כניסת חברים ותושבים

חיה בן-ארצי
תאריך לידה:
25/8/1912
תאריך פטירה:
7/1/1985
תאריך פטירה עברי:
י"ד טבת תשמ"ה

חיה ואליעזר בחתונה של שרה



במות חיה בן-ארצי

מהלכת הייתה עליי אדמות, חיה הייתה בשקט-בשקט,
כשם שהסתלקה על עולמה חרש-חרש. עד אשר 
נפטרה זה עתה מדום לב, כמעט מבלי-משים, 
בהיסח-הדעת, בהיעלם – "לפתע"... 

לפני 72 שנים נולדה לאסתר וצבי מיסלר בוורבה שבפולין. מקום נידח הוא בארץ ווהלין הרחוקה, בקרבת הגבול הסובייטי. קהילה קטנה, אז כ-120 משפחות של יהודים בין ערב רב של גויים, השומרת בנאמנות ובגבורה על זיקתה לעם ולארץ-ישראל. ואכן לא מעטים עלו משם. תמצא אותם גם היום פה ושם, אף בקרבת הקיבוצים.
אני עצמי נקלעתי לוורבה לפני יותר מיובל: במשך חורף ארוך באקלים כמו-סיבירי כחבר לקיבוץ-הכשרה גדול. זוכר את צריפי המגורים הצפופים, העבודה במנסרה (בית חרושת לנסירת עצים) שבבעלות יהודים אשר נתנה פרנסה דלה, תחנת המשטרה אשר נקלעתי בה יום אחד עם קבוצת חברים בעקבות שביתה למען תנאי-עבודה הוגנים ותגרת-ידיים בסכסוך עם קבוצת "ביתר" מפירי-שביתה : זוכר את הרעב בוורבה ההיא של 1933... ויחד עם הדלות והמחסור – איזו רוח גדולה, מין תנועה משיחית עממית של התפרצות לגאולה, לקראת עלייה לארץ-ישראל. 
חיה נגרפה-נצטרפה אל גל גואה זה עוד קודם לכן. בראשית שנות ה-30 יצאה לקיבוץ-ההכשרה קלוסובה הידוע, האגדי וב-1932 עלתה. נקלטה ביגור. 
אין ספק, 20 שנותיה ביגור היו לה לחיה תקופת הפריחה והאושר, מקור חיותה. עוד בצעירותה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נתייתמה מאביה, סוחר עמיד שהשאיר למשפחה חנות לפרנסה. 
עתה הביאה חיה ליגור את אחיותיה והעלתה אליה גם את האם הזקנה. "אמא הייתה מטה חסד לחלוצים עוד שם, מאז ומתמיד" העידה על-גבי אחד השאלונים.
ביגור הכירה לימים את אליעזר, מראשוני העולים מגרמניה מיד אחרי הגיע היטלר לשלטון. נישאה לו וילדה את יעל הבכירה, לאחר מכן את הגר ואת שרהל'ה. 
כמטפלת בתינוקות רכשה לה מעמד מיוחד של ניסיון וחשיבות והשפעה – מקום של כבוד. 
מספרים עוד היום, באיזו מידה רחשו לה אמון וחיבה. אז נשלחה גם לבית-החולים הדסה לשם הכשרה כמטפלת בתינוקות. 
הקרע הגדול, הידוע, בקיבוץ המאוחד שם קץ לאידיליה. אליעזר עצמו מעיד שחיה לא אהבה לשמוע, התנגדה למסקנותו מהפילוג הפוליטי הגורלי: לעזוב את יגור. לא פחות מיעל – כך מסכם הוא – שילמה חיה מחיר גבוה באמת, משהלכה אחריו להשתרש בקיבוץ חדש, מחדש. הרי מניעיה לא היו אידאולוגיים, "לא התעניינה בפוליטיקה". 
באוקטובר 1952, הגיעו לגבעת-חיים. אך טבעי היה שחיה תמשיך לטפל בתינוקות. 3 שנים התמידה בבתי-הילדים. אבל לא עמדה עוד במרכז. אולי גם בוותק קדמו אחרות... הנוף האנושי, החברתי, שונה היה משהו מסביבת חברותיה הטובות ביגור. וחיה ויתרה. הסתגרה בד' אמות של דירת המשפחה וגידול בנותיה. 
בהזדמנות ראשונה עברה עפ"י בחירתה לעבוד במחסן הבגדים, במחלקת ההלבשה לילדים. בחריצות, במסירות, בהתמדה בלתי-רגילה, מאז 1955 עד אשר פרשה ואושפזה. 
אבל גם החברות הרבות שהיו נפגשות איתה יום יום, שנים על גבי שנים, במקום עבודתה, ושזוכרות לה לטובה את הופעתה והליכותיה הנעימות – אף לא אחת מהן תהתה על קנקנה והצליחה לחדור אל תוך תחומה, אל נבכי אישיותה וצפונות נשמתה. שם נשאר הכל לוט בערפל, בגדר חידה וסוד כמוס שלא יבואו על פתרונם לעולמים. אפילו לפני מותה הפיזי לקחה עמה את החבוי בה משנתערפלה רוחה. 
צר להודות, אך האמת היא: לא רק בתיקה האישי שבארכיון השאירה לנו דף חלק. האם חטאנו? 
אף-על-פי-כן, לא הייתי קורא לחיים שכאלה באילמותם טרגדיה. אפילו לא לפרק האחרון שבו ניתק הקשר עם קרובים ובני המשפחה. 
דומה שהגורל לא אמר לה, וייסורי גוף או נפש לא נתייסרה, כפי הנראה. 
מאידך, לא נעז לדבר על "המוות הגואל" אחרי חודשים ושנים של פרישה אכזרית לבני ביתה – מעולמנו זה. אילולא חששנו לפאתטיות ייתרה ולמיליציות-כביכול, הייתי קורא על קברה של חיה חברתנו את שירו של ביאליק "יהי חלקך עימם" לאמור:
"יהי חלקך עמכם, עינוי עולם, אלמי נפש, 
רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה - - 
אמני השתיקה היפה וכהני דממת אלוהים
לא תשלוט עין זר לעולם בחג נפשכם ובאבלה;
אור אחד לעינכם תמיד, אור ושקט נוגה - - 
אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות 
חיים - -"

היא נמנית עם המחנה הזה. 
יהי זכרה מבורך !
עדי נחמני.  





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור