כניסת חברים ותושבים

אטה מירון
תאריך לידה:
22/1/1915
תאריך פטירה:
15/1/1986
תאריך פטירה עברי:
ה' שבט תשמ"ו

מימין: אטה ואורי מירון עם סבא אונה 

ליד מכונת הכלים במטבח




דברים שנאמרו באזכרה ב4.2.1987

פוני (פרופ. הראל): "...אושרו וכוחו של אטה היו החיים הפנימיים שלו. אני לא מכיר הרבה אנשים שמתגלים על ידי הקשר ההדוק האישי, הפרטי, כמו אטה. וכאן היה משהו מיוחד באטה. על אף שהיה אינטרוברטי, הוא חש, כמו רק מעטים, את האחריות החברתית לסביבה שבה הוא חי. המיזוג של שני הדברים, הוא מאד נדיר.  הקשר הזה בין החיים העשירים מאד והאחריות החברתית, הביאה להשפעה חינוכית שקשה לתארה. 
לדור שלנו שעבר דברים נוראים, גם בחו"ל וגם כאן, היתה זכות אחת עצומה, להיות הנושאים של המהות החדשה לעם היהודי. לפתע, הדור הזה הפך להיות מכריע לנושא האחריות המוחלטת לא רק לאותם 5000 איש, ששמענו זה עתה בדברים שאטה סיפר בזכרונותיו, אלא למעשה כל הקהילה היהודית בגרמניה. דור המבוגרים היה במבוכה. הם לא ידעו איך להתמודד עם המציאות החדשה. חלק הגיבו בבהלה, חלק באדישות, אולי זה יעבור. מי שנתנו את התשובה בתנועת הנוער, בהכשרה, בעליה, ב"החלוץ", בניסיון לקיים חיים תרבותיים מאחורי הסורגים של העולם הנאצי, היו אותם בחורים בני 18, 19 ו-20, בעזרת השליחים כמובן, בדיוק כמו שסיפר אטה. וזאת היתה זכות גדולה מאד..."

זיוה גולן: "...אני רוצה להקדים ולומר שאני מאד מאד נרגשת. הערב הזה היה לי חוויה מיוחדת במינה. אני חושבת שמעט אנשים יכולים לתרום לזולת ולהעשיר את חייו כמו שאטה עשה את זה הערב, שנה לאחר שהלך מאיתנו.  
הקשר עם אטה התחיל בעבודה ב"כיתות המקדמות". הוא בלט במיוחד במעורבות שלו, באחריות החברתית, בשייכות לסביבה שבה הוא פעל. החדר שלו ושל סימה אמיתי היה קטן, צפוף, אבל תמיד פתוח, היה בו מקום. אפשר היה להכנס. לא היינו צריכים לחשוב פעמיים אם נפריע או לא, אף פעם לא הרגשנו שאנחנו מפריעים לו. הדלת היתה תמיד פתוחה. תמיד מוזיקה קלאסית. דיברו על העושר הפנימי שלו. גם בעבודה, הרדיו הקטן הזה על השולחנון, הארונית הקטנה הזאת, מה לא היה שם? מזמרה, מספריים, דברים, הכל בשולחן, מין כוננית קטנה כזאת ועליה קומקום לקפה ותמיד החלב, וכל אחד יכול היה לבוא ולשתות שם קפה כשחדר המורים היה סגור. האווירה הזאת, המוזיקה והצלחת על השולחן שלו עם הפילחי תפוח עץ, זאת היתה אווירה מיוחדת שבהחלט אטה וסימה הישרו בחדר הזה.  ואפשר היה להכנס ולשוחח, אם פתאום סתם היה קשה, היתה בעיה, הרגשנו צורך לשתף, לספר, אם זה הרגשה...חוויה של הצלחה, של סיפוק, או אם זה לבטים או הרגשה אפילו של כישלון, היתה אוזן קשבת. אטה היה מוכן להקשיב. היה מגלה מעורבות אמתית ונרתם לעזרה ולשינוי של דברים. הוא עזר לי להקים שם את הספרייה, היה אי סדר עם הספרים והוא נתן לי יד חופשית עם התקציב. זה היה כל כך אופייני לאטה, דבר שהוא האמין בו. שהוא חשב שהוא צודק, שהוא נכון, שהוא חשוב, הוא לא...לא התעסק עם הדברים הקטנים, לא התעסק בטפל, הוא התרכז בעיקר, לכן היה נעים לעבוד איתו, היה חשק לעשות.
אני נזכרת גם בעוד משהו מאד בולט,ביחס המיוחד של אטה לילדים, לתלמידים, שלא לדבר על היחס לנכדיו, למשפחתו, תמיד סיפר על הנכדים. היה משתף, פתוח, היה נעים להקשיב לו. היחס לתלמידים שלנו, זה היה מדהים ממש. לא עשה הבדל בין מורה, מבוגר ותלמיד שנכנס אליו. זאת היתה נקודה מאד חזקה, מאד מרשימה.
כשאטה חלה ליווינו אותו במחלתו. שאלנו, היינו נפגשים עם רעיה, עם הילדה, עם שלומית על אם הדרך, תמיד חרדים לאחר כל ביקור באיכילוב, מה נשמע? מה קורה? אפשר לבקר אצלו? וכשביקרתי, הוסרו כל המחיצות. היה נעים לבלות איתו, הוא היה איש שיחה. ראינו את זה כאן הערב. כל הסיפורים על חייו, על המשמעות שלהם לגביו. ישבתי אצלו הרבה בחדר, גם כששכב, והקשבתי לו. דיברנו על שורשים, על מסרים לנכד בר המצווה, והיה לאטה מה לספר. דברנו גם על המחלה, דברנו בגלוי, גם בהומור. וצחקנו. ואפשר היה לצחוק עם אטה, ואפשר היה לדבר. הרגשתי שאטה נותן בי אמון. 
אני מקנאה בו על הרוח ועל הכח להתמודד עם דברים.  אני רוצה לסיים בשורה אחת שכתבתי: מיהו אטה בשבילי? אטה זאת צניעות, זה יושר רב, זה טוהר מידות, זה מסר ברור, זה מעורבות והרבה הרבה התייחסות לזולת."

חנוך מיכאלי:  "...נסעתי עם אטההרבה לירושלים (חנוך היה גזבר הקיבוץ ואטה גייס כספים לבניית כיתות חדשות ל"שפרירים") אני לא זוכר אותו נכנס אי פעם למסעדה, או לשתות כוס קפה, אני זוכר אותו היטב נוסע ליעקב שמעוני, מבקרו בנאמנות, ואני זוכר את שקית הסנדוויץ', לא להפסיד זמן, אך בעיקר, אני חושב, מתוך הקפדה שלא לבזבז את כספי הקיבוץ.  אהבתי אצלו שלא התבייש להודות אם שגה במשהו. היתה איזו חריגה מהתקציב בנושא הבנייה והוא דרש שנביא את זה לדיון במזכירות, לא היה לו מנוח עד שהעניין הובהר.
אי אפשר שלא להזכיר את קשריו ואת התייחסותו של אטה למשפחה. הוא דאג להורים של הילדה, דאג לילדים ויצר קשר בלתי רגיל עם הנכדים..."

יעקב שמעוני: "... כאשר בינואר 1986, שבוע לפני שמלאו לו 71 שנה, הלך אטה לעולמו, ידעתי שהלך מאתנו לא רק ידידי-רעי הקרוב ביותר זה 55 שנים,אלא איש עתיר כשרונות ורב תבונה, טהר-לב וישר דרך, מבחירי הדור. אטה כול היה להגיע לעמדה בכירה של מנהיגות, לו רצה בכך, אך הוא סלד מן הדרך אל עמדה בכורה ציבורית, דרך של עסקנות מתמדת., ומן המקח והממכר הפוליטי, הציבורי והאישי שפעולה ציבורית מנהיגה היתה מחייבת.ואולי מנעוהו גם טבעו ההססן, רתיעתו מקבלת החלטות בוטות ומהירות, נטייתו להרבות בלבטי מחשבה, הספקנות הטבועה בו.
אטה אחי ורעי היה ואהבתיו - היה דגול מרבבה, חכם ורב תבונה, ברוך כשרון, רודף אמת, הוגן וישר דרך שכמותו לא הכרתי עוד."


שנה למות אטה

לפני עשר שנים סיכם את מפעל חייו בח"י שורות מרשימות.

את מחציתן, תמצית אותו קטע בלי שום שינוי סגנון או לשון, נעלה לפניכם שנית. טעמו לא פג ומשקלו לא פחת:

"אני חי עכשיו כ־ 40 שנה בקבוץ, וברור - יש עליות, ירידות, אכזבות.

יש משברים. עם זאת מתייחס אני בביטול אל טיעון אנשים שבחוץ: 'מה היית משיג שם... !'

יכולתי אולי להגיע לאיזו משרה במשרד החוץ, ויתכן גם בתחום אחר. אולם כדי להגיע לסיפוק, חייב אדם לעשות מעשים מעבר לתחומו, לרצונותיו ולענייניו הפרטיים. חייב הוא להעמיד את עצמו לרשות.

כאן נתן לי הקבוץ הרבה. העניק אותה הרגשה נפלאה שהנך שותף למעשה גדול ממך.

אני השתתפתי בגופי בהקמת שני ישובים בארץ. כפר סאלד וגבעת חיים איחוד. אין זה דבר קטן. באיזו מסגרת אחרת יכול אדם מן השורה כתוצאה מהתארגנות מתאימה לומר על עצמו: 'בניתי ישובים  קבעתי גבול של מדינה?'"


כאשר קרבו ימיו למות, סיפר לנכדו (הדברים הונצחו על גבי קלטת) על תחנות דרכו בין השאר:

* * *

אני זוכר - הייתי בערך בן שמונה, כשאמא חלתה פעם. היא הזמינה אותי לשבת ליד מיטתה וניצלה מצבה להשפיע עלי: שאחדל מללכת אל התנועה, שאשאר בבית. הייתי צריך להישבע לה! אחר כך שוב התחלתי לאט-לאט, ומבלי לקבל ממנה רשות, ללבוש את החולצה הכחולה. וכשחזרתי, כעבור ארבע שנים, להיות חבר בתנועה, נעשיתי בה יותר ויותר פעיל. 


ב-1933 - זכינו לאיחוד עם "ברית-העולים" בשם החדש "הבונים". האיחוד נחתם ממש ביום עלות היטלר לשלטון - ב־30 בינואר. מהיום ההוא והלאה השתנו כל מושגינו. נהפכנו לפתע גרעין לתנועת עלייה גדולה של אלפים, נמצאנו בו־לילה עומסים על שכמנו תנועת הגירה אדירה. החלוץ צריךהיה לקלוט רבבות צעירים, שלא היו ציוניים, שלא היתה להם זיקה או מושג על ארץ-ישראל. אנחנו נטלנו אחריות לבניית המסגרת.

 - אז החליטו לשלוח אותי להמבורג לפעול בתנועה וגם להתחיל בהכשרה. התחלתי לעבוד במשתלה ואחר כך אצל חקלאי בעל אחוזה לא גדולה – בלי שום תשלום במזומנים, תמורת אוכל ולינה בלבד. — משם נשלחתי לריכוז אזור במערב גרמניה, ואחר  כך להנהלת התנועה בברלין, להיות (עם יעקב שמעוני, חברי הטוב) "יורשים" לדור שקדם לנו.

 

- בשנת 1938 הגיע גם תורנו לעלות לארץ. הדגשתי שמחובתי ללכת לאחד המקומות הקשים לעולים מגרמניה. חשבתי על גבעת השלושה, אבל הגענו אל "קבוצת הבחרות". בשכונת בורוכוב קורבתי במהרה לענייני ההגנה.

רצו לשלוח אותי עם העולים לחניתה עוד לפני שעברתי הכשרה כלשהי. מישהו מנע זאת, אבל כעבור זמן מועט נשלחתי אל קורס ראשון: למ"כים באזור.

...אצלי בחדר היה "סליק" הנשק...

 

- בשנת 1941 עברנו לשער-הנגב בגדרה. עבדנו כשכירים בכרמים ובפרדסים או בבניין אצל "סולל בונה". פרצה מלחמת  העולם, ובהסכמת הקבוץ יצאתי לעבוד במה שנקרא בימים ההם "מנגנון הקבע של ההגנה"...

 - כאשר הוחלט לצאת להתיישבות בעמק החולה, עליתי יחד עם הראשונים לכפר -

סאלד. הטילו עלי להיות שומר־שדות, מוכתר. עסקתי בתפקיד זה מספר שנים, עד שחפרו את בריכות הדגים, ואני התחלתי לעבוד במדגה, הענף הראשון בכפר סאלד שהיה ריווחי. העבודה היתה  מפרכת, אבל היה לי סיפוק רב.

 

- ב -1947 דובר על תכנית לשלוח אותי בענייני עלייה לארצות ערב. היא לא התגשמה בגלל המלחמה, מלחמת העצמאות, בארץ, אבל בהפסקת האש ביוני 1948, גויסתי סופית ע"י שאול אביגור לעבודה "ברכש". עוד באותו הקיץ יצאתי לז'נבה.

 

- כעבור שנה וחצי בקירוב חזרנו כולנו מהשליחות למשק, ומטעם הצבא נשלחתי אחר כך לנהל את המעברה בחלסה (לימים קרית שמונה).

 - חזרתי לעבודה בבריכות הדגים. אבל כבר ברור היה שאנחנו הולכים לקראת פילוג.

 

* * *

 - כשהגענו לגבעת חיים איחוד התחלתי מחדש, הפעם כטרקטוריסט. כעבור זמן הוזמנתי על- ידי גיורא יוספטל חברי, לבוא לפעול במשרד העבודה אצל גולדה מאיר ואחרי - כן אצל גיורא עצמו. עסקתי בעיקר בחינוך נוער, בהקמת מרכזי נוער ליד הישובים החדשים וליד המעברות שצצו בכל רחבי הארץ.

עדי נחמני

 

על אטה מירון

חלפה שנה, אך אטה נשאר חקוק בזכרוני, כאילו עדיין הוא מתהלך בינינו עירני, מגיב למתרחש, כואב מעידות, מחפש שלמויות, בעיקר בקרב שליחי הציבור, מדייק, בודק דברים לעומקם. בכל אשר יעסוק – קטנות כגדולות - ישאף לשלמות, לא יזניח פרט. זקוף בהליכתו, לבוש בקפידה ובצניעות, ממהר בדרכו, אך קשוב ורגיש מאד למתחולל סביבו, ספקן לא קטן, חכם וחם.

דרכינו הציבוריות הצטלבו פעמים רבות בעשור האחרון; למרות גילו, שכלו, נסיונו הציבורי והאישי, מעולם לא נתן לי תחושת תלמיד ורב.

טיפלנו בנושאים שונים ומגוונים במשותף, ולא אחת נסענו יחד לסביבה הקרובה, לתל אביב וירושלים כשאטה מצוייד בסנדביצ'ים שלא לבזבז את כספי הקבוץ, ולהבדיל, גם בטבלאות ומספרים ובהתכתבויות עם אותם משרדים. אטה אהב שותפות בעשייה עם צעירים. לא פעם אמר לי: "לכם הצעירים יש שפה משותפת והבנה אחד לשני יותר מאשר לי".

אטה דאג לשמו של הקבוץ. עשרות פעמים החזרנו כספים להורי ילדים, לקבוצים ומוסדות, מיד לאחר שהוכחה זכאותו של התלמיד במשרדי הממשלה, לרוב בהתערבותו של אטה לטובת אותו תלמיד, ולכן גם זכינו לאמון מלא.

די היה בהזכרת שמו של אטה, כדי שיאמרו לנו : "אם אטה אמר..." מומחה היה "לפתיחת דלתות". להשלמת המעגל דאג לכל מורה ומשרה שתהיה "מכוסה", וניתן לומר שמאז כניסתו לניהול האדמיניסטרטיבי, הפך המוסד למפעל המכסה את הוצאותיו.

תוך תקופה קצרה החל אטה ל"מפעל חייו" - הפיכת "הכיתות המקדמות" ממוסד שמרבית כתותיו בצריפים בני 50 שנה, מטים לנפול, לבי"ס בנוי. בכך השלים את בנימין, הרוח החיה במשך כל שנות קיומו של המוסד.

 

אטה זכור לי משנות ה-60 המוקדמות כמטה שכם, תרתי משמע, לצוות שעסק בקליטת חברת הנוער דאז, נירה, אמנון ותמר.

כבר אז בלטה יכולת התקשורת שלו עם צעירים הן למדריכים והן לילדים, מין פיקחות המשתלבת עם נסיון חיים, סבלנות ובעיקר רגישות שיצרו תחושה נעימה בעבודה איתו.

 

בשנות ה-70 המוקדמות, אטה נבחר לרכז את מערכת הבריאות. זכור לי שעסקנו בשלושה נושאים מעבר לבעיות היום- יום: השגת אמבולנס למשק, טיפול בנגע הסמים וארגון מערכת בריאות הנפט. השקפת עולמו הרחבה, הכרתו את המערכת החיצונית, חתירתו ליושר, הקפדתו בענייני כספים, התקשורתיות שלו וחוכמתו, הפילו מחיצות רבות והוסיפו בדרך קבלת ההחלטות ויישומן.

 

את אטה יזכרו ויזהו עם הכתות המקדמות. נפלה לידו הזכות הגדולה לראות חלום בהתגשמותו. אטה ידע "להדביק" ולהדליק אותנו בדרך מיוחדת של אדם מתלבט, המפקפק לא פעם, אם ניתן להוציא מהכוח אל הפועל בנייה זו. כל מי שמכיר ונפגש עם אטה מקרוב, ודאי מצייר לעיניו את הבעות פניו הספקניות, לעיתים מתייסרות, אחרי מפגשים שהיו לנו, עם מוסדות המדינה בהשגת כספים להקמת המפעל.

אטה חשש לסבך את המשק בהרפתקאה כספית, יחד עם זאת ידע שחייבים לבנות. שלב אחרי שלב גוייסו הכספים: בתחילה תרומה משויצריה - עם מיצינג (הקבלה) של משרד החינוך לבניית "המרכז לבת", מלווה בהבטחות, והתכחשויות לסירוגין של משרדי הממשלה, ובהמשך - צעד אחד צעד, בניית כתות לימוד, ספריה ושאר מבנים נחוצים.

 

אטה במחלתו, בשנה האחרונה לחייו, לא פסק לדאוג לעתיד המוסד. גם ממיטת חוליו המשיך לטוות חוטים וקשרים ביו הכתות המקדמות וגורמי חוץ ואף בתקופות אישפוזו בבתי החולים השונים לא פסק מלהפעיל ולייגע את ראשו.

דומני שבמשך כשנה אטה לחץ שימצאו לו מחליף, שיוכל להכנס בצורה מסודרת לניהול האדמיניסטרטיבי ולקידום הבנייה שעוד לא תמה. כולנו קיווינו שיוכל להמשיך לשאת בעול. התברר גם שיש קושי לא קטן במציאת אדם שיוכל להחליף את אטה ויהווה איזון והשלמה לבנימין, המייסד המנהל והמכוון במשך קרוב ל-30 שנה את כל המתרחש בין כתלי בית הספר.


ולבסוף, אי אפשר שלא לציין את אטה כאיש משפחה, את דאגתו להורים של הילדה והיחס החם שהעניק לסביבתו הקרובה וקשריו הדו-סיטריים עם נכדיו.

חנוך מיכאלי



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור