כניסת חברים ותושבים

רבקה קראוס
תאריך לידה:
7/3/1907
תאריך פטירה:
11/7/1986
תאריך פטירה עברי:
ד' תמוז תשמ"ו
רבקה קראוס

קומה זקופה (לזכר רבקה קראוס לבית רבינוביץ)
רבקה נולדה בשנת 1907. בבסרביה נולדה, והיתה, בעיני, דמות טיפוסית ליהדות זו.
היתה זו ארץ של מרחבים, של שדות חקלאים משתרעים מאופק עד אופק. והיה זה אזור שספג השפעה תרבותית מעמים שונים שהיו בו.

הבית היה בית יהודי מסורתי. אביה היה רב. משפחה גדולה, של אנשים גדולים, חזקים, בעלי שורשים יהודיים. קיבלה חינוך מסורתי, וגם עברית שמעה כבר אז בתנועה.

בגיל צעיר הצטרפה לתנועת "החלוץ", ומאז החלו פגישות בלתי אמצעיות עם שליחים מן הארץ. אלה, כשבאו לשם, באו לבית, לא אל זרים שיש צורך לקרבם.
הרוחות שנשבו - הציונות המגשימה מכאן והנהיה אחר עולם המהפכה מאידך, השפיעו על עיצוב דמותה הרוחנית של רבקה. אך מעולם לא היה ספק אצלה, כי היא תגשים בדרך הציונות -בארץ ובקבוץ. וכבר שם הכשירה עצמה, בחוות החקלאיות של החלוץ, לעבודה, להגשמה עצמית.

הצטיינה בכוח גופני רב. בעצמה ידעה להבקיע לעצמה את הדרך. היה לה ברור לאן דרכה מובילה.

עלתה ארצה עם ראשוני העלייה החמישית ב-1929, והצטרפה לקבוץ ג' של השומר הצעיר בחיפה. מהר מאד נקלעה לויכוח הפוליטי הלוהט לקראת אחוד המפלגות, ובחרה, עם רבים מחבריה, לפרוש מידידים לתנועה, לנטוש את הקו החם של השומר הצעיר, ולהצטרף לתנועה הגדולה, המאוחדת, שהתארגנה זה עתה במסגרת של מפא"י, וכמובן מאליו - גם לקבוץ המאוחד.

כאן נפגשנו. ומכאן עיקר זכרונותי על רבקה.

הקבוץ התקיים אז על עבודה שכירה, ורבקה משתלבת בקבוצת הבניין שלנו. לצד זה, מימיה הראשונים, פעילה בתנועת הפועלות ושליחה בארגוני פועלים שונים.
מעורה בויכוחים ובעשייה הפוליטית. לוחמת ללא חת, עד קיצוניות, למען האשה, זכויותיה בחברה, ייצוגה במוסדות בכלל התנועה ובתוך הקבוץ. על זכותה להכשיר עצמה הן לעבודה חקלאית, הן לאמהות ולתפקידי מטפלת.
אני זוכר, איך הטילה את מלוא משקלה, קולה נשמע אז ברמה -למען חברה אשר תבעה להישלח למשק הפועלות, על מנת להכשיר עצמה לקראת ההתיישבות העתידה - דבר שהיה עדייו לוט בערפל. הן ראו את העתיד כהוויתו.

רבקה בפורים

רבקה רבינוביץ קראוס פורים


כך הכרנו אותה - לוחמת נצחית, לוהטת. היתה מן הראשונות שהקימה משפחה. הבגרות שהיתה בה, עשתה אותה כתובת לאנשים, בעיקר לנשים-הבנות, שמצאו בה אדם פתוח, יועצת אימהית, שאפשר לסמוך עליה בשעת צרה או מבוכה. 
בעיני היתה כעץ נטוע, מושרש, רחב, זקוף שאמנם משמש משענת, אך יש בו גם מן המסוקס, המחוספס, הקוצני. 
הנערות העדינות מן הבתים הטובים, שהגיעו לתנאי חיים מפרכים כשהן בלתי מנוסות בחיי היום-יום, היו זקוקות להדרכה בכל ורבקה היתה אם ואחות ומדריכה גם בעניינים האינטימיים ביותר.
וכל מה שהנחה אותה באלה היתה האינטואיציה הטבעית שלה ותכונתה. פשוט, מתחת לקליפה הקשה של רבקה האדם, פעם לב חם ומבין.

שנים רבות ליוויתי את רבקה רק מרחוק, אבל הקשר בינינו לא ניתק. בתקופה של הפילוג, סיפרה לי בכאב, כי היא נקלעה לפרשת דרכים ביו נאמנותה להשקפותיה הפוליטיות, לבין נאמנותה ליושקו ולרצונה העז לשמור על שלמות המשפחה. אך היא הכריעה והצטרפה אלינו, והיתה שלמה עם צעדה זה. ראתה במיזוג עם אנשי כפר-סאלד תרומה עצומה־לקבוץ, להעלאת רמתו. וראתה עצמה שותפה מלאה במעשה הנועז של בניית קבוץ חדש בגיל כה מתקדם, ותרמה לו רבות.


רבקה עם יצחק רובין



כל מה שהשיגה - בכוחות עצמה השיגה. הכמיהה להשכלה, הוקרת היופי, האסטטיקה, יחס לאמנות -כל אלה לא מבית אביה הביאה.
שנים רבות היתה זו רק משאת נפש שלה...
בגיל מבוגר למדי עשתה תפנית בחייה: מן העבודה הגופנית המפרכת -לתחום האמנות והתרבות. כדרכה, לפי טבעה, היתה פורצת דרך לעצמה, אבל תמיד היו אחרים בעקבותיה.
לפני כן עוד היתה תקופה של עבודה בחינוך -הוראת מלאכה. היא ראתה בזה שליחות חינוכית: שילדים, לצד ההשכלה ההומניסטית, יאמנו ידיהם להחזיק בכלי עבודה - פטיש ומסמר, חוט ומחט. לעשותם עצמאיים ובעלי תבונת כפיים.

ואז הגיעה תקופת הציור, תקופת האמנות. 
כאן גילתה עולם שעד אז היה בבחינת בלתי ניתן להשגה, חלום. גם כאן -בכח הרצון, בעבודה מאומצת, בהתמדה, בהתנסות מיוסרת, לא הרפתה מן המכחול במשך שנים רבות, עד לפני זמן קצר - כשהרגישה שכוחותיה כלים.
כאמור ־ לא קל היה לה. נאבקה עם עצמה, עם מגבלותיה. בין היתר ־ להכשיר אצבעותיה הנוקשות להחזיק במכחול ובעפרון העדינים.

אבל, המאבק היה גם עם הסביבה, עם החברה. אנו לא היינו בשלים, ולא נתנו מקום ראוי להגשמת הכמיהות היצירתיות שצמחו בחברתנו. רבקה היתה אחת מקבוצה של ציירות וציירים אמנים, שהתגבשה בגבעת-חיים, ונזקקה למדריכים מעולים ולמחווי דעה מקצועיים. לו לא היתה לוחמת כזו מטבעה, יתכן כי היינו דלים יותר היום בקבוצנו.

מזה שנים אני מכה על חטא: מדוע לא לחמתי למענה, כשכה השתוקקה למסע למרכזי האמנות באירופה, להשביע עיניה בשכיות החמדה, במוזאונים. היה זה צורך אמיתי שלה. ואחר כך היה מאוחר מדי.

האילן הזקוף האיתן הזה מתכרסם לאט אבל לבטח, במשך עשרות בשנים, ע"י מחלה מסתורית. וזו מיררה את חייה, עצרה את תנופת יצירתה והרחיקתה מפעילותה בחברה. אבל, גם כאן עומד לה כח הרצון וההתמדה להמשיך ולא לוותר. וגם להגיע להישגים, שנתנו לה סיפוק והוכרו גם ע"י בני סמכא. אחד משיאי אושרה היה, כשהתקבלה כחברה באגודת הציירים.

בשיחות האין-סופיות שהתנהלו בינינו בביתה, בנסיעותינו הלא קצרות ובשעות ההמתנה הארוכות, באו לידי ביטוי אצלה ערנות ומעודכנות בכל שטחי החיים שלנו.
ידעה לגמול לאלה שבאו לעזרתה: אלה שליווה בביקוריה - הרבים -בבתי חולים, אלה שסייעו לה בשירותי יומיום קטנים. עשרות, אולי מאות, הרישומים של הנערות שהביאו לביתה את ארוחותיה, מעידים ־כאלף עדים על היחסים שטיפחה איתם. היה נעים להנעים לה.

רבקה אהבה מאד את ביתה. והיה לה חשוב שהוא יהיה מרכז לילדיה - למשפחה על  דורותיה, על הסתעפויותיה. לגינתה התמסרה בלב ונפש. צבעי הפרחים וגוני העלים דיברו אל ליבה לא פחות מאשר הצבעים שהיתה מניחה על הבד. היתה מאושרת שצאצאיה ממשיכים בדרכה בקבוץ, וגם בנטיותיהם לאמנות.
רבקה ניחנה בראיה מפוכח, הבינה לפני שהבנו אנו כי כלים כוחותיה ותלותה גוברת והולכת. ובהכרה מלאה ויתרה על הבית הזה. ושוב. כפורצת דרך בתחומים כה רבים, ראשונה העתיקה את משכנה למה שכינתה בהומור אופייני: "טרום נוה נועם".
יצרה לעצמה פינה תרבותית מאד, כדרכה וכטעמה. הייתי מופתע- ואף אמרתי לה זאת,
באיזה סיפוק ואהבה דיברה על פינה זו. שהמעבר אליה היה כרוך בויתור כה גדול מצידה.
כל השנים היתה מספרת בגאוה על בני משפחתה כעל מאריכי ימים. הבטיחה חזור והבטח כי לא תפר את המסורת. 
לעיתים, בהומור. עשתה זאת כאיום עלינו "עוד אכביד עליכם הרבה שנים!" חשבתי ־ אפילו דיברנו על כך – שהיא תספיד אותי.
אמרה: אני אשה עם גב כפוף וקומה זקופה.
רבקה! נשכח את הגב הכפוף, נזכור את הקומה הזקופה.
שרי

רבקה קראוס




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור