כניסת חברים ותושבים

אסתר פינק
תאריך לידה:
12/4/1913
תאריך פטירה:
6/2/1989
תאריך פטירה עברי:
א' אדר תשמ"ט
חברתי אסתר פינק
כותבת רודה  1989                                                                                               

קשה לכתוב על חברה ידידה ושכנה במשך הרבה שנים.
כל יום בעוברי את חדרה של אסתר אני נזכרת בה, איך הייתה יוצאת לברך אותי בבוקר טוב. בשנים האחרונות דרך חייה לא הייתה סוגה בשושנים. גופה נפגע מהמחלות ומהטיפולים אך היא השתדלה למרות ההכבדות הפיזיות להמשיך בכל כוחותיה את עבודתה.
הילדים והנכדים עזרו לה בביקוריהם וזה נתן לה כוח רב. אסתר הייתה מאוד קשורה אליהם וליכדה את כל המשפחה סביבה.
אסתר עברה הרבה ניתוחים ובכל פעם היא התגברה. אחרי ניתוח הלב היא התקשתה להתגבר. היינו נפגשות בלילות שבת ואסתר כבר לא יכלה לארח אצלה. זה דיכא אותה מאוד.
כן, אסתר הייתה רגילה להזמין את ילדיה ונכדיה לארוחה משפחתית בערב שבת וגם השמחה הזאת נמנעה ממנה בתקופה האחרונה. לא פעם היא אמרה לי "אני לא יכולה לארח את כולם ביחד, אני נאלצת להזמין כל שבת משפחה אחת. אין לי כוח."
אסתר אהבה להכין מאכלים מיוחדים שמשה והילדים אהבו – פלצ'ינקות וסלט חצילים מיוחד. גם העוגות שאפתה לכבודם היו מצוינות.
אסתר אהבה את עבודתה במתפרה ולא פעם הייתה הולכת אחרי שעות העבודה למתפרה לתקן ולמדוד שמלות לחברות שלא היה להן נוח לבוא באמצע העבודה.
אנחנו היינו מאוד קשורות ונעזרנו אחת בשנייה. אחרי שאסתר שברה את הרגל והייתה מרותקת למיטה, לא יכלה להתיישב לבד והיה לה קשה לנעול את נעליה. בימים שמשה הלך לעבודה בבוקר , הייתי נכנסת ועוזרת לה להתיישב ולהסתדר. לא פעם אמרה לי "נו, תגידי רודה כך אפשר לחיות?" למרות שאהבה את החיים כאב לה שלא יכלה לשרת את עצמה ולהיראות במיטבה. בחודשים האחרונים סבלה מאוד מכאבי ראש חזקים. כאשר נודע לה אחרי כל הבדיקות שמחלתה קשה ואין מרפא, לא היה לה רצון להמשיך לחיות. ואילו אני עודדתי אותה שלא תיפול ברוחה שתמשיך עוד ותתגבר...
לנו הלכה חברה נאמנה שחסרה לנו מאוד.
אסתר, אנחנו לא נשכח אותך, תמיד נזכור אותך באהבה... 

מתוך עבודת שורשים - רויטל רוזנברג (ימין) 30.3.84                                                                                                        

אסתר פינק 

הסבא שלי מצד אמא היה רב בוילנה ואני זוכרת שהוא מאוד אהב אותי. הוא תמיד היה לוקח אותי על הידיים. הוא היה איש נפלא.

הסבא שלי מצד אבא היה חקלאי. הוא גר באיזה עיירה  והיה לו משק. הוא היה שחיין מצוין ובגיל צעיר מאוד הוא טבע בנהר. אחר כך עזבנו את העיר ונסענו לרוסיה ולא היה מה לאכול. אמא מכרה הכל כדי שיהיו לנו בגדים ומה לאכול. אחר כך חזרנו לליטא. זה היה כבר גבול (מלחמה בין פולין לליטא) ולא ראינו יותר את הסבים. ההורים עבדו. אבא כטכנאי שיניים בחנות ואמא כעקרת בית. היינו שני אחים – אני אסתר ואחי גדליה. אהבנו מאוד אחד את השני. הוא היה רוויזיוניסט ואני ב-צ.ס והיו לנו תמיד מלחמות. כי אז היה רצח ארלוזורוב. למרות הכל אהבנו אחד את השני.

נולדתי באוגוסט 1913.

עזבתי מהר מאוד את הבית. למדתי עד שביעית בגמנסיה והלכתי ללמוד תפירה. אבל אז קיבלתי צו לצאת להכשרה כי הבחורה שעבדה במרכז החלוץ במימל הייתה צריכה לעלות ארצה ולא היה מי שיקבל את המתפרה. אני אישית כמעט שלא ידעתי כלום בתפירה אבל עבדתי לפי גזרות, בינתיים לפני זה הייתי פעילה ב-צ.ס. בחלוץ, ב"הפועל", ואחר כך ב"כוח" ברוסיה. אחר כך יצאתי להכשרה במימל לשלוש שנים. הייתי פעילה במזכירות, כלומר עבדתי שם. כל החבר'ה שלי שבאתי איתם ארצה הלכו לקיבוצים יגור ודפנה. אני היחידה בין הליטאים שהגעתי הנה ביחד עם קבוצה גרמנית לקיבוץ גבעת חיים. שלחו אותי ללמד את "היקס" (יקים) ולהיות איתם.

 אני לא זוכרת את תאריכי הלידה של הוריי, אבל בת דודתי סיפרה לי שרצחו את הוריי וזרקו אותם לנהר. אמא שלי רצה לאחי כדי לקחת אותו עם הילדים (הוא התחתן בינתיים) ובדרך תפסו אותם ורצחו אותה. עוד סיפרו לי שהציבו לה מצבה. לסבא, הרב ,קראו דב, להורים שמואל ורבקה קרביץ. לאחי קראו גדליה ועל שמו נתתי לבני את השם גדליה אך הוא שינה אותו לדוליק. לסבא הרב הייתי קשורה כי הוא פינק אותי אבל הרבה זמן לא יצא לי להיות אתו. הייתה לי ילדות מאוד יפה. היה מאוד טוב בבית. אמנם מבחינה כלכלית לא היינו עשירים אבל תמיד היה חינוך ונימוסי שולחן שהיינו צריכים לשמור.

תמיד היו לי חברים. כשחזרנו מרוסיה לא היו בתי ספר אז למדנו ב"חדר". ומלמד לימד רש"י ותורה. למדתי שם עברית. הבית שלנו היה ציוני. אמנם אבי היה דתי והבית כשר אבל הבית היה ציוני. השליחים שבאו לעיירה תמיד באו אלינו לשתות תה. יותר מאוחר עברנו לעיירה אחרת וכל בני הנוער היו באים אלינו לשיחות. הייתה פעילות רבה בעיירה הזו. היו רוויזיוניסטים וקומוניסטים. כשהדודים שלנו, שהיו קומוניסטים, באו אלינו, היינו תמיד רבים וכמובן שאנחנו תמיד ניצחנו. המשפחה תמיד יצאה לטיולים ארוכים. סביבת המגורים ברוסיה הייתה מאוד עלובה. כשבאנו מקובנה היה לנו בית לא מכוער והוא היה תמיד פתוח לאורחים ועוברי אורח. כל יום שישי היה אבא מביא הביתה אורח לשבת, קבצן. הייתה מוכנה לו תמיד כותונת נקייה. זאת הייתה המסורת של אבא, להביא אורח לשבת.

בסביבת המגורים שלנו היו גויים. היינו רק חמישה יהודים והיו איזה ארבעים גויים. אנחנו היהודים החזקנו את בית הספר כי הגויים מאוד פחדו מאתנו, ועברנו את זה בשלום. בבה"ס ישבתי ליד גוי. פעם אחת הוא קרא לי "יהודייה ארורה". הספסלים שם היו מחוברים לשולחנות, לוח שהיה צריך להרים אותו כדי לפתוח, אני כל כך התרגזתי שהורדתי את הלוח על האצבעות שלו. מאז הוא לא העז להגיד לי כלום. כשהלכנו לכפר הם היו מסיתים את הכלבים שלהם נגדנו. הייתה לי עבודה והלכתי ללמוד תפירה. הייתי בתנועת החלוץ ובצ.ס. והיו לי יחסים מאוד טובים עם כמה חברים גויים שהייתי מבקרת אצלם ואפילו לנה אצלם לפעמים. חוץ מהגויים הרעים היו גם טובים.

בקשר לעלייה ארצה, עמדת ההורים הייתה חיובית. אבא שלי ידע שמאוד רציתי לעלות לישראל והוא נתן את הסכמתו. הוריי לא עלו כי פרצה מלחמה. לארץ באתי עם בחור גרמני והלכתי אתו לגבעת חיים. החלום שלי בגולה היה לעלות ארצה. הפרידה מההורים הייתה קשה מאוד כי הייתי בת יחידה (היה גם אח אבל בת אחת). מהסביבה באו איתי הרבה אנשים שהיו איתי בהכשרה וביחד נסענו לארץ ישראל.

השנים הראשונות בארץ ישראל היו אכזבה. המגורים בהתחלה היו באוהל ואחר כך עברתי לצריף. הייתה לי עבודה במטבח. המצב הכלכלי בארץ היה רע מאוד. היו אז "המאורעות" בארץ שהערבים והאנגלים קראו להם "המרד הערבי". כשבאתי בעגלה עם סוס מחדרה (אז לא הייתה תחבורה – רכב, אוטו טרקטור וכדומה), בדיוק יום לפני זה נהרג חבר מכפר חוגלה וזה השפיע מאוד על הסביבה בייחוד שהוא היה עולה חדש. בהגנה שירתי בקשר ובאיתות.

החלום שלי לעלות ארצה התגשם. חינכתי את ילדיי כפי שחונכתי. עכשיו בקיבוץ יפה מאוד. אני רק הייתי רוצה שלא יהיו מלחמות ושלא יהיה סבל להורים שהבנים והבנות שלהם הולכים לצבא.

הייתי רוצה שאת, רויטל, תחנכי את ילדייך כפי שאביך, בני, חינך אותך.

לנו בגולה היה בית מסורתי ויפה כי אבא היה דתי ושמר מסורת, ולא הייתי מתנגדת שלנכדיי ולניניי תהיה מסורת בבית אבא, ויקבלו את החינוך כפי שאני קיבלתי. אני לא הייתי דתית ולא הייתי רוצה לראות את משפחתי דתייה. שומרת מסורת, כן. אבל לא דתייה.

 


אסתר פינק במדרגות של המתפרה


אסתר ומשה פינק עם מגדה

אסתר ומשה פינק עם מגדה


אסתר ומשה פינק בפורים

אסתר ומשה פינק בפורים


אסתר ומשה פינק




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור