כניסת חברים ותושבים

יעקב קליימן
תאריך לידה:
28/2/1930
תאריך פטירה:
8/2/1984
תאריך פטירה עברי:
ה' אדר תשמ"ד
יעקב קליימן
דברים על הקבר,
יעקב, אנו ניצבים כאן ליד קברך הטרי – משפחתך וידידיך הרבים, המומים וכואבים - כדי ללוותך כדרכך האחרונה.

כאשר נפרדת מאיתנו לפני לכתך לניתוח אמרת לנו: "בעוד שלושה שבועות אשוב הביתה ואוכל לקחת קצת חומר לעבוד עליו בבית, כך נתגבר על הפיגור שיווצר בגלל הניתוח."
אולם הגורל רצה אחרת, וסיבוכים בעקבות הניתוח הכריעוך - ואתה רק בן 54.

יעקב נולד בשנת 1930 בפולין בעיר לודג'. כאשר היה בגיל שנה אחת עקרה משפחתו, עקב דיכוי היהודים בפולין ובמטרה למצוא מקלט, לארה״ב. מאחר ששערי ארה״ב היו סגורים לפליטים מפולין, הגיעה המשפחה לקובה והיא חסרת כל.

צעדיו הראשונים של יעקב כילד היו קשים. המשפחה היתה חסרת אמצעים, דבר שחייב את יעקב כבר בגיל צעיר להפסיק את לימודיו וללכת לעבוד בליטוש יהלומים כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

בגיל 12 הגיע יעקב לתנועת "השומר הצעיר" ושם, למעשה, התחיל להתפתח ולקבל את חינוכו הציוני, ומאז קשורה מחשבתו לארץ-ישראל. יעקב היה שייך לקבוצת הכשרה, שהיתה אמורה לעלות לארץ ולהקים את קיבוץ שובל, אבל יעקב נאלץ להפרד מהקבוצה בקובה לפני עלייתה ולהשאר עוד מספר שנים על מנת לעזור לאמו.

בשנת 1953, בגיל 23, החליט יעקב להגשים את חלומו ובשלב ראשון הגיע לארה״ב לחוות הכשרה בניו-גירסי. בשנת 1954 הצטלבה דרכו של יעקב עם דרכה של ורדה, והם הקימו את משפחתם בניו-יורק.

בארה״ב נתקל יעקב בקשיים גדולים במציאת עבודה ועבד בכול מיני עבודות מזדמנות, עד שלבסוף נקשר לעבודת הטכסטיל כסוכן מכירות. עם הולדת הבנות היה חייב לעבוד אפילו בשתי משמרות. בבוקר היה מנהל מכירות של מפעל טכסטיל, ובערב היה מוצא זמן לעבוד בעבודה אחרת - כל זאת כדי לאפשר לבנות ללמוד בבתי-הספר הכי טובים, להתלבש היטב ולמלא כל מחסורן. כל מאווייו היו נתונים למשפחתו, לתת לה הכל על מנת לפצותה על החסר, שהיה מנת חלקו בילדותו.
בכל התקופה הזו לא שכח את חלומו להגיע לארץ, חלום אותו הגשים לאחר מלחמת ששת הימים, ובשנת 1969 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בחולון.
יעקב מצא עבודה במכון היצוא, אולם לאחר 3 שנים ראה שאין החיים בעיר לרוחו ורצה להגשים חלומו הישן של הליכה להתיישבות, ורק בשנת 1972 דרכו מובילה אותו ואת משפחתו לקיבוצנו.

בראשית דרכו בקיבוץ עבד כשנה בנגריה ולאחר מכן הצטרף לצוות ב"גת", שם קיבל על עצמו תפקיד בארגון המשלוחים ליצוא. עבודה זאת עשה בנאמנות עד לפני שנה וחצי, כאשר נאלץ להפסיקה עקב התקף לב.
לפני כשנה נכנס יעקב לעבוד במטבח בניהול חשבונות, מקום שכביכול היה צריך להיות מקום עבודה קל. אבל יעקב לא היה מסוגל לעבוד קל. בכל מקום היה מוכרח לתת הכל, את כל מרצו וכוחו ולעתים מעל כוחו, כדי לבצע את העבודה בצורה הטובה ביותר, גם אם זה היה כרוך בשעות עבודה בבית. כשקיבלנו לאחרונה את המחשב במטבח לניסיון, נרתם יעקב כולו למשימת הכנסת המחשב לתחום חדש זה, והוא ביקש מפתח כדי שיוכל לעתים לבוא בערב ולהפעילו. יעקב לא יכול היה לסבול שהעבודה לא תבוצע כיאות, ושמח על כל אתגר שהזדמן לו, כי הוא אהב להתמודד עם אתגרים. 

יעקב קליימן שומר לילה

ליעקב היו ידי זהב, ובכל עבודה שבה עסק ואותה למד ידע להגיע לשלמות. 
בבואו לקיבוץ תחום החקלאות היה רחוק ממנו, ובכל זאת ידע לטפח את הגינה שלו ולשוות לה מראה לתפארת. בעבודתו בנגריה הצליח לרכוש בתקופה קצרה מומחיות, והיה גאה על כד שאת כל עבודות הנגרות בביתו הצליח לעשות בעשר אצבעותיו ובצורה המושלמת ביותר.

יעקב אהב את הקיבוץ והיה חבר בכל רמ״ח אבריו. ואם יש מישהו שהמלה "חבר" תואמת אותו - הרי זה היה יעקב, שידע ליצור עם כל אחד קשר חברי.
בשנה האחרונה בה עבדנו יחד באקונומיה ראיתי ביעקב חבר, והייתי בטוח שכל דבר שלקח על עצמו יהיה עשוי במאה האחוזים. פשוט היה נעים לעבוד במחיצתו. אופיו האופטימי וחיוכו הדביקו את כולנו. יכולת לבוא בבוקר במצב-רוח רע, וכאשר יעקב היה מופיע עם חיוך ולחיצת יד חמה, ועוד בתוספת הברקה - השתנה מצב-הרוח לטובה ונסחפת בחיוכו.
יום לפני הליכתו לניתוח שפע חיוכים, אם כי ברור היה, שמתחת לחיוך מסתתרת דאגה מובנת. הרי בניתוח היה סיכון רב, אך יעקב לא נתן לאחרים להרגיש מה עובר עליו.
איך ספק שחסרונו של יעקב יורגש אצלנו, אבל יותר מכל יותיר חסרונו חלל ריק בקרב משפחתו, שהוא היה משענתה האיתנה.

ורדה, אלן, סוזי, קרן, אין בפי מלים לנחם אתכם על האבידה  הגדולה, כי אין בכוחן של מלים, ויהיו המוצלחות והכנות ביותר, לנחם ולמלא חסרונו של יעקב - הבעל, האבא, הסבא והחבר.
דמותו של יעקב תלווה אותנו תמיד.
יהי זכרו ברוך!
ששון שוחט


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 2

כמה מילים על ז'אק (יעקב)

ורדה לביא | 4/2/2014

ז'אק קליימן  ז"ל היה אחד האנשים החברותיים ביותר שחיו כאן. כמעט מרגע הראשון לבואם לגבעת-חיים דרכינו הצטלבו ונקשרה בינינו חברות. זכור לי שאפילו יצאנו ביחד לנופש בצפר -ז'אק וורדה ורפי ואני. ידידותנו ערכה שנים , גם בשעות וימים הקשים שעברו עליהם.


זכור לי שהיה "פריק" של איסוף בולים ועשה זאת ממש במקצועיות. הוא שמח לחלק את הידע
שלו בנושא והקים חוג בולאות לילדי בית- הספר. 

אני זוכרת אותו כאדם טוב-לב, חברותי מאד ונעים הליכות.

אבא שלי

אלן קדר כהן | 1/2/2014

אבא שלי.

הביא את משפחתו לקיבוץ מאופק רגשית ולא במיוחד פתוח לזרים או לאנשים חדשים.
אני זוכרת אותו משתדל לשתול דשא ליד הבית.בפעם הראשונה בחייו.השכנים עמדו מהצד.הביטו והיה נדמה לי שצחקו.

אף אחד לא הושיט יד לעזרה ומשך זמן רב ההתנשאות הקיבוצית גרם לי לחנק בגרון. עבורך אבא.
אך אבא שלי לא התיאש.איש חם ומחבק.כל כך רצה להשתלב.כל כך.

אבא,הבאת אותנו לארץ ישראל.לעם ישראל. לשפה העיברית.לארץ מוזרה ושונה מהנוחיות ההמרופדת  של ניו יורק..רחוקה ממשפחה .

ועם כל זה אין לי מילים להביע את הכבוד והודיה שאני רוחשת כליפך על כך שהבאת אותנו לארץ ישראל..תנוח בשלום בין הצדיקים הצנועים ואנשי החסד.יש תשעה נכדים ושישה נינים שמצטערים על שלא הכירו אותך.

העתקת קישור