כניסת חברים ותושבים

מינה בר-לב
תאריך לידה:
1/1/1923
תאריך פטירה:
13/1/1990
תאריך פטירה עברי:
ט"ז טבת תש"ן


לא הספקנו לומר שלום, אולי אין צורך בכך. ישנם אנשים אשר ימשיכו להיות ולחיות בנו תמיד. מינה אחת מהם.
לא אספר את קורות חייה של מינה, אינני חושבת שהייתה רוצה בכך.
כל-כך שמרה על פרטיותה - אך מספר מלים לדמותה של מינה שהייתה קרובה כל-כך למשפחתנו, וללא ידיעתה הייתה דוגמה לערכים רבים שמצאנו והערכנו בה כל-כך.
שמירה על פרטיות אמרתי, שמירה על פרטיות מתוך יושר פנימי עמוק וכבוד פנימי עמוק עוד יותר. ישרה לעצמה מתוך אמונה שאף אדם אינו עומד למשפט כי חי הוא את חייו כך או אחרת.
מעט סיפרה מינה על חייה. פה ושם סיפור קצר על זוועות השואה אשר עברה. בצורה יבשה תמציתית ללא רגשנות - אנחנו התרגשנו.
מינה הרבתה בקריאה. קראה את מיטב הספרות העברית של מיטב הסופרים. בשיחה על ספר טוב הכרתי את גישתה לחיים, ראיתי עד כמה עמוקה ראייתה, עד כמה רחבה השקפת עולמה ורגישותה ועד כמה מקורית היא.

חיים יפים חייתה עם שאול - 43 שנים של הרמוניה וצעידה יחד. לאחר שישראל נפל, היתה תמיכה הדדית ביניהם ללא מלים כמעט, מתוך הבנה נפלאה של שני אנשים אשר החליטו להפוך את הסבל לכח, לא החליטו מתוך החלטה שכלתנית אלא מכח אישיותם - כזאת היתה מינה, צנועה, שומרת את סבלה - הפיזי והנפשי - לעצמה, יחד עם זאת לא מאבדתת את רגישותה ואהבתה לסובב אותה - לנורית, לנכדים שכאשר דיברה עליהם נראה האור בעיניה. 
לא הרבינו לראות את מינה בינינו בקהל הרחב. לאחר נפילת ישראל לא יצאה מינה לאירועים חברתיים כמעט, אך בבית פנימה, בביתם של שאול ומינה תמיד היתה הרגשה של מעורבות, ענין ואיכפתיות לגבי כל דבר הקשור לקבוץ, לבני-אדם, לעולם. 
 אשה חולה וחלשה היתה מינה - אך.חזקה כאלף שימשונים – חזקה באישיותה ובגופה. 
לא הספקנו לומר שלום ואולי אין צורך בכך.
עמליה

לזכר מינה
מעולם לא אמרתי למינה שהכרתי את ישראל.
חוט של ידידות היה שזור בינינו,
חוט שאינך יודע איך ואימתי החל להשזר
וברור עם מפגש החיוך המבויש-משהו,
שהמרקם הזה הוא מעשה פסיפס.

מינה היתה קריינית.
בלילות געגועים היתה קוראת.
אהבה להכבש אל הספרים באחת.
חזרה להיות ילדה קסומה.
היתה קוראת הרבה.
קוראת ביקורתית.

פעם רציתי לראיינה לעלון על קריאה, ספרים, וסופרים, מעט עגנון- דחתה אותי בשתי ידיים - חיוך מבויש, 
שברירי וחומה בצורה - זה לא!

ופעם -
בין מלפפון ועגבניה
מעט כרוב אדום לאולי גם צנון,
אמרה:
"קראתי ספר טוב. אני ממליצה לך מאד.
ספר נורא, איום אבל טוב" -
(ידעתי באחת).
- "של מרגרט דיראס" - המשיכה - ״הכאב״ השלמתי
"אף ספר, אף מספר לא הצליח לחדור אל שורשי הכאב של מה שהיה שם - דיראס הצליחה.
ספר מצוין. קשה, קשה מאד, אבל מצליח להגיע אל הכאב הזה, אל ליבו.
נסוכה היתה על פניה של מינה אותו רגע, ארשת עונג, אפילו התלהבות, על השותפות שנקרתה לה, לאותה חוויה איומה.
שתינו עוצרות התנועה בצומת קריטית צפופה בין הצנון העגבניה והכרובית האדומה.
אולי ידעה שהכרתי את ישראל.
א.נ


למינה מזה שנים, היה שמור מקום מיוחד במינו בליבי, זאת בשל משפט אחד שציטטו מפיה לאזני.
כשישראל ז״ל נהרג, אבא שלי, נחמיה, היה מזכיר. הוא סיפר לי אז שהלך לבקר את מינה ושאול בשעות הבוקר בחדרם. הרדיו היה פתוח לשמיעת החדשות. הקריין תאר באריכות את הרעב האיום של ילדי ביאפרה. אבא הציע לכבות את המכשיר.
"מה אתם צריכים לשמוע את כל זה" אמר. מינה ביקשה שלא יכבה, ואמרה שהאפשרות היחידה שלה לשאת את מותו
של י ש ר א ל היא בידיעה שהוא לאמת בהשפלה. בהשפלה נוראה של רעב.
המשפט הזה לא הרפה ממני ולא חדל לרגש אותי מאז. הוא מתמצת בשבילי בפשטות הנוראה את הסיבה למה אני פה, למה אשאר תמיד בארץ הזאת, ולמה אחנך לכך את ילדי.
הפשטות הנוראה, - אמירה, של אשה אחת שעברה את השואה וניצבת מול מותו של בנה י ש ר א ל, הזקוף הגבוה והחייכן, - חזקה מהררי מילים.
זאת היתה מינה בשבילי.
כשאני אומרת שלעולם לא
אשכח אותה, אני מתכוונת לכך.
חנה'לה






מינה 
עצוב, עצוב מאד היה לשמוע על מותה של מינה.
ידענו על מחלותיה הרבות, אך תמיד ידעה להתגבר. קיווינו שתתגבר גם הפעם.
כל-כך התגאתה שהזריקה לעצמה, הייתה עצמאית ולא נזקקה לשם כך למרפאה.
עבדתי במחיצתה שנים רבות.
מינה הכניסה אצלנו את ההגשה העצמית.
כל ערב סחבה את השולחנות והעמידה אותם ערוכים לארוחת הבוקר. היא ידעה לשמור לכל חבר את מנתו. דאגה למי שלא אכל ביצה שתהיה לו הגבינה הצהובה - ראתה כל אחד ואחד.
עם בנית חדר האוכל החדש שוכללה ההגשה העצמית ומינה עברה לעבוד במטבח תינוקות שם התמידה לעבוד שנים רבות כשהיא רואה וערה לצרכי התינוקות ואימותיהם.
מינה היתה "היידישע-מאמע" של כולם.
יהי זכרה ברוך
רודה

לשאול, נורית והמשפחה,
מותה הפתאומי של מינה נודע לי דרך מכתב של אמא. הכאב שהרגשתי בעקבות הידיעה המחיש לי כמה קירבה אפשר להרגיש לאדם שליווה אותך, מעשית רק חלק קטן, אבל משמעותי מן החיים. רציתי לשתף אתכם בכמה זיכרונות, רשמים ומחשבות עליה.
מינה לבטח היתה מן האהבות הראשונות של חיי. דמות חמה של מטפלת בפעוטון שעולה בכל הזיכרונות הכי מוקדמים שלי. הסבלנות, החום והאהבה שבהם טיפלה בנו: ביובל, ניצן, אוהד ובי, המשיכה ללוות אותנו גם לאחר ש"התבגרנו" ועזבנו את הפעוטון. זכור לי כי היתה חסרה לנו והמשכנו להתגעגע אליה ולבקר אותה מן הגן. יותר מאוחר, כשכבר היינו ילדים
גדולים נזכרנו בה ובימי הפעוטון בהרבה אהבה.
במשך כל השנים שגדלתי בקיבוץ נשמר בינינו קשר של חיבה עמוקה. כל פגישה עם מינה במטבח או בשבילי הקיבוץ לוותה בחיוך לבבי והתעניינות במעשי. תמיד היתה לי הרגשה שמינה, כמו קרובת משפחה אמיתית מקבלת ומכבדת אותי כמו שאני. לכן, מינה היתה בשבילי מאותם הדברים שקושרים אדם אל מקום הולדתו, קשר שהוא מעבר לשנים שחולפות. ובנוסף לתפקיד שמילאה מינה בחיי, בשנות הילדות המוקדמות היה לה גם תפקיד סמלי עבורי. כל הקשיים הקטנים שאנו עוברים לעיתים מתגמדים לעומת האסונות שפקדו את מינה בחייה, שמהם שרדה באורח פלא עם החיוך המאיר שלה. אותו טוב שידעה להעניק לנו, כפעוטים, המשיך להאיר במשך כל חייה.
הקשר שלי, בת דור שלישי בקבוץ, למינה היה גם הקשר עם מושג השואה והגבורה, שדרכה הפך למשהו חי מאד ואמיתי. ממינה שמעתי פעם על צעידה בשלג, בקור של מינוס 20 מעלות ברגלים עטופות בסמרטוטים בלבד. משפט זה השפיע עלי יותר מכל עצרות הזיכרון. אותו משפט, יחד עם הידיעה על הסבל הנורא של אובדן בן, היווה בשבילי דוגמא וסמל לזקיפות הקומה, לכוחו של האדם להתגבר על הכל, גם על הנורא מכל. הכוח הזה של מינה, השקט הצנוע שלא מבקש רחמים, היה ללא ספק תמצית הגבורה.
דמותה של מינה תישאר איתי תמיד.
מכל הלב נעמה הישראלי- יוג'ין אורגון


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

משפחת בר לב געגועים

מרילה לאופמן | 15/10/2016

15.10.2016
את מינה לראשונה פגשתי בשנת 1969.  משפחת בר לב הייתה משפחה אומנת שלי. משפחה חמה מאוד, כולל הילדים של מינה. בזמן קצר שלי בישראל רציתי מאוד לחזור למשפחה בפולין. מינה היא זאת שהסבירה לי והדריכה אותי להסתגל בארץ. היא מאוד דאגה לשלומי, וניסתה לתת לי כלים איך לקבל את הקיבוץ והחיים בכלל בישראל, מינה ושאול היו עבורי כמו משפחה. הייתי קצת מוזרה - ללא שפה, ללא חברים אבל אצל מינה הכל היה בסדר - משפחה אוהבת ותומכת. מאוחר יותר התחברתי קצת לישראל. בלי שפה קשה מאוד אבל התגברנו. היום אני מבוגרת, וזיכרונות של המשפחה מלווים אותי לא מעט. עצוב לי כל מה שקרה במשפחת בר לב. עצוב לי לשמוע את הצרות שעברה המשפחה אבל אני מנסה לזכור את המשפחה בצד הטוב ביותר,  מבקשת סליחה שלא שמרתי מספיק על קשר. ההפסד הוא שלי ורק שלי היה שזכרו ברוך.   
מרילה לאופמן 

העתקת קישור