כניסת חברים ותושבים

מלכה קורנשטיין
תאריך לידה:
1/6/1907
תאריך פטירה:
18/12/1986
תאריך פטירה עברי:
ט"ז כסלו תשמ"ז


במלאות 30 לפטירתה של מלכה


"שלושה ימים לפני מותה של מלכה, הזהירנו הרופא, כי קיצה קרב. כשעליזה באה, כבר ידעתי כי להודיענו באה. הלכתי לראות את מלכה. שכבה כישנה. שלוה, נקייה, יפה. נראתה כמי שלא סבלה. אני מקווה. היתה כמעט בת 80 במותה, וזהו דרך הטבע, ואני יודע כי איני יכול להתייחס לכך כאל טרגדיה, אך היא חסרה לי, ותחסר."

כך זכריה, בביקורנו אצלו, בימי השבעה אחרי מות מלכה.




אחר כך, בהתעוררות, כשניכר בו הצורך שהוא כמעט אינו בר כיבוש, הצורך לספר, המשיך:

"אני רוצה לספר על שלוש פעמים בהן אני זוכר את מלכה מאושרת:

הפעם הראשונה היתה על האוניה. כשזכינו. כשזכינו לעלות על האוניה שהסיעה אותנו ארצה. בחליפה לבנה, בכובע ברט לבן, זוהרת, מאושרת.


הפעם השניה - כשנולדה דרורה. היולדות של חדרה היו יולדות אז בעפולה, אך לא היה מקום. הממונה על עניינים אלה הציע, כי מלכה תלד בבית, ו"יש רופא טוב". ניסה לשכנע אותי - "מה יש, בחוץ לארץ יולדים בבית".

כאילו שאיני יודע, הלא באתי משם! אך אשתי לא תלד בבית, אלא בבית יולדות. הברירה - "מולדה", חיפה. אבל זה יעלה בכסף. ואני, שמיומי הראשון נרשמתי ל"הגנה" ולהסתדרות, ושילמתי מיסי - כל החובות והמצוות מלאתי - מה פתאום אצטרך לשלם. אבל, הם עמדו על כך, ואני, איכשהו, הסתדרתי. היו לנו מכרים - חלוצים שעלו ארצה איתנו יחד ונשארו בחיפה. כתבתי להם, והם ברצון קיבלו על עצמם לארח את מלכה לתקופת הציפיה.

אבל איך מגיעים? היתה זו העונה בפרדס ואני עובד באריזה, בהכנת התיבות, תיבות העץ. אי אפשר להשתחרר, ולו ליום אחד. טוב שהיה לנו ידיד - בית אחד (מישהו שעזב את ג"ח והוא בן עירנו). אמרתי לו : זלמן, אתה תעשה לי טובה - תביא את מלכה לחיפה. וכך, אמנם, היה.

נסעו ברכבת. כמובן.

היא ילדה כחמישה ימים לאחר מכן. אני הגעתי בשבת. במשאית של ערבי נסעתי. דרך זכרון יעקב. רק כשקיבלו אותי ב"מזל טוב" ידעתי שכבר יש. יש לנו בת, והיא כבר בת שלושה ימים...

כיון שלא היה מקום במחלקה - הכניסו אותה למחלקה הראשונה. לוקסוס.  לבדה בחדר, מה יכול להיות טוב יותר.

אך כשבאתי, שסוף סוף באתי, התלוננה: תראה איפה סידרו אותי הרי אני נורא בודדה כאן...


והפעם השלישית: מכל הגרדרובה שהבאנו אתנו, למלכה (וגם לי) לא היה מה ללבוש. והיא כההשתוקקה לשמלה, וקנתה, לא שמלה קנתה, אלא בד רחב במיוחד בחרה, כך שיכלה לתפור רק צד אחד. כי ביד תפרה. ולמעלה כתפיות. שמלה לבנה עם נקודות. ואז, כך לבושה, יכלה לצאת לרחוב עם העגלה, עגלת התינוקות. (מנין העגלה? קיבלה משכנה. ברצון קיבלה, אם כי זו הססה אם להציע לה, שמא תיעלב... ) נו, זה לא היה רחוב עדיין, רק מדרכה. אך היה זה מקום מספיק טוב לצעוד בו, ולהתהדר בתינוקת הנפלאה השוכבת שם. ובשמלה.

זכריה שופע סיפורי זכרונות. והם סיפורי האיש והמשפחה, והם גם סיפורי התקופה, כמרותקים הקשבנו. וכשבאתי הביתה, הרגשתי, כי שמעתי דברים שאסור שייעלמו להם, או ישובו וישקעו בתהום הנשייה. אחד הסיפורים העליתי על הכתב. דומני, כמעט מילה במילה.

 

 סימה שרי


זכריה ומלכה קורנשטיין בפורים חברים וילדים 1964


במחסן הבגדים - דבורה צנגן, מלכה קורנשטיין, מטה לב ועדה שולמן



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור