כניסת חברים ותושבים

קטה וייל
תאריך לידה:
19/6/1912
תאריך פטירה:
13/8/1984
תאריך פטירה עברי:
ט"ו אב תשמ"ד

דברים על הקבר
קטה לבית נתנזון נולדה ב-1912 בברלין. ילדותה היתה מוגנת ושלווה. המשפחה – הורים ושתי בנות - גרה בחלק המערבי של העיר בבית המרווח, בסביבה אמידה ומטופחת. המשפחה היתה משפחה מתבוללת ביותר ואפילו את השם שינה האב מנתנזון לננסן כדי להקל על ההתבוללות.
נוסף לבני המשפחה גרו בבית שתי עוזרות שדאגו לבישול, לניקיון ולטיפול בבנות.
אחת העוזרות עבדה במשפחה שנים רבות מאד וניסתה למשוך את הילדה הקטנה לנצרות. היא לקחה אותה לכנסיה ולהתכנסויות נוצריות שונות. למרות שביקורים אלה ענינו אותה, לא היתה שם לקטה שום הרגשת שייכות ולהפך - היא הרגישה שיש לה דת משלה: הדת היהודית, אם כי על דת זאת בעצם לא ידעה דבר.

אחרי ארבע שנות לימוד בבית ספר פרטי, נעים ואינטימי, שבו למדו רק ששה ילדים, 3 ימים בשבוע, נכנסה קטה  ננסן, כנהוג בימים ההם בגרמניה, לגימנסיה ולמדה בה עד בחינות הבגרות.
בסוף שנות העשרים התחילה להיות מורגשת בסביבה עוינות ליהודים ואז נכנסה קטה לתנועת הנוער ״קדימה". מפני חוסר ידע זה היא נמשכה מאוד, לאורך כל ימי חייה, לספרות בנושאים יהודיים.
בביקורי האחרון בבית החולים, ממש ערב פטירתה, שוחחנו על The chosen, של חיים פוטוק וקטה ציינה שוב כמה למדה מן הספר ואיזה סיפוק גרמה לה קריאתו. 

אחרי סיום לימודי הבגרות עזבה קטה את הבית כדי ללמוד באוניברסיטה של מינכן עבודה סוציאלית.
במינכן נפגשה לראשונה עם יהודי מזרח אירופה - אוסטיודן, שעליהם שמעה בבית רק דברים שליליים. והנה פגשה צעירים משכילים, מעניינים וערים שהיו ציונים. בהשפעתם התחילה לחשוב ברצינות על עליה. לאחר מכן עברה לסמינר לגננות וסיימה אותו.
ב-1933 עלתה ארצה למרות התנגדות ההורים ופניה לקיבוץ.

דרכה של בת בורגנית מפונקת לקיבוץ של שנות השלושים לא היתה קלה, אך ברצונה החזק ובדביקותה במטרה הצליחה, קטה להתגבר על הפער העצום ברמת החיים, על קשיי האקלים, קשיים בחיי הקומונה ועל המעבר לשפה ותרבות בלתי מוכרות לה עד אז.
היא היתה שלמה עם החיים בארץ ובקיבוץ ולכן לא הרתיעו אותה התנאים הקשים, וצניעותה הרבה עזרה לה בכך.
תחילה הגיעה לרמת הכובש משם לבית אלפא ולבסוף לשער הנגב, קיבוץ שהיו בו ״יקים״ - עולים חדשים רבים, ועם כל תהפוכות הגורל נשארה בקבוצה זאת - גם בכפר סאלד – בגבעת חיים איחוד - עד יומה האחרון.

בשער הנגב נישאה קטה לאריק כהן. ב-1936 נולדה בתם חני. אך תקופת האושר המשפחתי היתה קצרה. אריק עבד בענף גידול כלבים, נדבק בטיפוס מן הכלבים ונפטר ב- 1938.
ב-1945, בכפר סאלד, נישאה קטה שנית - למרסל וייל ז"ל. 
ושוב היתה מנת-חלקה עשירה בחיי משפחה שלמים ומשמעותיים. בני הזוג אהבו את היופי באמנות, בנוף ובטבע, והירבו לטייל יחד. שנים אחדות השתתפה קטה בחוג הבינקיבוצי לאמנות. 

בשער הנגב, בכפר סאלד ובגבעת-חיים עבדה קטה בעיקר בתחום החינוך. כגננת, כמטפלת, כרכזת חינוך. 
ב-1958 יצאה לשנה לקיבוץ הצעיר צאלים כדי להגיש שם עזרה בהקמתם של בתי הילדים ובארגונם.

ב-1962, בהיותה בת 50 יצאה קטה לקורס דו-שנתי למורות לכלכלת בית. גם קורס זה סיימה בהצלחה, למרות גילה המתקדם ומאז עבדה כמורה לכלכלת בית בכתות המקדמות.
ב-1974 סיימה קטה את עבודתה רבת השנים בחינוך, ומאז וכמעט עד יומה האחרון התמידה לעבוד במחסן הבגדים.
ולפתע, לפני חדשים מספר פרצה המחלה. תחילה הופיעו כאבים, שניתן להתגבר עליהם וקטה עוד הצליחה לטייל עם חני למצריים. ונהנתה מאד מטיול יפה זה. אך המצב הלך והחמיר.
קשה להבין מאין היה לה הכוח הנפשי להלחם שוב ושוב בתופעות הקשות של מצבה. תמיד ניסתה והשתדלה להיות שקטה ונעימה. בזמן זה הורגש כמה היתה מקובלת בחברה בקיבוץ.
גם בשכבה בבית החולים וגם בהיותה בבית - תמיד היו אצלה מבקרים ואורחים רבים והשיחה קלחה על עניינים מעניינים שונים.

במשך זמן רב הרבתה קטה לקרוא ועל כל ספר התקיימו אצלה שיחות משמעותיות.
לאט-לאט התחילה החולשה להשתלט והעיפות גברה. אבל על עבודתה במחסן - ולו לשעה ביום - לא היתה מוכנה לוותר. אומרים שאדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו - אך נדמה לי שאדם ניכר גם בכאבו ובמחלתו. וכאן התגלתה קטה בכל גדולתה. השמחה על ביקורי הנכדים והדאגה להם כאילו השכיחו ולו לדקות את הכאבים.
תמיד, ממש עד רגעיה האחרונים סיפרה על הנכדים, על מעשיהם ועל תכניותיהם. אהבתה וגאוותה לא ידעו גבול. ואז - צפוי אך בכל זאת פתאומי - בא הקץ.
לכולנו, וכמובן - במיוחד למשפחה, תחסר קטה ביותר.
נשתדל להתנחם בידיעה שנחסך ממנה סבל רב נוסף.
יהי זיכרה ברוך.
שלומית גרינבאום



דיוקן 
"עת לעת" מס 4. עלון הכיתות המקדמות 20.4.1970 ניסן תש"ל
מדור חדש רצינו להוסיף לעלון ושמו דיוקן. במדור זה נתאר מדי פעם דמות אחרת. תוך פירוט פרטים ביוגרפים, נשתדל להביא בפניכם הקוראים "תמונה" או אם תרצו "סיפור", המתייחס לדמותו של אדם. אין אנו מתכוונים לתאר ולספר על דמות היסטורית או ספרותית. זאת עושים טוב ממני המורים בכיתות. כל שאני רוצה הוא – להעלות בשורות מספר קווים, שיתארו דיוקנו של אדם העובד אתכם ובמחיצתכם ואותו הנכם רגילים לראות במסגרת מסוימת ומוכרת לכם, מבלי לתת אולי דעתכם כי  אותו מדריך אותה מורה, אותו מחנך ואותה מטפלת, הנם אנשים בעלי עבר מעניין, לעתים מרתק וכי יש בדמות זאת הרבה צדדים נסתרים עד כה מעיניכם.
במילים אחרות, המדור "דיוקן" ינסה לתאר את  "צידו השני של...המורה", מתוך כוונה לקרבו אליכם ולגלותו מזווית חדשה, באור אחר.
האורחת הראשונה במדור זה, בעיקר בזכות הוותק שלה במוסדנו, הנה אותה חברה שמוכרת לכולם – ובעיקר לבנות – כטרודה ועסוקה ב"צריף הכחול" בין כיריים של גז לסירי הבישול ובחדר הלימוד של כלכלת-הבית – הלא היא קטה. 

ק ט ה  ו י י ל
קטה נולדה ב-1912 בברלין בבית יהודי מתבולל, שחינך את ילדיו ברוח התקופה, תוך טיפוח ערכים אנושיים והדגשת ערכה של תרבות הגוף.
אחד הזיכרונות הראשונים של קטה הוא זיכרון אביה לבוש מדי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, חוזר לחופשות קצרות הביתה מן החזית התורכית, שם שרת כסמל ביחידת הנדסה קרבית (תלמידי הכיתות הגבוהות במוסדנו ודאי ילמדו בשליש האחרון של שנה"ל על מלחמת העולם הראשונה ויוכלו להתייחס אל התקופה הזאת במימד היסטורי...)
ארבע השנים הראשונות של ביה"ס היסודי למדה קטה בחברת עוד חמישה ילדים בהדרכת מורה פרטית, כי לבית הספר העממי הממלכתי לא נתקבלה בהיותה יהודיה ול"חדר" ובי"ס יהודי דתי לא רצו לשלחה.
החל מן הכיתה החמישית למדה קטה באותו בי"ס, בו המשיכה גם בתיכון עד סיימה לימודיה בבחינות בגרת.
בהיותה תלמידה בבי"ס זה השתייכה לתנועת נוער ציונית בשם "קדימה", שהיום מוכרת כ"הבונים". בתנועת הנוער הרבו בטיולים ובמיוחד זכורים לה טיולי החורף להרים שכללו גלישה בסקי וספורט חורף.
הוריה התנו תנאי לפני קטה – כי תצא להגשמת מטרות תנועת הנוער החלוצית – כלומר עליה לארץ ישראל – רק עם מלאת לה 21 שנים ולכן עם סיום לימודיה בביה"ס התיכון, נרשמה לביה"ס לעבודה סוציאלית, שם למדה שני סמסטרים (סמסטר הוא תקופת לימודים אוניברסיטאית של חצי שנה). אך בראותה כי תוך זמן קצר יחסית תעלה ארצה, נטשה לימודיה בעבודה סוציאלית, נרשמה לסמינר  לגננות ובסיימה לימודיה, עזבה את גרמניה בהיותה בת 21. הייתה זאת שנת 1933, שנת עלייתו הפוליטית של היטלר. עד עלייתה ארצה – וכאמור קטה אז כבר בת 21 – לא ידעה מהו יום עבודה, כי מאחוריה היו 15 שנות לימודים, מכתה א' ועד סיימה את סמינר בגננות.
קטה עלתה בקבוצה ובהגיעה ארצה, הצטרפה לקבוצת עבודה והתיישבות ליד כפר סבא, שהייתה אז מושבה קטנה. שם הקבוצה "קבוצת הכובש". עם קבוצה זאת עלתה לאדמות "רמת הכובש" של היום והייתה בין מייסדיה.
במקום זה נישאה ואח"כ עזבה עם חברה ועברה לקבוצת עבודה אחרת, שאת ראשוניה לא עזבה עד היום. הקבוצה שהתה בהתארגנות במשך כמה שבועות בבית אלפא ואח"כ הצטרפו לקבוצת עבודה שבעתיד היוותה את הקיבוץ "שער הנגב". קבוצה זאת ישבה באוהלים ליד גדרה ועבדו בעבודות שונות אצל איכרי גדרה. קטה, הגננת שלא ידעה יום עבודה טרם בואה לארץ, עבדה כאן בעבודות משק בית אצל איכרים ואח"כ בבית החלמה לחולי שחפת.
בקבוצה זאת פוגשת קטה בחברים שהם מכרים של כולנו, ביניהם הוריה של רחל נחמני וכן את אסתר וצבי פלבר וכן את הוריה של נעמי, תלמידת מקצועית ו'.
ב-1936 נולדה בתה של קטה, חני, (אגב, באותו שבוע בו נולדה אחותה הבכירה של נעמי). חני, היום מורה ברמת הדסה ואם לשני ילדים. עם היוולד הילדים הראשונים, עוברת קטה לעבודה עם ילדים בפעוטון ואח"כ כגננת. 
קיבוץ שער הנגב ישב במקום ארעי ישיבה זמנית וב-1942, בעוד אירופה עולה בלהבות מלחמת העולם השנייה, עוברים החברים להתיישבות קבע בכפר-סולד. באזור זה מצויים באותה תקופה רק דן ודפנה ורק אח"כ מצטרפים היישובים להבות-הבשן, שמיר ועוד. שוב גרים באוהלים ואח"כ ב"ליפטים" – אלה אותם ארגזים גדולים שבהם הביאו עולי גרמניה את רהיטיהם וחלק מרכושם ארצה – ושבמהותם היו כעין מהדורה ראשונה ופרימיטיבית של הצריף. קטה עובדת לסירוגין בבתי הילדים כגננת ומטפלת.
בינואר 1948 היא בכפר סולד בהתקפה ראשונה של הערבים על כפר סולד.
השקט שאחרי מלחמת השחרור לא נמשך זמן רב. כקיבוצים רבים אחרים, גם משק כפר סולד עובר את זעזוע הפילוג וקטה שוב אורזת ועם קבוצה גדולה של חברים, נוטשת את הגליל האהוב עליה ומגיעה לעמק חפר, לייסד בו את הקיבוץ גבעת חיים איחוד.
כאן היא עובדת כמטפלת בנוער, במטבח, בריכוז בתי הילדים. ב-1958 היא נשלחה ע" המשק לשנה אחת לקיבוץ צאלים כמדריכה בארגון גן הילדים ובשנת 1959 היא מתחילה את צעדיה הראשונים במוסדנו, אז בן כשנתיים. קטה אם בית וככל העובדים, מגעה עם הילדים אז רב צדי. את ניסיונה הראשון ב"כלכלת בית" היא רוכשת כאשר היא "מלמדת" קבוצת בנים לטגן צ'יפס ואלה, לא במעט בזכותה, לא מסתלקים כעבור שעה או שעתיים מביה"ס ונמשכים ל"תעסוקה" טעימה זאת.
ב-1962, ואז קטה בת 50, היא יוצאת לקורס מורות לכלכלת בית שנמשך שנתיים. אין היא מפסיקה  עבודתה. תוך כדי לימודיה, היא מתרגמת הלכה למעשה, משבוע לשבוע את אשר למדה בקורס מורות לכלכלת הבית. היא נאבקת בקשיים רבים. אין זה פשוט לשבת בגיל זה על ספסל הלימודים עם בנות בגיל 22-25, אך בהתמדה ועקשנות היא מסיימת את הקורס בהצלחה ובשובה, מתחיל המאבק על שיפור התנאים של הוראת כלכלת הבית שאיננו פוסק עד עצם היום הזה.
זהו. תם- ולא נשלם. אם – פרק בהיסטוריה. אם תרצו – סיפור על התמדה ועקשנות. אם תרצו – דיוקן של חברה – אחת משלנו.
ראיין: בנימין שפריר


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור