הבנייה.
התנאי הראשון לזכות כניסה לרשימת המשתכנים היה הכנסת סכום כסף ראשון של 12 לירות. סבא היה מחוסר עבודה בזמן ההוא ונוסף לכך נולדה אמי (לשמחתם הרבה) וכך נוצר מצב של מצוקה כספית בבית ולא נמצא הסכום הנ"ל. בפעם הראשונה בחייהם, התגברו סבא וסבתא על גאוותם החלוצית ופנו לעזרת דודם באמריקה. הסכום ששלח הדוד לא הספיק לענות על הצרכים והיה צורך לפנות גם לבנק "הלוואה וחיסכון". כך נמצא הסכום שאפשר להם להיכנס לרשימת המשתכנים.
האיש שעמד בראש הבנק, האדון מול, קבע את קבלת המשתכנים ע"י בדיקה אישית בבתיהם של המועמדים. הבדיקה התבססה על תוכניותיהן המשקיות של בעלות הברית. אם בעלת הבית היתה טובה וחסכונית, סימן שבאפשרותה יהיה לחסוך את הכסף לתשלומים לבנק ואם היתה מרושלת ובזבזנית- היה פוסל האדון מול את קבלת משפחתה.
למעשה החלה בניית קריית הפועלים ב- 1930, לאחר שכל בעיות המימון נפתרו. בתוך רשימת המשתכנים היו כאלה שהיה באפשרותם לבנות שני חדרים ומטבח. סבא וסבתא היו מוגבלים באמצעים ובנו רק חדר ומטבח. אלה שנכללו ברשימת המשתכנים היו גם הבונים את בתי הקריה. סבא דוסיה היה בין בוני בריכת המים. בתחילה נבנו רק ארבעה רחובות ואז החלו החברים לעבור לגור בהם.
כשמשפחתנו עברה לקריה המשיכה סבתא אנושקה את עבודתה בגן ארגון אמהות עובדות בחיפה. היא נאלצה לנסוע מדי יום ביומו לחיפה ברכבת. לפעמים, כשהתאחרו באיזו סיבה בחיפה היו חוזרים ברגל לקריה. כשהיו מגיעים הביתה מאוחר בלילה, לא היה כמעט זמן לשינה והיו צריכים כבר להקדים לרכבת היוצאת לחיפה.
מן הזמן ההוא זוכרת סבתא הרבה דברים מצחיקים שקרו בקריה, למשל: חבר אחד נכנס בטעות לבית שכנו (בגלל החושך ודמיון הבתים) ופנה ישר למקלחת, כשגמר להתקלח ביקש את בגדיו מחיה, אך התברר לו מהר מאוד שהוא בבית דבורה.
או: חברה אחת ירדה מן הרכבת ולא זכרה היכן ביתה. עמדה ברחוב וצעקה: יהודים רחמנים תראו לי את ביתי.
בזמן עבודתה של סבתא בחיפה שמרה על אמי אחת השכנות. היות והתנאים היו קשים בהתחלה, הכרח היה ששכנה תעזור לשכנתה. אז הוקמה האגודה לעזרה הדדית. ביוזמתה של סבתא ועוד חברות נוסד סניף של "ארגון אמהות עובדות" במקום שמטרתו היתה פעילות חברתית של החברות. ביוזמת סבא דויסה ומספר חבריו הוקם סניף "הפועל" וסניף ה"הגנה". היות והקריה נוסדה במקום מבודד ובסביבה שכנו כפרים ערבים,זקוקים היו לשמירה. החברים שמרו בסביבות הקריה, בעוד שהחברות שמרו על מגדל המים, מקום הזרקור שהאיר על הסביבה.
לא כל החברות השתתפו בשמירה מפחד ההליכה בלילה ומפחד העליה על מגדל המים, בסולם השלבים. את ילדיהן השאירו השומרות אצל השכנות שלא שמרו.
לאט לאט התחילו התושבים להתרגל לחולות השכונה והחלו לעבר חלקות אדמה סביב הבתים ולהקים גינות. לא פעם קרה, שהחול כיסה את הגינה וכל העבודה ירדה לטמיון, ואז החלו את העבודה מחדש.
אחרי ארבעת הרחובות הראשונים החלו להצטרף משתכנים חדשים והקריה החלה להתפתח. את השם קריית חיים קבלה הקריה לאחר רצח חיים ארלוזורוב.
אחרי מותו הפתאומי של סבא דוסיה, בכנס "הפועל" בפסח 1939, עברו סבתא ואמא לקיבוץ גבעת חיים, אך הקשר עם הקריה לא נותק. אמי חזרה לקריה ובה נולדנו, אחותי ואני.

הביאה לדפוס הנכדה הדס. 


קלרקה, אנושקה ברו ושמעון וליובה שיפמן במועדון





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 3

ועוד תוספת שנשכחה

רעיה מירון | 10/8/2015

לימים, באחד מטיוליה בהודו, פגשה חגית את מורן והן הפכו לחברות טובות.  מורן היא נינתה של אנושקה (ובתה של הדס שחיה פה כמה שנים), זכיתי לפגוש בה בתערוכת הסיום של חגית,  היא אכן מקסימה וכמו חגית עוסקת אף היא בצילום. מה חבל שבעת  פגישתנו זו, שכחתי מכל הספור...

נעלי בית סרוגות

רעיה מירון | 10/8/2015

ב1.4.1983 נולדה בתי חגית.  בין מבקריי הגיעה לביתי  גם אלזה פרטיג והביאה  עמה נעלי בית קטנטנות, סרוגות בצמר, מעשי ידיה של אנושקה שנפטרה כמה שבועות לפני כן ב7.3 אותה שנה.  לפי דבריה, בקשה ממנה אנושקה לפני מותה להביא אלי את השי הזה כשאלד.  התרגשתי מאד. חודש אחר כך ב9.5  נפטרה אלזה היקרה, באופן פתאומי ( בא לי לכתוב "פתע פתאום" כי כך אמרה לעיתים אלזה כשהייתה מטפלת שלנו וספרה משהו מפתיע...)  סוג של מעגל עצוב שנסגר אז.

זכרון

היידי עפרון | 21/12/2013

בתור ילדה קטנה אני זוכרת את אנושקה. כמדומני שאין לאנושקה צאצאים בקיבוץ ולכן אני מרגישה כבוד להזכיר ולזכור. הייתי באה אל אנושקה ביחד עם סבתא ליובה ואני זוכרת אותה ובייחוד את החיוך הרחב שהיא תמיד העניקה לי. לאחרונה ראיתי תמונה שהיא צולמה מחייכת בעומדה על עץ בגינתה!

העתקת קישור