כניסת חברים ותושבים

שולה/שולמית כפרי
תאריך לידה:
18/7/1944
תאריך פטירה:
22/11/1985
תאריך פטירה עברי:
ט' כסלו תשמ"ו
אחות
אהבת כאב מתרעם מאי שם
חוצב פס ערפיי הנוגה. 
משהו נעים ופנים חלקות 
משבר רסיסיי – חוטים קטנים. 

ים של זיכרון ואי זיכרון
יובש גליו ישלח ואחז בדמעה 
ואמר לה: מה את? היכן? 
ולאן תמזגי את אדי הבינה? 

אחות לי קטנה
שקטה. שביליה צרים כמו מרווח 
של עין לא תבחין. 
לב יאומת ולא נשלח,
צומת עצב מרכין, נושב בהרי אופק. 
צלילי סב נפרצים אל אושר של יש. 
נעמת ויפית אלי אב ואם, 
לוטפת חום, חוכמה ועצב אין סופי, 
נוטעת בי פליאת דרכייך כמו בוהק חצי לבנה ביקום... 
אחות
יוסי 

משפחת כפרי



שולה כפרי זכרונה לברכה /  דברים על הקבר
קווים לדמותה של שולה כפרי שליקטתי מתוך שיחות עם חברים שהיו קרובים אליה.

שולה נולדה כאן, אצלנו. בת שלנו. 
לאחר נישואיה חייתה מחוץ לקיבוץ, רחוקה מאיתנו. 
חזרה לפני מספר שנים ומאז חיה בצניעות ובפשטות בתוכנו, מנסה לתת ממיטבה ולמלא את כל חובותיה על-אף מגבלות הבריאותיות. 
הייתה אסירת תודה לקיבוץ והקרינה תמיד השלמה והערכה לו.
רכשה לה ידידים קרובים – בעיקר מקרב המבוגרים ותמיד היו להם נושאים משותפים לשיחה. 
שולה חיה את חייה בצניעות רבה. מעולם לא ניסתה להבליט את עצמה או לכפות את דעותיה על או אישיותה על מישהו. צניעותה הרבה התבטאה בין השאר ביחסה לרכוש, ללבוש או לכל ההנאות החומריות האחרות. כאשר קנתה לה לבסוף מערכת סטריאופונית משוכללת היה זה בכדי לשמוע מוזיקה באיכות מעולה, כפי שהיא אהבה, ולא כדי שתוכל להתפאר באביזר ראוותני נוסף. 
צניעותה התבטאה גם בלבוש. תמיד פשוט ומשהו מיושן, אך לעולם אסתטי, מסודר בקפדנות ועם המון  תשומת לב. מעולם לא ראיתי אותה מרושלת או בלתי מאופרת. וגם כאשר סבלה לא יכולתי שלא להשתאות כל יום מחדש על הופעתה הנאה. תמיד נראתה יפה כל כך כאילו היא הולכת למסיבה... כאשר הייתי מחמיאה לה על כך, היתה מצטחקת בענווה ומקבלת את השמחה בשמחה – כמעט שמחתו של ילד. אכן, במידה מסוימת היתה לה נשמה של ילד. חמימות אמיתית, בלתי מעושה, לעיתים גובלת בנאיביות. חמימות שהשאירה אותה תמיד טהורה וטובה כל כך.
את זמנה הפנוי הקדישה למלאכות יד ועשתה זאת בכשרון רב מאד.
מצב בריאותה של שולה הלך והתדרדר בשנים האחרונות אבל היא סבלה אותו בגבורה רבה. מעולם לא התאוננה ולא ניסתה לעורר רחמים. רצתה לחיות ולהיות כמו כולם, להשתלב. וכאשר ביקשה להתקבל לחברות טענה שזה חשוב לה כי רוצה להיות שייכת, ושחשוב לה להיות בקיבוץ כחלק ממנו. מאושרת היתה כאשר הרמנו כוסית לחיים לכבודה, לאחר ההצבעה באסיפה.
לפני כשלושה שבועות עברה ניתוח שהיה אמור לשפר את מצב בריאותה. על אף התאוששותה האיטית נראה היה שהיא הולכת ומבריאה. מותה בא בחטף, בלתי צפוי, בלתי מובן ומהמם.
יומיים לפני מותה ביקרתי אצלה. כאשר שאלתי אותה במה אנחנו יכולים לעזור לה, היא ענתה לי: "תחשבו עלי..." יותר לא ראיתי אותה. זאת היתה בקשתה האחרונה ממני והיות והיא ביקשה זאת בלשון רבים, אני יודעת שהיא לא התכוונה שרק אני אחשוב עליה – אלא שכולנו נחשוב עליה.
אני מבטיחה לך שולה שכל מי שהכיר אותך, שניפגש בך בעבודה, לאחריה, בשבילי הקיבוץ, במזכירות, בספרייה או במרכזיית הטלפונים, תמיד יזכור אותך בהרבה חיבה, הערכה ואהבה.
תמנע אופיר 

מיכאל שולה יוסי כפרי

 
שולה כפרי     9.12.86
צער וכאב מלווים אותי בימים אלו, ימי סוף השנה הראשונה לפטירתה של שולה.
כשראיתיה לאחרונה, פניה היו שלווים ומחייכים, כאילו אומרים הסבל נגמר.
ערבי שבת המשותפים אחרי ארוחת הערב וימי שבת המוצפים בשמש חורפית כבר לא ישובו.
בערבי שבת היינו יושבות, מחליפות רשמים ומספרות אחת לחברתה את הקורות אותנו באותן שבועות בהן לא הגעתי. בשבתות היינו מטיילות או יושבות אצלה על המרפסת, בימים שקשתה עליה ההליכה. גם שעות אלו לא תשובנה עוד.
עם שולה הייתי שנים רבות ביחד. גדלנו מביה"ס ביחד עם כל זיכרונות הילדות המשותפים של ימי הפילוג, המעבר ל"נקודה החדשה" ובית הילדים. זכורים לי במיוחד שעות אחר הצהרים שבאנו מבית הילדים, הלכנו ביחד לאחד הבתים (של הוריה או הורי) ועד שעות הערב המאוחרות היינו יושבות ומציירות, רוקמות או מנגנות ושרות. אז כבר ניתן היה לחוש שלשולה חוש מפותח לאומנות ואמנות. היה לה טעם עדין ואישי ומאוד מקורי ביצירותיה. בתחילה התבטא הדבר בציורי הנוף הרבים שציירה ומאוחר יותר בשאר עבודות היד שעשתה והתפתחה עמן כמו אריגה, סריגה וקרמיקה.
בשנים המאוחרות יותר, לצד ביה"ס שרנו הרבה ביחד שני קולות והצטרפנו למקהלה, ושוב בלט הכישרון המוסיקלי שהיה מאוד חזק אצלה והתבטא בצניעות וידיעה מרובה לאורך כל הדרך, בהרבה מאוד שטחי המוסיקה.
הדרכים נפרדו מעט בשנות השירות הצבאי ולאחריהן, כשנישאה לאורי ועברה לגור בטבעון. גם אז הגעתי לעיתים קרובות לבקרה בביתה, כשהייתי אני בסמינר "אורנים". בנוסף לכך נשמר קשר עמוק עם קלרקה והרבה שיחות על חייה של שולה ה"רחוקה" מהבית והדאגה לבריאותה המתערערת.
הקשר חודש שוב כשחזרה שולה לגבעת חיים. כל פגישה או כל שיחת טלפון נערכה שעות ארוכות ובהן סיפרה על תוכניותיה בקשר לעבודה, בקשר לדירה, בקשר לקשיי ההתאקלמות בגבעת חיים מחדש, מבחינה חברתית ומציאת מקום עבודה הולם את מצבה הבריאותי. מאוד לא רצתה להיות שונה ושיחושו את מכאוביה וידעו את מצבה הבריאותי. ממני שאבה עזרה ועצה כחברה, והרבה עידוד כיצד ואיך להתמודד עם דברים, בצורה כזו שלא ירגישו כלפי חוץ כמה בדידות היא חשה ודאגה להופעתה שלא תסגיר אותה כחלשה. ידעה להשיא עצות איך לנהוג כך או אחרת במקרים בהם אני שאלתי ובקשתי עצה.
שולה היתה חברה טובה, מבינה ואוהבת ומאוד מתחלקת עם אנשים שהראו לה מעט אהבה ונתנו לה מעט חום, דבר שכנראה הייתה זקוקה לו במשך השנים. ידעה שאצלי תוכל ל"התפנק" מצד אחד, אולם ידעה גם שבמידה וקיבלה היה עליה לתת.
חברות כזו היא כמו בין שתי אחיות והשנים עשו את שלהן בינינו.
היום אחרי שנה, כשאני שבה לבקר בימי שישי ושבת - חסרה לי ההתראות, השעות היפות והזמן המוקצב עם חברה טובה שהקשרים היו כה קרובים.
כך אזכרך תמיד.
                                                                                שלומית לב  
9.12.86




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור