כניסת חברים ותושבים

סמי (שמואל) כפרי
תאריך לידה:
1/2/1910
תאריך פטירה:
17/11/1990
תאריך פטירה עברי:
כ"ט חשון תשנ"א

סמי ודבורה


סמי... אתה תמיד מזכיר לי את מקס ומוריץ סתם כך... בכל אותן שנים ארוכות שקצת היכרתי אותך, תמיד קשור הדבר בהומור אדיר ובבדיחות.


סמי גדל בבית מסורתי דתי, שגם אני זכיתי להכירו טוב מאד. 
בגיל צעיר מאד עוברת המשפחה מכפר בגאליציה לווינה, העיר הגדולה.
ברחוב הרבה מאד משפחות שגם הן נדדו מארץ אחרת. הילדים מתקשרים עם השאר, ונכנסים לקן של השומר- הצעיר.
בשנים מאוחרות יותר מתקרב סמי אל הפסיכואנאליזה, ופרויד ואדלר הם מרכז מעייניו וספריו. הוא מתעניין מאד במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומצטרף אליה לבסוף.

לסמי ולמיכאל אחיו שתי אהבות גדולות בין היתר, והן  - מוסיקה שמתבטאת גם בנגינה, וטיולים, ברחבי הארץ ובארצות שכנות.
הציונות מביאה אותו לקבוצת בניין בחיפה, בחדרה ולייסוד המשק בשנת 1932. 
בשעת חברותא הוא מנגן במנדולינה. 
דומה כי ברבות השנים הוא יותר מסתגר ולבדו.
לאחר שלמד בטכניון בחיפה כמה שנים, בקורס למרכזי בניין, הוא מפתח את דמיונו ובמסגרת עבודתו במחלקת הבנייה הוא מקים פרויקטים רבים ברחבי התנועה הקיבוצית.

סמי ואימו



לא בא אני לסגור את כל מעגל חייו ואומר רק זאת, כי שלושה דברים קיימים היו בסמי:
ראשית, איש המעש, שעסק ממש בבניית ארץ-׳ישראל.
שנית, איש ההומור והרוח הטובה שבעקבותיו.
ושלישית, נגן המנדולינה... ואני מקווה, שהולך הוא אל עולמו עם צליל.
יוסי כפרי

מוינה עד בית וינה - 50 שנה לעלייה הוינאית מימין לשמאל - אוקי זיו, שמעון שיפמן, סמי כפרי, אלכס ברנע




שמעון שיפמן מספר על חברו סמי                                                     17.12.90 
את סמי הכרתי מילדות. האימהות שלנו היו ידידות טובות וגרנו בשכנות באותו הרחוב בווינה. הוריו כהוריי הגיעו לווינה בתקופת מלחמת העולם הראשונה מעיירה קטנה בגליציה. היינו פליטי מלחמה והמצב הכלכלי היה דחוק. 
סמי ואני הצטרפנו בגיל עשר לתנועת הנוער "השומר הצעיר". אחיו הבכור של סמי, מיכאל, ואחותי הבכורה מינה היו חברים בתנועה והם אלה שהביאו אותנו לקן ורשמו אותנו. היינו באותה קבוצה חינוכית. סמי היה ילד ערני ופעלתני עם תבונת כפיים. הוא היה עושה עבודות יד יפות ומרשימות. הוא אהב לטייל והצטיין בחוש התמצאות בשטח. אני זוכר שבטיולים היה מתמצא בקריאת מפות ובמחנה התבלט בכישרון העשייה שלו.
מגיל צעיר ניגן סמי במנדולינה. אחיו מיכאל היה נגן גיטרה ואילו הוא פרט על מנדולינה. שניהם היו מלווים את השירה בפעולות. סמי היה בעל מזג טוב ותמיד הרים את המורל לחברים בבדיחותיו וברוחו הטובה.

אני זוכר שבקיץ 1930 יצאנו לטיול גדול ביוגוסלביה. הגענו עד החוף האדריאטי. כשהגענו לזגרב, התחלנו לשיר ולנגן. האנשים ברחוב נעצרו להקשיב ונתנו לנו כסף. בחבורת "הזמרים הנודדים" השתתפו איציק פנינגר, סמי, אני ועוד חברים נוספים. שרנו שירי עם אוסטריים כשלפתע נעמד להקשיב אדם נכבד וביקש מאיתנו להשמיע לו שיר גרמני "על משמר הריין". שרנו למענו והוא הזמין את כולנו לביתו לארוחת צהריים. כשהגענו לביתו התברר שהאדון הוא לא אחר מאשר קונסול גרמניה ביוגוסלביה. הוא התלהב מהשירה והיה בטוח שאנחנו בני נוער מגרמניה המתיירים להנאתנו ביוגוסלביה. סעדנו ונפרדנו מבלי שזיהה שאנחנו יהודים ועוד ציונים. אחרי האירוע המבדח הזה המשכנו לדוברובניק ומשם חזרני לווינה. ברכבת המשכנו לשיר, לנגן ולעשות שמח לנוסעים. בטיול הזה התהדקה החברות בינינו.

כשנה אחרי הטיול, באביב  1932, עלה סמי ארצה. באותה שנה עלו רוב חברי הקבוצה, חלקם כבר עלה ב-1932, שושה, אוקי ואלכס היו בין הראשונים. בסתיו 1932 גם אני הגעתי ארצה והצטרפתי אליהם. שמחתי לפגוש את סמי, שהיה כבר "ותיק". הוא קיבל אותי במאור פנים. באותה תקופה הוא עבד בקבוצת הבניין. אני זוכר שאחרי יום עבודה מפרך, סמי היה קורא בערבים ספרי פסיכולוגיה ושיתף אותי במה שקרא. תמיד אהב לקרוא.

סמי הגיע לפני ההתיישבות בוואדי חווארה. "חבורת הבניין" עלתה ראשונה לשטח כדי להקים את המבנים הראשונים. כשהגעתי מהמחנה בחדרה ליישוב החדש, סמי הזמין אותי בלילה הראשון ללון בצריף המשפחתי שבו גרו הוא ודבורה. הרווקים גרו באוהלים.

חבורת הווינאים הייתה חברה מגובשת. בערבים היינו מתאספים לשיר ולשוחח ביחד. מיכאל וסמי ליוו את השירים והיו במוקד השירה. 
בין חברי התנועה מווינה נשמר הקשר שנים רבות.
כל השנים סמי התמיד בבניין. הוא מאוד רצה ללמוד ארכיטקטורה – הוא רצה להיות מתכנן ולקח קורסים לתכנון בטכניון. אחרי הפילוג כשנגמרה הבנייה, יצא לעבוד במחלקת התכנון והבנייה של התנועה.

מותו של אמנון היה מכה נוראה למשפחה. דבורה נשברה מהאסון וסמי בכאבו יצא לעבוד בסולל בונה בטורקיה, ויותר מאוחר בתל אביב.
הקשר בינינו נשמר. כשסמי היה חוזר מטיולים בחו"ל, הוא היה משתף אותי ברשמיו ובחוויותיו. הפגישות היו חטופות, הוא התעניין בשלומי והציע את עזרתו. במהלך השנים, הוא נסגר בתוכו פנימה...

זכור לי במיוחד איך כששכבתי בבית חולים הוא בא והציע לליובה ביוזמתו להביא אותי הביתה כשאצא מבית החולים, וכך עשה.

בשנה האחרונה הלך סמי ודעך לנגד עינינו. כאב לראותו במחלתו הקשה הולך ומתרחק מאיתנו...
דמותו מימי הנעורים ותקופת בחרותו מלווה אותי בזיכרונות,

יהי זכרו ברוך ומנוחה שלמה 
שמעון שיפמן
                                                
 
סמי כפרי


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור